הכרעת דין בתיק פ 8202/04

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א) (2) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין"), עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תקיפת שוטר לפי סעיף 273 לחוק העונשין, הסעת שב"ח עבירה לפי סעיף 12 א (ג) (1) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 ועבירה של הסתייעות בכלי רכב לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 34 לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961.

2. כתב האישום, על עובדותיו, מייחס לנאשם כי ביום 12.8.04 הסיע בכלי רכבו, מבאר-שבע לכיוון שטחי הרשות הפלסטינאית, ארבעה תושבי הרשות הפלסטינאית אשר לא היה ברשותם אישור כניסה לישראל. כאשר התקרב הנאשם למחסום שהקימה משטרת ישראל, בין צומת להבים לצומת שוקת, במקום לעצור, כפי שנתבקש על ידי השוטרים, האיץ את מהירות נסיעתו ונסע לעבר שולי הכביש, במסלול המנוגד לכיוון נסיעתו, וזאת במטרה לנסות ולעקוף את הדוקרנים שנפרסו לאורך הכביש. במהלך נסיעתו ניסה הנאשם לדרוס שניים מהשוטרים, שעמדו בשולי הכביש ואשר נאלצו לקפוץ הצידה על מנת שלא להיפגע. הנאשם, לאחר שעבר את המחסום וכאשר ניידת של המשטרה דולקת אחריו  ומורה לו לעצור, באמצעות מערכת הכריזה ואורות כחולים מהבהבים, המשיך בנסיעה מהירה ופרועה בחלקה אף בנתיב המנוגד לכיוון נסיעתו, תוך שהוא מסכן רכבים בדרך וכל זאת על מנת להתחמק ממעצר כדין.

בשלב מסויים, ירד הנאשם עם כלי רכבו מן הכביש הראשי אל שטח העפר שבשולי הדרך והמשיך לנסוע עד שנעצר עקב התקר בגלגל רכבו. הנוסעים אשר היו עימו בכלי הרכב פתחו את דלתות הרכב וברחו מהמקום. כאשר הגיעו השוטרים אל הנאשם תקף הנאשם את השוטר אבי אוחנה בכך שדחף אותו וצעק עליו.

3. הנאשם, בתשובה לכתב האישום, כפר בכל העבירות המיוחסות לו אך הודה כי אכן נהג בכלי הרכב המתואר במקום ובמועד כמפורט בכתב האישום. לטענתו, נסע לבדו ולא היה עימו איש בכלי הרכב וכי לא הבחין במחסום משטרתי על הכביש, כי אם רק בג'יפ עומד בצדי הדרך, לא ניסה לדרוס שוטרים, לא נמלט מהם במהירות פרועה ולא תקף שוטרים כפי שמיוחס לו.

4. התביעה ביקשה לבסס את האישומים של  סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה והפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, על  אי ציות הנאשם להוראות השוטר אבי אוחנה, אשר הורה לו לעצור לפני המחסום המשטרתי שהוצב לאורך מסלול נסיעתו של הנאשם, בגין ניסיונו של הנאשם לדרוס את השוטרים יוסי שובל ודוד וקנין, שעמדו לצד המחסום המשטרתי ובגין נהיגתו המהירה והפרועה בתוך המחסום ובהמשך הדרך,  כשהוא נוסע בנתיב הנגדי וגורם לכלי רכב אחר שבא ממול לסטות מנתיב נסיעתו. כמו גם בעת שהניידת המשטרתית דלקה  אחריו, תוך התעלמות מתנאי הדרך ומניסיונותיה של הניידת לגרום לו לעצור. אשר לעבירה של תקיפת שוטר מבקשת המאשימה לבסס אישום זה על עצם מעשה דחיפת השוטר.

5. הנאשם בסיכומי טענותיו טען כי מקום שלא היה חולק כי בכלי רכבו של הנאשם נמצא תקר בגלגל השמאלי הקדמי ולא בגלגל הימני מתיישב  ממצא זה עם גרסתו כי המשיך בנסיעה ישר בנתיב נסיעתו, מבלי שהבחין במחסום וכי יתכן כי הגלגל השמאלי עלה על הדוקרנים בעת המעבר. לטענתו העובדה כי גלגליו בצד הימני לא ניזוקו מבססת את גרסתו כי  לא נסע בנתיב הנגדי ולא סיכן את השוטרים שעמדו שם, כי אם היה נוסע בנתיב הנגדי היו כל הגלגלים של כלי רכבו, לרבות בצד ימין,  ניזוקים מעצם העליה על הדוקרנים.

