הכרעת דין בתיק פ 8915/03

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפה חבלנית, עפ"י סעיף 380 לחוק העונשין, בגין מעשה תקיפה שבוצע, עפ"י המיוחס לו בעובדות כתב האישום, בתאריך 3.9.02, בשעה 18:00, כלפי ריקה לוי (להלן: המתלוננת), בהיותה ברח' הגליל 17, באור יהודה, בכך שהכה אותה במרפקה, באמצעות את חפירה, דבר שגרם לה לחבלות במרפק ימין.

לאחר שנשמעו כל ראיות התביעה, הודה הנאשם במיוחס לו בכתב אישום מתוקן והופנה לשירות המבחן, על מנת לבחון את אי הרשעתו. נוכח התסקיר שהומצא, ממנו עלה כי הנאשם מתכחש להודאתו, חזר הנאשם והצהיר, בישיבת יום 1.6.05, כי הינו מודה במיוחס לו והופנה בשנית לשירות המבחן, שאז הומצא תסקיר נוסף לפיו חזר והתכחש להודאתו וטען כי אינו שלם עמה.

הותר לנאשם לחזור בו מהודאתו זו והוא מסר בפרשת ההגנה, את גרסתו לארוע, בה הכחיש כי פגע במתלוננת , כמיוחס לו.

ויאמר כי אין בהודאתו ובחזרתו ממנה, בנסיבות שלעיל, כדי להוות משום ראיה העומדת למכשול לנאשם ואין היא באה בשיקול הראיות לכאן או לכאן.

בעדותה מסרה המתלוננת כי בהגיעה לבקר את בתה, שהתגוררה באותה עת בשכירות, בדירה הנמצאת מעל דירת הנאשם, באור יהודה, נוכחה לדעת כי בנו של הנאשם, השליך חול מהחצר, לדירת בתה. על רקע זה יצא חתנה למחות על התנהגות בנו של הנאשם והחל להתווכח עם הנאשם, כשבמהלך הויכוח, בעומדה בחלקת החצר השייכת לדירת בתה, נופף הנאשם, מחצרו, באת, מעל החומה שהפרידה בין החצרות, לעבר ראשו של חתנה (ע"ת 4) ועל מנת למנוע פגיעה בו, בלמה בידה את האת וכך נחבלה (עמ' 7, שורות 14-13).

עדות דומה לעניין אפיוני התנהגותו של הנאשם בתקרית מסרו בתה של המתלוננת - שואף ליזה (עמ' 10-8 לפרוטוקול) וחתנה של המתלוננת - שואף שמואל  עת/4 (עמ' 11, שורות 15-14, עמ' 12, שורות 20-17), שלא הסתיר בעדותו כי התלהם בתקרית קילל וגידף את הנאשם, בתגובה לקללות וגידופים שהפנה הנאשם לעברו.  נראה כי די היה בהתנהגות זו בפני עצמה, של עת/4,  לתרום להתלהטות האירוע.

יש להוסיף כי עפ"י התעודה הרפואית שהוגשה עולה כי המתלוננת נבדקה בחדר מיון, לאחר התקרית ונמצאו בה סימני חבלה במרפק ימין, לרבות שריטה (ת/2).

