הכרעת דין בתיק פ 8092/05

בנסיבות העניין מצאתי לנכון לזכות את הנאשם מחמת הספק מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. הכל מן הנימוקים הבאים:

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (א) (1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין"), עבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין ועבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245 (ב) לחוק העונשין.
2. כתב האישום מלמד כי ביום 26.2.05 שהה הנאשם בבית הסוהר דקל באגף 4 תא 105. במקום הנ"ל שהה המתלונן אברהם בן דוד ביחד עם הנאשם. במועד הנ"ל בסמוך לשעה 23:00 התקרב הנאשם למתלונן מאחור, בעת שהמתלונן צפה בטלביזיה, ובאמצעות דוקרן מאולתר שהחזיק הנאשם בידו דקר הוא את המתלונן בצד שמאל של חזהו דקירה אחת ולאחר מכן ניסה לדקור את המתלונן בבטנו אולם המתלונן התגונן והצליח להדוף את הנאשם. המתלונן נשכב על המיטה וביקש מאסירים אחרים בתא שיקראו לחובש על מנת שיוכל לקבל טיפול. אולם, הנאשם איים על המתלונן בכך שאמר לו שאם יתלונן נגדו או ימסור את שמו לסוהרים הוא ידאג לחסל אותו ואת משפחתו. הנאשם לא התיר לאסירים האחרים לקרוא לסוהרים  והמתלונן בשל חששו מהנאשם שכב במיטה עד שעות הבוקר ורק אז קרא לסוהר. המתלונן פונה לבית חולים "סורוקה" שם אובחן פצע חודר בחזהו מצד שמאל בגודל של 2X1 ס"מ והפצע נחבש.
3. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום כשהוא טוען כי המתלונן סובל מבעיות נפשיות ומעליל עליו עלילות שוא חסרות כל בסיס. הנאשם לא כפר כי שהה עם המתלונן, במועד הרלבנטי, באותו תא בכלא דקל, יחד עם אסירים נוספים אולם לטענתו שמע את המתלונן אומר לסוהרים כי פגע בעצמו. הנאשם חזר וטען כי אין  לו כל חלק במעשים המיוחסים לו.
4. ראיות התביעה מתבססות בעיקרן על עדותו של המתלונן אשר מסר עדות בבית המשפט.  בתחילת עדותו ניכר היה שהמתלונן אינו חפץ להעיד כנגד הנאשם ומסר דברים אשר היה בהם כדי להרחיק את הנאשם מן המעשים המיוחסים לו בהמשך החל להביע כלפי הנאשם רחמים וחזר וביקש את רחמיו של בית המשפט על הנאשם. לאחר שהתובעת חזרה ודרשה מן המתלונן לספר את אשר אירע, סיפר המתלונן כי הנאשם הוא זה אשר דקר אותו באמצעות הדוקרן וכי היו גם אסירים נוספים בתא אשר עודדו את הנאשם וסייעו לו בהרתעת המתלונן מלקרוא לסוהרים ולמסור תלונה. המתלונן סיפר  כי בכל  שעות הלילה נשאר יושב על מיטתו ער מחשש כי הנאשם יוסיף ויפגע בו לרעה ורק כאשר נכנסו הסוהרים לתא, כדי לבצע את ספירת הבוקר, אמר להם כי פצע את עצמו וזאת בשל חששו מפני הנאשם. לדבריו, גם כאשר פונה לבית החולים לא רצה למסור את זהותו של הדוקר, כמו גם את זהותם של המעורבים הנוספים בשל החשש מפני הנאשם ומפני האחרים. הסביר המתלונן כי רק לאחר שהובהר לו כי במידה ולא יספר מי פגע בו יאלץ החוקר להשיב אותו לאותו תא בו שהה, ולנוכח חששו מפניהם, מסר הוא את הגרסה המלאה והאמיתית כשהוא מציין את שמו של הנאשם, כמי שפגע בו, ומסתיר את דבר זהותם ומעורבותם של האסירים הנוספים וזאת בשל הפחד והחשש שחש מהם. 

