הכרעת דין בתיק פ 8960/04

הנאשם הובא לדין בעבירה של איומים.  על פי האמור בכתב האישום הגיעו הנאשם ואחיו ביום 5/3/04 סמוך לשעה 11:00 לרחוב אנילביץ בבני ברק והנאשם החנה את רכבו בכניסה לחניית ביתם של המתלוננים, כך שחסם את הכניסה והיציאה משם. מאוחר יותר כשחזרו הנאשם ואחיו לרכבם, ובעקבות דין ודברים עם המתלוננים, אב ובנו, שלף הנאשם את אקדחו ואיים בו על שני המתלוננים, תוך שהוא מכוון את האקדח לעברם והכל בכוונה להפחידם.

בתיק זה מסתמכת התביעה, למעשה, על עדותם של המתלוננים כנגד גירסת הנאשם ואחיו. התביעה אף השמיעה את עדותו של החוקר אשר גבה את אמרות הנאשמים ואף ערך עימותים בין הנאשם, אחיו והמתלוננים, וכן את עדותה של שוטרת הסיור שהגיעה למקום מיד לאחר הארוע כשהמשטרה הוזעקה לשם לבקשת המתלונן, העד שמואל סלפוי. בכל מקרה, צודק ב"כ הנאשם בטיעוניו כי בפנינו שתי גירסאות, האחת כנגד רעותה, ולטענתו, מניתוח חומר הראיות עולה ספק של ממש באשמתו של הנאשם.

לאחר ששקלתי את הדברים, וגם לאור נטל ההוכחה המוטל על כתפי התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, נחה דעתי כי יש להעדיף, באופן מובהק, את גירסת המתלוננים על פני גירסת הנאשם ואחיו, ואפרט את דברי.

בית המשפט נותן אמון מלא בעדות המתלוננים. לא מצאתי כל סתירות של ממש בין עדויותיהם או דבריהם במשטרה. אין לשכוח כי השניים הם שהזמינו את המשטרה למקום. הם הגיעו פעמיים למשטרה לצורך מסירת התלונה ולביצוע עימותים מול הנאשם ואחיו. בית המשפט התרשם משני המתלוננים, האב ובנו, ומאישיותם, ולהתרשמותי אף אם סביר להניח כי היתה להם סיבה טובה לכעוס ולהרים קולם כנגד הנאשם ואחיו, הרי לטעמי אין כל סיכוי של ממש כי העד יהודה סלפוי, הבן, ישלוף סכין מול חזהו של הנאשם באותו עימות שבין השניים בפתח חניית ביתם. הטענה כי הבן שלף סכין מרכבו שחנה בצד וכיון אותו אל הנאשם ואחיו, הינה טענה מופרכת וחסרת כל היגיון, בהתחשב בנסיבות הענין ובאישיותו.

ב"כ הנאשם ניסה למצוא סתירות בין גירסאות האב ובנו, בין עדותם בבית המשפט והודעותיהם או דבריהם במהלך העימות. ב"כ הנאשם תמה על התבטאות האב על כך שראה את ידי בנו בגובה הכתפיים או לגבי אי בהירות בגירסת האב, אם הוא ראה את הבן נדחף על ידי הנאשם ואחיו או רק על ידי אחיו. בניגוד לטענותיו של ב"כ הנאשם נראה לי כי אלו הינם פרטים שוליים חסרי כל השפעה על מהות הארוע. האב ניסה להיזהר בעדותו והפנה את בית המשפט לאמור בתלונתו במשטרה מתוך אפשרות כי אז דייק יותר בדבריו. מתברר כי בהודעתו במשטרה הוא דיבר בלשון רבים - "דחפו" - כלומר גם הנאשם וגם אחיו, ובעימות מול הנאשם, הוא טען כי רק האח היה זה שדחף. בחקירתו הנגדית, לא הוצגו בפניו שתי הגירסאות על מנת שיבחר ביניהם, כך שאם הפנה העד את בית המשפט לדבריו במשטרה, אין לדעת לאלו משתי גירסאותיו הוא מתייחס. אחיו של הנאשם הודה כי הוא דחף את העד יהודה כדי להרחיקו מאחיו ודברים אלה תואמים את גירסת שני המתלוננים ואין ללמוד מנושא זה דבר לענין מהימנות גירסת המתלוננים.