יש אם כך לבחון את התשתית הראייתית אשר באה בפני.

6. מטעם התביעה העידו השוטרים יוסי שובל, דוד וקנין ואבי אוחנה, אשר עמדו במחסום וביקשו לעצור את כלי רכבו של הנאשם. כל השוטרים תארו שהמחסום היה מסומן עם שלטי אזהרה במרחק של כ-150 מטר לפני המחסום, באופן הנראה לעין וכן כי הג'יפ המשטרתי, שהיה עימם, הוצב בנתיב הימני של הכביש ובהמשכו נפרסו דוקרנים עד לשוליים הנגדיים של הכביש. ציינו השלושה כי כלי הרכב המשטרתי היה מסומן באורות כחולים מהבהבים וכי האירוע כולו היה בשעת יום ( בשעה 15:00) בחודש אוגוסט.

השוטרים מסרו כי המחסום היה ממוקם על כביש ישר ומישורי, שבו ניתן היה להבחין במחסום ממרחק רב וכי היו לבושים הם במדי משטרה וחבשו כובעי זיהוי לראשם. כל אחד מהשוטרים, במילותיו הוא, סיפר כי כאשר התקרב הנאשם עם כלי רכבו למחסום ונתבקש על ידי השוטר אבי אוחנה לעצור בצד, לא רק שסרב להוראה אלא אף הגביר את מהירות נסיעתו לכיוון הנסיעה הנגדי ונסע היישר לעבר השוטרים יוסי שובל ודודו וקנין, שעמדו בשוליים הנגדיים לכוון נסיעתו, לצד הדוקרנים ואשר נאלצו לקפוץ הצידה כדי לא להיפגע. השוטרים בעדותם תארו כי הנאשם בנסיעתו בנתיב הנגדי ביקש להימלט מהם בכל מחיר, אף במחיר של פגיעה בשוטרים ופגיעה בכלי רכב אחר אשר בא מולו  ואשר נאלץ לסטות הצידה כדי למנוע התנגשות.

גם לאחר שכלי הרכב המשטרתי החל לדלוק בעקבותיו של הנאשם בניסיון לעוצרו, המשיך הנאשם בנסיעתו הפרועה והמהירה ועל אף הקריאות והכריזות מכלי הרכב המשטרתי, אשר הפעיל אורות כחולים וסירנה וקרא לו לעצור, סירב הנאשם למלא אחר הוראות השוטרים. מספרים השוטרים, כי רק לאחר  שסטה הנאשם עם כלי רכבו לדרך העפר עצר הוא מנסיעתו לאחר מספר מטרים. השוטרים ציינו כי לכל אורך המרדף אחר כלי רכבו של הנאשם שמרו הם על קשר עין מתמיד עם כלי רכבו של הנאשם וכי לאחר שפנה הנאשם עם כלי רכבו לשטח העפר בכיוון גבעות גורל, הבחינו הם באנשים החשודים שהיו עם הנאשם בכלי הרכב, פורקים מכלי הרכב ובורחים. האנשים שהיו עם הנאשם בכלי הרכב לא נתפסו. השוטרים הגיעו לכלי רכבו של הנאשם ומצאו את הנאשם יושב לצד ההגה וכשביקשו ממנו לצאת מרכבו, השיב להם כי לא עשה כלום ומה רוצים ממנו ולאחר מכן כשיצא מכלי רכבו דחף את השוטר אוחנה ואף הוסיף ואמר להם " מה עשיתם לי מחסום". כאמור שלושת השוטרים חזרו על תאור האירוע במילים דומות ובאופן אשר אינו משתמע לשתי פנים באשר להשתלשלות האירוע וחלקו של הנאשם באירוע.

בפועל, אין חולק כי בכלי רכבו של הנאשם נמצא תקר בגלגל השמאלי הקדמי של כלי הרכב. כאמור,  ביקש הסניגור לערער את גרסת השוטרים והטיח כלפיהם  כי אין זה סביר שאם אכן עלה הנאשם עם כלי רכבו על הדוקרנים שבמחסום יגרם תקר רק לגלגל אחד ולא לכל הארבעה.

