הכרעת דין בתיק פ 8335/03

האשמה

כתב האישום, נושא הכרעת דין זו, מייחס לנאשם עבירות איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, והפרעה לעובד ציבור, לפי סעיף 288א לחוק העונשין.

כעולה מהעובדות, הנאשם הינו הבעלים של מעדניית "בוסתן" ברחוב סוקולוב 36, הרצליה (להלן- החנות או בית העסק). ביום 23.5.02, בסביבות השעה 09:15, הגיעו לחנות פקחים עירוניים, במסגרת עבודתם, כשהם חובשים כובעי זיהוי מיוחדים ועליהם סמל העירייה. לפקחים התלווה שוטר.

הפקחים ביקשו מעובד החנות כי יכניס פנימה מתקן ובו שקי קטניות, אשר בלט החוצה ממנה, בניגוד לחוק עזר עירוני. העובד סירב לעשות כן, גם לאחר התראה כי הסחורה תוחרם.

בסמוך לאחר מכן, על פי הנטען, יצא הנאשם ממרתף החנות לעבר הפקחים, כשהוא אוחז בידו סכין שאורך להבה 20-30 ס"מ. הנאשם איים על הפקחים והשוטר באומרו: "אני רוצה לראות מי ייגע בסחורה, ומי שייגע, דמו בראשו". אגב האמירה, תקע את הסכין באחד השקים להמחשת כוונתו. כן המשיך הנאשם באיומיו באומרו, כי יכניס את הסכין בפניו של מי שיגע בסחורה וכבר ישב בכלא ואין לו בעיה ללכת שוב.

בסרבו לבצע את הנחיות הפקחים, הפריע הנאשם ביודעין לעובדי ציבור למלא תפקידם על פי דין.

לאור האמור לעיל, פנה השוטר מאיר אנקר לנאשם בבקשה להזדהות. לגרסת התביעה, הנאשם הכשיל את השוטר בביצוע תפקידו כחוק בכך שסירב להזדהות בפניו.

הנאשם כפר באשמה. עם זאת, אין מדובר בכפירה גורפת, אלא בהצגה שונה של העובדות והשתלשלות הדברים, באופן המבטל את אופים הפלילי.

מהו  סלע המחלוקת  בין הצדדים?

יריעת המחלוקת אינה רחבה. חלקן הארי של העובדות מוסכם, ועיקר המחלוקת נסב סביב פרשנות התנהגות הנאשם ומשמעות מעשיו באותו מעמד.

מוסכם על הכול, כי המדובר באירוע טעון, שעורר את חמת זעמו של הנאשם הנסער. כדברי התובעת, יש בסערת רגשותיו כדי להסביר את השתלשלות הדברים, התנהגותו ואמירותיו, אולם אין בה כדי להצדיקן.

בדבר עובדות המקרה, אין מחלוקת בין התביעה לבין הנאשם באשר למעשה נעיצת הסכין בשק ואמירת דברים בהתרסה כלפי הפקחים. קיים פער בין גרסאות הצדדים בשתי סוגיות מרכזיות: א. תוכן וטיב המלל הנאמר על ידי הנאשם, ב. היסוד הנפשי שנלווה למעשה נעיצת הסכין על ידו.

אשר לדברים שנאמרו מפי הנאשם- האם עולים לכדי איום, המקיים את דרישות סעיף 192 לחוק העונשין?

סעיף 192 לחוק העונשין קובע:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים".

שלושה עדים מטעם התביעה העידו על הדברים שהטיח הנאשם בפקחים במהלך האירוע.

לגרסת עד התביעה 2, רס"מ מאיר אנקר, אשר הגיע ביום האירוע עם הפקחים אל בית העסק של  הנאשם ונכח בהתרחשות, נשוא כתב האישום, אמר הנאשם את הדברים הבאים: " מי שיגע בסחורה דמו בראשו ומי שיגע בסחורה יקבל את זה עד הסוף" (בהתייחסו לסכין שבידו (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 8-9).

לדברי עד התביעה 3, נתן יעקב, אשר עובד כמפקח בעיריית הרצליה, ומילא תפקידו במקום ההתרחשות בעת האירוע, אמר הנאשם " שהוא רוצה לראות מי שייקח לו את הסחורה... דמו בראשו של מי שיגע בסחורה... אני ישבתי בכלא מספיק ולא אכפת לו לשבת עוד" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 10-12).

גרסת עד התביעה 4, עודד כץ, אשר מילא תפקידו אותו יום כפקח בעיריית הרצלייה ונכח במקום האירוע היתה זהה.  הנאשם, אמר, לדבריו, את המשפט הבא: " כל מי שיגע בסחורה דמו בראשו.. שהוא ישב כבר במאסר לפני ולא אכפת לי לשבת עוד פעם" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 6-9).

עדויות התביעה כמובא לעיל אמנם אינן זהות באופן מוחלט, אך האמירה המהותית שנשמעה מפי הנאשם באוזניהם חוזרת ונשנית בגרסת כל אחד מהם, בדבר שימוש באיום "מי שיגע... דמו בראשו"- מונח שגור, ממנו לא משתמע אלא איום ברור. באשר לשינויים ביניהם, מינוריים וזניחים, יש לומר, איני רואה בהם אלא שינויים "לכאוריים", הנובעים מטבע האדם. לא ניתן לצפות משלושה אנשים שונים, בעלי לשון אישית וסגנון ייחודי לאחידות צרופה בשחזור וציטוט המשפטים שקלטו בחושיהם. זהות טוטאלית עלולה להצביע על תאום או שינון. ההבדלים המסויימים הקיימים לא רק שאין בהם כדי להצביע על דבר שקר אלא על אמיתות ואותנטיות.