הנאשם אינו מכחיש כי במהלך הארוע אכן אחז באת חפירה, לצרכי עבודתו בחצר, והדברים גלשו, לטענתו, לכדי אמירות נזעמות וחריפות מצד המתלוננת ובני משפחתה, וזאת משחתנה של המתלוננת (ע"ת 4) אף איים להכות את בנו של הנאשם והשמיע איומים כלפיו, כי ירצח אותו (עמ' 27) ואילו המתלוננת אף השליכה לעברו נעליים (עמ' 27). אלא שלטענתו כלל לא הניף את את החפירה, לעבר המתלוננת, שנפגעה, ככל הנראה, מהחומה החוצצת בין חצרות הבתים, תוך כדי זריקת נעלי בית לעברו. עם זאת, הנאשם התקשה להמציא הסבר, שיש עמו סבירות, על שום מה, לאחר התקרית, בהגיע שוטרים לדירתו, לאחר שהוגשה נגדו תלונה בגין מעשה תקיפה, נמנע מלהגיש תלונה לעניין התנהגותם המאיימת והתוקפנית של המתלוננת וחתנה (ע"ת 4), אף שהמתלוננת הודיעה לו כי תתלונן כנגדו (עמ' 27, שורות 13-14). גם משהגיעו, כאמור, לביתו, שני שוטרים, שבפניהם שטח את התנהגותם של המתלוננת וחתנה (ת/3), ואף שהשוטרים הציעו לו להגיש תלונה, כמשתמע מחקירתו במשטרה (ת/1). הנאשם השיב לכך, כמופיע בחקירתו במשטרה: "אין לי על מה להגיש תלונה" (ת/1, שורה 10). יתרה מזו, סירובו של הנאשם להגיש תלונה בגין אותה התנהגות מתלהמת ומאיימת, שלה טען בעדותו, אינה מתיישבת עם כך שמצא, בכל זאת, לנכון להגיש תלונה, כנגד שכניו. אלו כחודש לאחר התקרית נשוא כתב האישום, בגין ארוע שחומרתו פחותה, שלדבריו נגע אך לחסימת החניה, באופן זמני, ע"י בני משפחת המתלוננת. זאת ועוד, מתוך דו"ח הפעולה של השוטרים, שהגיעו לביתו של הנאשם בעקבות התקרית עולה כי, אכן הוצע לנאשם להגיש תלונה, עקב טענותיו כי אויים במהלך התקרית: "גם הוא הופנה להגשת תלונה, לכשירצה ואמר שכך יעשה". מסתבר, כי בסופו של דבר בחר הנאשם, שלא להגיש תלונה כאמור והימנעות זו, גם על רקע דבריו בפני השוטרים: "שכך יעשה", המצביעה על תפנית שחלה בעמדתו, שאין בצידה הסבר, לפשר אותו שינוי, המדברת לחובתו ומאיינת מגרסתו המכחישה לענין התנהגותו שלו בתקרית. אף טענת הנאשם כי החומה המפרידה בין חצרות  הדירות, אינה מאפשרת, עקב גובהה, הנפת את חפירה אל מעבר לחצר השנייה, שם עמדה המתלוננת, עד כדי פגיעה באחר, אינה יכולה להתקבל, נוכח התמונה שהציג (נ/6), מתוכה ניתן להתרשם כי גובה הגדר, המגיע עד כתפיו - ולא כפי שטען כי: "החומה היא בגובה הראש שלי"- (עמ' 28, שורה 3), - אין בו כדי למנוע, בהנפת את החפירה, כנטען, פגיעה באחר, המניף ידו, בצד השני של הגדר.

טענת הנאשם כי פגיעתה של המתלוננת אינה תוצאת מעשה מצידו, שכרוכה בו אלימות, אינה ראויה להתקבל כגרסה מהימנה, כאשר מנגד נתמכת גרסת המתלוננת, באמור בתעודה הרפואית (ת/2), שהמפורט בה מתיישב עם מעשה שיש עימו אלימות, כלפיה. הטענה שהועלתה, כי המתלוננת ובני משפחתה ניצלו את מעשה אחיזת האת גרידא, בידיו של הנאשם, כפי שטען, כדי לטפול בו אשמת שווא, בדבר הנפתה כלפיהם, ראויה להידחות ויש לקבוע כי האת הונפה ע"י הנאשם, כפי שתואר ע"י המתלוננת, אל מעבר לחומה המפרידה בין החצרות מעשה מכוון זה בפני עצמו של הנפת את החפירה, בנסיבות שתוארו לעיל, נוכח מידת הפזיזות הרבה הכרוכה בכך, מתיישב עם יסודותיה והגדרתה של עבירת התקיפה, על התוצאות הנלוות לה, אף אם מדובר בתגובה מיידית ואינסטינקטיבית של המתלוננת, שהתבטאה בהנפת יד, עקב החשש שמא תיפגע ושנועדה לקדם פני רעה אפשרית מפני הנפת האת, אם בקרבתה ואם בקרבת חתנה (ראה: קדמי, על הדין בפלילים, חלק 2, מהדורת תשנ"ה - 1995, עמ' 836).

נוכח התוצאות שנלוו למעשה זה, המגלם תקיפה, כאמור, מורשע הנאשם, אפוא, בעבירה של תקיפה חבלנית, עפ"י סעיף 380 לחוק העונשין.

ניתנה היום, ד' בשבט, תשס"ו (2 בפברואר 2006), במעמד הצדדים.

הסניגור:

אני מבקש להפנות את הנאשם לתסקיר משלים לביטול הרשעתו, בשים לב לנסיבות.

התובע:

אני מתנגד, אומנם אין לנאשם

החלטה