אכן קיימת סבירות רבה כי עליה על דוקרנים עם ארבעה גלגלים תגרום לתקר בארבע גלגלים, אך בנסיבות האירוע בהן מדובר באירוע מהיר אין להתעלם מן האפשרות כי הנאשם הצליח לחמוק עם רכבו במחסום באופן שפגע רק בגלגל אחד ולא באחרים. יודגש כי לא הוכח בפני כי התקר בגלגל נגרם כתוצאה מעליה על דוקרן, גם לא הוכח בפני איזה סוג של דוקרנים היו פרושים במקום ומה המרחק בין דוקרן לדוקרן. לפיכך, הצמדות הסניגור לעדות בדבר המצאות תקר בגלגל השמאלי של כלי הרכב בלבד כעדות לכך שהנאשם לא סטה מנתיב נסיעתו לנתיב הנגדי דינה להדחות.

גרסת הנאשם כי לא עבר במחסום דינה להדחות כטענה בלתי סבירה ובלתי אמינה לחלוטין, הן לנוכח  עדותם האמינה של השוטרים כי שמרו על קשר עין עם כלי רכבו של הנאשם מרגע בו הגיע אל עבר המחסום, עבר את המחסום ועד לרגע בו נעצר על ידם והן לנוכח אמרתו הספונטנית של הנאשם, שבאה באוזניהם של השוטרים: "מה עשיתם לי מחסום",  אותה אף תעדו על הכתב.  כל השוטרים חוזרים על אותם פרטי אירוע ואין לומר כי קיים אינטרס משותף של כולם דוקא להפליל את הנאשם.

גם גרסתו של הנאשם באשר לירידתו מן הכביש אל שולי הדרך לא הייתה אמינה. בעוד שבבית המשפט הסביר כי ירד מהכביש אל צדי הדרך, לכיוון חורשת ג'ו אלון, במטרה לטייל במקום,  מנוגדת גרסה זו מן הגרסה אותה מסר במשטרה לפיה, ירד לצדי הדרך כדי לטפל בכלי רכבו וזאת משום שהבחין בתקר בגלגל עוד קודם לכן ולכן לא יכול היה לעצור את כלי רכבו על הכביש בשל היותו כביש עמוס בכלי רכב נוסעים (ראה ת/2).

לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי את  גרסתם  של השוטרים כגרסה המהימנה עלי הן באשר לזהותו של הנאשם וכלי רכבו והן באשר לאופן נהיגתו.  אל מול העדויות המהימנות  של השוטרים עמדה עדותו  הבלתי אמינה של הנאשם.

7. בעדויות אלה, שבאו מפי השוטרים, יש כדי לבסס את הרשעת הנאשם בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332 (2) לחוק העונשין. בהתאם להוראות סעיף 332 (2) לחוק העונשין נדרשת המאשימה להוכיח את היסוד העובדתי והוא כי הנאשם "טיפל בנתיב תחבורה" בדרך שיש בה כדי לפגוע בשימוש החופשי והבטוח של נתיב תחבורה או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים. כמו כן נדרשת היא להוכיח את היסוד הנפשי, לפיו הנאשם עשה מעשים אלה מתוך כוונה לפגוע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו.

לאחר פסיקה רבה שיצאה מפי בתי משפט מחוזיים שונים ברחבי הארץ, נתן לאחרונה בית המשפט העליון את דעתו להוראות סעיף זה בע.פ. 217/04 אלקורעאן חאפז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם ניתן ביום 29.6.05) וקבע מפי כב' הנשיא השופט ברק כי ניתן לעשות שימוש בהוראת החוק הנדונה גם לנסיבות של נהיגה פרועה בכביש המסכנת את העושים שימוש בדרך ובלבד שיסודות העבירה מתקיימים. וכדבריו:

"אין הבדל מהותי בין אדם הזורק אבנים על מכוניות הנוסעות בכביש, לבין אדם הנוסע בפרעות תוך שהוא מסכן את יתר המשתמשים בדרך. אלה ואלה מסכנים חיי אנשים בנתיב תחבורה".

באשר ליסוד הנפשי נקבע כי מדובר בדרישה של כוונה מיוחדת דהיינו: