הכרעת דין בתיק פ 8102/02

כ ל ל י

1.        כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, אשר מייחס לו ביצוע עבירות חטיפה לשם חבלה, חבלה בכוונה מחמירה ואיומים.

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 3/6/02 סמוך לשעה11:00  - 12:00 נפרצה דירת אחותו של הנאשם, דניס אזולאי, ונגנבו ממנה כסף ותכשיטים מזהב. הנאשם חשד, כי אליהו כהן (להלן: "המתלונן" ו/או "המנוח" ו/או "ללו") ביצע את הפריצה והגניבה. לפיכך, בו ביום, סמוך לשעה 18:30, הגיע הנאשם לבניין בו מתגורר המתלונן באשדוד, עלה לדירתו וביקש לשוחח עימו למטה. המתלונן מצידו סרב, שכן אותה עת היה נתון ב"מעצר בית" בביתו, אולם הנאשם שכנע אותו להתלוות אליו לכניסה לבניין.

בכניסה לבניין הנאשם האשים את המתלונן, כי פרץ לבית אחותו ואיים עליו, כי יזרוק רימון לביתו. לאחר מכן, הנאשם תפס את ידו של המתלונן והורה לו להיכנס לרכבו מסוג פולקסווגן פולו, שחנה בסמוך. בתחילה, סירב המתלונן להיכנס לרכב, אולם, הנאשם אמר לו, כי ייקח אותו  רק למספר דקות על מנת להתעמת עם אדם בשם יורם עשור. נטען, כי הנאשם אמר דברים אלו למתלונן על אף שאינם אמת ועל מנת לגרום לו להתלוות אליו, להובילו למבנה נטוש ולגרום לו לחבלה חמורה.

בהמשך, נכנס המתלונן לרכבו של הנאשם והתיישב במושב האחורי, כשברכב נהג הנאשם ועל ידו ישב אדם שזהותו אינה ידועה (להלן: "האחר" ו/או "הרוסי").

הנאשם הסיע את המתלונן ברכבו לרח' הראשונים באשדוד, שם ירדו הנאשם, האחר והמתלונן מהרכב ונכנסו למבנה, ששימש בעבר כלשכת העבודה. שם, הנאשם והאחר התנפלו על המתלונן, חבטו בו בידיהם ובעטו בו ברגליהם עד שנפל על הרצפה, והמשיכו להכותו בכל חלקי גופו, גם כאשר שכב על הרצפה במשך כ-20 דקות, וזאת במטרה לגרום לו לחבלה חמורה, לנכות או למום.

לאחר מכן, כנטען בכתב האישום, הנאשם והאחר העלו את המתלונן, כשהוא פצוע, לרכב, והסיעו אותו עד סמוך לבניין בו הוא מתגורר. שם, הורידו אותו מהרכב ונסעו מהמקום.

נטען, כי כתוצאה ממעשיהם של הנאשם והאחר הובהל המתלונן לבית החולים קפלן, אובחן כסובל מפגיעה בטחול, שברים בשתי צלעות, חתך בשפה העליונה ושבר במותן. המתלונן נותח, ובמהלך הניתוח כרתו הרופאים את הטחול הפגוע.

לפיכך, נטען, כי במעשיו אלה איים הנאשם על המתלונן, כפה עליו באמצעות תרמית ללכת מהמקום בו נמצא כדי שיהיה נתון לחבלה חמורה וכן גרם לו לחבלה חמורה בכוונה מחמירה, ועל כן, יוחסו לו עבירות של חטיפה לשם חבלה, לפי סעיף 374 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין");  חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; ו-איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

            הנאשם, בתגובתו לכתב האישום מיום 1/7/02, שנמסרה על ידי בא כוחו, עו"ד חימי, כפר בעובדות כתב האישום, והתביעה הביאה ראיותיה.

2.        המתלונן הוזמן להעיד לתאריך 10/11/02, אלא שבתאריך 14/10/02 נדקר בסמוך לגרם המדרגות בביתו, ונפטר, כתוצאה מהדקירה, ביום 20/10/02 בביה"ח קפלן (להלן: "האירוע השני" או "אירוע הדקירה").

            לאור נסיבות מותו של המתלונן, ביקש ב"כ המאשימה, עו"ד אלטמן, לקבל את אמרות המתלונן, כפי שאלה נמסרו במהלך החקירה, לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971 (להלן:"פקודת הראיות") ולבסס את הרשעת הנאשם על פיהן. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים לעניין בקשה זו, וביום 23/11/04, ניתנה החלטתי ובה קבעתי, בתמצית, כי החשד לגבי זהות הדוקר באירוע השני נפל על שותפו של הנאשם באירוע נשוא כתב האישום שבפנינו, הן לאור דברי אמו של המתלונן, לפיהם אמר לה בנה, זמן קצר לאחר הדקירות, שהיה זה שותפו של הנאשם להכאתו (בתיק זה, הוא "הרוסי"), אשר דקר אותו, והן לאור לאור עדותו של החוקר יובל לחכים (ע.ת. 6, להלן: "לחכים"), כי בתיק החקירה קיימת עדות של עד ראייה, שראה את הדוקר בורח ונכנס לרכב טויוטה קורולה אדומה, שאחיו של הנאשם נהג לעשות בה שימוש, ואשר היה בבעלותו של ארמן ריידלר, המקורב לנאשם. לחכים הסכים, כי המנוח אמר לשוטר, ששוחח עימו בבית החולים, לאחר האירוע השני, שאינו מכיר את הדוקר, כי נדקר מאחור וכי מעולם לא ראה את הדוקר, ואף הוסיף "שהנדקר לא שיתף פעולה בכל החקירה", אך הוא הסביר כל זאת על רקע הרשעותיו הקודמות הרבות של המתלונן, שלא היה זה מ"מנהגו" לשתף את המשטרה בענייניו.

            עוד קבעתי, כי אמנם אין למאשימה ראיות ישירות על האמצעים הפסולים, שהופעלו על המתלונן כדי שימנע מלהעיד בביהמ"ש, אך עם זאת, ההיגיון וניסיון החיים מלמדים, כי יש ללמוד מכלל הנסיבות, על אף שלא הוכח מי רצח את המתלונן, או שלא הוכח, שהנאשם קשור לדקירתו של המתלונן, כי הפעלת אמצעי פסול, דהיינו, דקירת המתלונן, נועדה למנוע ממנו להעיד במשפטו של הנאשם, ועל כן קבעתי כי אמרותיו של המתלונן קבילות. עוד קבעתי, כי קבילות לחוד ומשקל לחוד, ועניין משקל הודעותיו של המתלונן יישקל במסגרת הכרעת הדין. וכמובן, לאור הוראותיו של סעיף 10א(ד), גם בחינת התוספת הראייתית (בצורת "חיזוק") תישקל להלן.

3.         הרקע לאירועים המיוחסים לנאשם הוא, פריצה לבית אחותו של הנאשם בבוקרו של יום תקיפת המתלונן. הנאשם, אשר ביקש למצוא בעצמו את הפורץ, הגיע, אגב כך, גם לבית הנאשם. לעמדת המדינה, הנאשם סבר, שהמתלונן הוא מי שפרץ לבית אחותו, ואילו לעמדת ההגנה, הנאשם הגיע לבית המתלונן כדי לבקש את עזרתו בחיפוש הנרקומן, שפרץ לבית האחות.

            אין חולק, כי הנאשם הגיע לבית המתלונן ביום 3.6.02, בשעת אחה"צ (השעה עצמה במחלוקת - להלן), כאשר באותה עת היו בבית המתלונן ואמו, הגב' דינה כהן (להלן: "האם"). לגבי האירועים שהיו בבית - נחלקות הגירסאות.

עדות המתלונן ואמו

4.        אמו של המתלונן, אשר גם היא נפטרה בינתיים, העידה, שביום הארוע חתמה כערבה למתלונן, אשר שוחרר על ידי ביהמ"ש ל"מעצר בית". השניים התייצבו אצל קצינת המבחן וחזרו הביתה.

            וכך החל הארוע:

            " איך שחזרנו הביתה, ישבנו ואני הלכתי לנוח קצת. פתאום שמענו דופקים בדלת. אמרתי לאלי לקום לפתוח את הדלת. אני חושבת שזה היה בסביבות השעה 15.30 - 16.00, איך שחזרנו מקצינת המבחן.