ב"כ הנאשם מבקש לשלול את מהימנות גירסה זו בכך שעל אף התחייבותם של המתלוננים להמציא למשטרה שמות עדי ראיה שהיו במקום, לחיזוק גירסתם, דבר זה לא נעשה. כידוע, חזקה היא כי מחדלו של בעל דין מלהמציא עד שניתן לזמנו, מלמדת כי עד זה עשוי דווקא לתמוך בגירסת הצד האחר. אולם העד יהודה נחקר על מחדלו זה [ראה עמ' 11 לפרוטוקול] והוא הבהיר כי על אף מאמציו, לא הצליח לאתר כל עד ראיה למקרה. בניגוד לדברי ב"כ הנאשם, אין לדרוש מבעל דין אלא מאמץ סביר לגילוי עדיי ראיה ולא מעבר לכך. מתלונן אינו מחוייב לעשות יותר מאשר עשה המתלונן במקרה זה, כמתואר בעדותו. בית המשפט שוכנע כי נעשה מאמץ סביר ואין לראות בהתנהגותם של המתלוננים כמחדל בזימונו של עד המצוי בשליטתם.

מנגד, הנאשם ועד ההגנה מטעמו, אחיו, לא עשו על בית המשפט רושם אמין. בנוסף לכך, נראה לי שיש לדחות את גירסתם לאור מספר טעמים והם אלו:

ראשית, על אף שהשניים ידעו יפה, מדברי המתלוננים, כי המשטרה הוזעקה למקום, הם בחרו לעזוב את המקום עם רכבם. התנהגות זו אינה מלמדת על הרגשת חפות. זו היא  המשמעות הסבירה וההגיונית של התנהגותם. אין הם יכולים לתרץ את נסיעתם מהמקום בגלל מכוניות שצפרו בעוד רכבם מצוי בחציו על הכביש ובחציו על המדרכה. הם היו יכולים לנסוע לאחור, או להחנות בצד. בית המשפט אף אינו מקבל את טיעוני הסנגור, שלא נשמעו מפי הנאשם ואחיו, כאילו הם חששו כי נשקם המוחזק על ידם כדין, ישלל מהם. הרי אם מעשיהם היו כחוק, והנשק נשלף מנרתיקו רק בגלל חשש מסכין שלופה, לא היתה להם כל סיבה לחשוש כי השוטרים יבקשו מהנאשם למסור לו את נשקו ולשלול ממנו את המשך החזקה בנשק.

שנית, התנהגותם של הנאשם ואחיו בכך הם סגרו את הכניסה לחניית ביתם של המתלוננים, מלמדת על אופיים. הם הגיעו למקום לצורך התקנת מכשיר ספורט בביתו של שכן. גם אם התקנה זו היתה צפויה כי תימשך כ- 15 דקות, הרי העמדת הרכב כפי שהוא הועמד מלמדת על חוסר התחשבות באחר, התנהגות אלימה, ומעין תוקפנות כבושה.

הנאשם ואחיו אף ניסו להמעיט מחומרת מעשיהם בכך שטענו בבית המשפט כי החניה ארכה כ- 15 דקות, אולם אחי הנאשם אמר בהודעתו במשטרה מדובר בכחצי שעה והנאשם דיבר על 20 דקות. על פי עדות המתלוננים ובימ"ש מקבל את דבריהם, מדובר היה בכ- 50 דקות!

שלישית, גירסת הנאשם ואחיו איננה אלא "עדות כבושה". האח כשנעצר למחרת המקרה, סירב להשיב לחוקר על כל שאלותיו. הוא סירב לומר כי מדובר היה באחיו ולא בו, גם לאחר שהוא נעצר בגין העובדה כי הוא הבעלים של הרכב, בו נהג הנאשם. הוא סירב למסור את גירסתו לסיבה לשליפת האקדח. האח, העד, ניסנוב ראובן, נעצר באותו יום ושוחרר רק למחרת. הנאשם זומן למשטרה ביום המחרת. יש להניח כי הנאשם ידע על מעצרו של אחיו, לאור הקירבה ביניהם, וכאשר אין לבית המשפט כל מידע על סיבה אחרת למעצרו של האח, הבין הנאשם כי מדובר בארוע הנדון והוא הגיע למשטרה מוכן עם גירסתו העשויה לבסס הגנה בדין, הגנת צורך.

