הכרעת דין בתיק פ 8310/05

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע בניגוד לסעיף 499 (א) (1) לחוק העונשין תשל"ז - 1977, הצתה לפי סעיף 448 (א) ריישא לחוק הנ"ל וחבלה במזיד ברכב בניגוד לסעיף 413 ה  לחוק.

לנאשם 2 יוחס אישום נוסף שעניינו הפרת  הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287 (א) לחוק העונשין.

כתב האישום מתאר את הרקע לאירועים ואת המעשים שנעשו, לכאורה, לפנות בוקר של יום 5.10.05.

נאמר, וזה לא שנוי במחלוקת, כי הנאשמים הם אחים המתגוררים בבית 68 בשכונה 1 בערוער והם קרובי משפחה של לאפי וטאלב אבו עראר, המתגוררים עם משפחתם, בבית לא רחוק משם.

הנאשמים חשדו כי לאפי וטאלב ובני משפחתם הם שהציתו ימים ספורים קודם לאירוע הנדון, חנות השייכת למשפחתם, ולכן החליטו וקשרו קשר להצית כנקמה את ריכבו של טאלב.

נאמר כי הנאשמים הגיעו בסמוך ל 01:20 בלילה לביתם של לאפי וטאלב, כאשר הם נוסעים ברכב טויוטה טנדר נהוג על ידי נאשם 2 (סמיר), והם היו מצויידים בבקבוק פלסטיק ובו חומר דליק.

הנאשם 1 (עיסא), יצא מהרכב עם הבקבוק, נכנס לחצר הבית, שפך את החומר הדליק על מכונית המרצדס השייכת לטאלב, שחנתה שם, הצית גפרור והשליכו על הרכב, והמכונית החלה לבעור, ואז רץ חזרה לרכב ושני האחים נסעו מהמקום.

לאפי פעל לכיבוי השריפה, לאחר שהבחין בה, אך נגרם נזק רב לרכב, שמנועו נשרף, וניזוקו מכסה המנוע, פגוש אחורי, כנף שמאלית קידמית, ומחשב הרכב.

כאמור, לנאשם 2 מיוחסת גם עבירת הפרת הוראה חוקית בכך שבעת האירוע שלעיל היה אמור סמיר להימצא במעצר בית לילי בביתו, ולא נמצא שם כפי שבית המשפט הורה לו.

באישום זה הודה נאשם 2, בסיום שמיעת הראיות, אף שאינו מודה כי יציאתו מהבית היתה לשם הצתת הרכב, אלא תמימה לחלוטין, ובשעות הערב המוקדמות, אך משהודה בעצם הפרת ההוראה החוקית, יש להרשיעו בעבירה נשוא האישום השני.

בפתח המשפט הסכימו הסניגורים לעובדה שהרכב הנדון נשרף במועד הנטען, אך טענו כי יד מרשם לא היתה בדבר.

הנאשמים טענו כי בעת הרלוונטית ישנו בביתם, עד אשר אנשי המשטרה "שלפו" אותם ממיטתם, וכי אין להם כל נגיעה להצתת או לשריפת הרכב, וכי נסיבות העניין אינן ידועות להם, ומבחינתם מדובר בעלילה או בטעות זיהוי מצד לאפי, עד התביעה המרכזי, שהיה כנטען עד ראייה למעשה.

מכאן- ששאלת זיהוי הנאשמים על ידי לאפי כמבצעי ההצתה, והשאלה אם אומנם מדובר בעלילה או בטעות מצידו, היא השאלה המרכזית והפלוגתא הכמעט בלבדית הצריכה להכרעת הדין.

מטעם התביעה העידו לאפי וטאלב, וכן אנשי המשטרה שביצעו פעולות חקירה בפרשה.

הוגשו הודעות לאפי במשטרה, ארבעה במספר, ומאחר שהוא חזר בו מעדותו במשטרה, ובבית המשפט סתר את הודעותיו, הוכרז כעד עויין. ( ראה - סעיף 10 א לפקודת הראיות, וסעיף 179 לחסד"פ- 1982)

כן הוגשו הודעות הנאשמים במשטרה, ומסמוך שנערך על ידי המשטרה במסגרת החקירה, כגון דוח"ות עיכוב תפיסה וסימון.

כאמור, מסר לאפי ארבע הודעות, ת/1 א (מיום 5.10.05 שעה 04:00), שנגבתה בביתו ת/1 ב (מאותו יום שעה 11:05), ת/1 ג (מיום 6.10.05 שעה 10:51) ות/1 ד (מיום 7.10.05 שעה 21:33).

בשלושת ההודעות הראשונות מפליל לאפי את שני הנאשמים חד משמעית, ואילו בהודעתו האחרונה הוא אומנם טוען כי עדויותיו הקודמות אמת לאמיתה, אך מבקש לבטל את התלונה מאחר שלדבריו כל המעורבים קרובי משפחה, אינו רוצה לסבך את הדברים, נערכה סולחה, מדובר רק בנזק כספי שאותו הוא מוכן לספוג, והוא חפץ לשמור על השקט ועל שלום המשפחה.

בבית המשפט שינה לאפי את טעמו, וטען, בתמצית, שאומנם חשב שיד הנאשמים בהצתת הרכב, אך התחוור לו שטעה, וכי כנראה המציתים פעלו בשליחותו של אחד בשם מוחמד, תושב שטחים, אשר ביצע עבודה עבור בני המשפחה וטען שחייבים לו כספים, וכי אותו מוחמד התקשר לטאלב, והזדהה כמי ששרף את הרכב כנקמה על אי התשלום, ובעקבות כך פנה טאלב למשטרה והודיע על הדבר.