שתיקתו של עד או של נאשם עשויה ללמד על כך שיש לו מה להסתיר. נאשם או עד המבקשים לשכנע את בית המשפט כי גירסתם גירסת אמת היא, חייבים לספק הסבר משכנע מדוע כבשו את עדותם או ששתקו בחקירה. הסבר שכזה - לא נשמע. האח מספר כי לא ידע מהם זכויותיו וחובותיו בחקירה משטרתית ולכן בחר לשתוק. הסנגור מבקש לספק הסבר נוסף והוא כי האח יכול היה לחשוש לשלילת רישיונו להחזיק בנשק הדרוש לו לעבודתו. נימוקים אלה אינם משכנעים. אם גירסת הנאשם הינה גירסת אמת, מה קל היה יותר לאח להסביר כי חלה טעות והחשוד האמיתי הינו הנאשם ולא הוא, ולהימנע ממעצר של לילה, ללא כל צורך אמיתי. אם הגירסה בדבר סכין שנשלפה מולם היתה אמת, היה עליו לספר את הדברים מיד עם מעצרו. מכל מקום, התנהגות זו יש בה כדי לפגום בגירסת הנאשם ואחיו. בית המשפט מבין מהעדפת האח להיעצר ורק לשתוק בחקירתו, כי האח מוכן לכל מאמץ על מנת לחפות על אחיו, הנאשם. התנהגות זו אף מחייבת כי בית המשפט יזהר בעדות האח הנקרא להעיד לטובת הנאשם.

רביעית, הנאשם מספר כי השכן שבביתו הותקן המכשיר שסיפק הנאשם ואחיו, ליווה את השניים אל הרכב, והוא אף העיר הערות לחובתו של המתלונן, שמואל. עד זה שהנאשם יכל לאתרו בקלות, לא זומן לעדות. מחדל זה אף הוא פוגם במהימנות הגירסה. יש לציין כי האח מספר כי השכן כלל לא הצטרף לשניהם למקום החניה!

ב"כ הנאשם מנסה אף לתקוף את נימוקי ב"כ המאשימה בסיכומיה. לדבריו, אין לייחס כל משקל לזכות גירסת המתלוננים מכך שהם זימנו את המשטרה למקום. לדעתו, די בעצם העובדה כי כעסו על הנאשם ואחיו בגין סגירת פתח החניה, כדי שיזמנו את המשטרה. אינני מקבל טענה זו. אם המתלוננים היו חוששים כי הנאשם ואחיו יספרו על שליפת הסכין ואיום בסכין על שלמות גופו או חייו של הנאשם, הם היו בוחרים לכבוש את כעסם ולא להזעיק את המשטרה למקום. גם מעדות שוטרת הסיור שהגיעה למקום מבין בית המשפט כי המתלוננים השמיעו את תלונתם בפניה מיד עם הגיעה המשטרה למקום. דבר זה נלמד מהעדר כל חקירה נגדית למתלוננים ועימותם עם רישומי השוטרת שהגיעה למקום, העדה נעמי מוסטה.

לסיכום, ניתן לומר כי בית המשפט מעדיף באופן ברור את עדותם של שני המתלוננים. העדות מוצקה וברורה. בית המשפט דוחה מכל וכל את גירסת הנאשם ואחיו על כך שפעלו רק בגין סכין שנשלפה מולם. כמובן שאם הנאשם היה נשאר במקום ולא עוזב את הזירה, היה יכול למסור למשטרה את גירסתו על סכין והמשטרה היתה תופסת את אותו סכין כביכול.

אין לבית המשפט כל אמון בגירסת הנאשם ואחיו, מכל הטעמים שפורטו לעיל.

בית המשפט אינו מוצא את אותו ספק עליו דובר ב"כ הנאשם בסיכומיו.

כאשר קבעתי כממצא כי המתלונן, יהודה, מעולם לא שלף סכין ולא היתה בידיו כל סכין, אין מנוס אלא מלהרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו. כדברי המתלוננים, כשהבן יהודה החל להרים את קולו כנגד הנאשם על חסימת החניה, שלף הנאשם את הנשק שהוא מחזיק כדין מחגורתו ובית המשפט אף מקבל כי הוא לא רק הפנה את קנה האקדח כלפי מטה, אלא כי הוא כיוון אותו הן אל הבן והן על האב, שעמד במרפסת הפונה אל עבר החניה.

לא יכולה להיות מחלוקת כי התנהגות זו מהווה איום. יש אף להעיר כי גם אם היה בית המשפט מקבל שהנאשם שלף את הנשק אך כיון את קנה הנשק כל הזמן לעבר הריצפה, עדיין בהתנהגות זו יש משום איום. בהעדר כל סיכון כנגד הנאשם, לא היתה לנאשם כל סיבה לשלוף את אקדחו. גם עצם שליפת האקדח, ללא שהנשק מכוון לעבר המאוים, יש בה משום איום כאמור בחוק. האיום הינו בכך שהמאיים מחזיק את הנשק בידו ומצב זה מהווה איום כשלעצמו.