לראשונה, מעל דוכן העדים, הסביר המתלונן כי המניע למעשה נבע מסירובו שלו לחלוק עם הנאשם את הציוד שקיבל מבני משפחתו באותו יום וכי עקב סירוב זה ורצונו של הנאשם לבסס את שלטונו ושליטתו במתנהל בתא תקף אותו וחבל בו.

המתלונן בעדותו הדגיש את הפחד אשר ליווה אותו במשך כל שעות הלילה מרגע הדקירה ועד למחרת בבוקר, פחד אשר מנע ממנו מלקרוא לעזרת הסוהרים. רק בשעות הבוקר, כאשר נכנסו סוהרים לתא והבחינו בפציעתו, הופנה הוא לצורך קבלת טיפול רפואי. גם אז לא מסר מיד את זהות התוקף בשל החשש מפני הנאשם. לדבריו, חששו היה מבוסס מאחר וזה ידע עליו הרבה פרטים אישיים רבים, לרבות מקום מגורי בני משפחתו וחשש כי זה יממש את איומיו לפגוע בבני משפחתו אם ימסור פרטים למשטרה ועל כן בחר לשתוק.

כשהתבקש המתלונן לפרט במדויק את נסיבות הדקירה הסביר כי בשעה שהתבונן בטלביזיה חש הוא לפתע דקירה בצד וכאשר סובב את ראשו לכוון ממנו ספג את הדקירה ראה את הנאשם אוחז בדוקרן. (ראה פרוטוקול עמ' 14 ש' 8 וכן עמ' 15 ש' 1  ) עוד ציין כי הספיק לבעוט בפניו של הנאשם בטרם פנה לשבת על מיטתו , כשהוא מותיר אותו עם חבלה הנראית לעין על אפו.

עוד ציין המתלונן כי כאשר נכנסו הסוהרים לתא החזיק הנאשם בדוקרן מאחורי גבו.

הגם דברים אלו ציין הנאשם כי עד לאותו אירוע היחסים בינו לבין הנאשם היו תקינים ואף טובים. כי ראה בו כבן, כי ניהל עמו שיחות נפש ושמע מפיו את סיפור ילדותו העצוב ואף הוסיף וסיפר כי לימד את הנאשם שיטות לחימה, בהיותו מומחה בתחום, וכי חש כלפי הנאשם רגשי אבהות וקירבה.

בחקירתו הנגדית הודה הנאשם כי בעברו בעיות נפשיות אך לדבריו המדובר בנחלת העבר וכי  נבדק בעבר על ידי הפסיכיאטר המחוזי ונמצא כשיר לעמוד לדין . המתלונן אף אישר כי בעקבות בגידתה של אשתו בו ניסר את אצבע ידו, אשר נשאה את טבעת הנישואין שלהם ושלח אותה אליה בדואר.

כשביקש הסנגור מן המתלונן לוותר על הסודיות הרפואית השמורה לו ולחשוף את תיקו הרפואי בתחום הנפש סירב המתלונן לעשות כן וביקש לשמור על פרטיותו כשהוא מציין כי בזמן האירוע לא סבל מכל בעיה נפשית וכך  גם בעת מתן עדותו .

5. אל מול עדותו של המתלונן באה בפני עדות הנאשם, אשר היתה אף היא נחרצת וחד משמעית, לפיה לא פגע במתלונן ולא גרם לו כל רע. ציין הנאשם כי חש חיבה מיוחדת למתלונן בפרט לנוכח בעיותיו הנפשיות אליהן התוודע עם צירופו של המתלונן לתא בו היה כלוא. המתלונן ציין כי בינו לבין הנאשם היתה מערכת יחסים טובה ותקינה וכי רכש למתלונן כבוד רב. עוד ציין הנאשם כי כאשר הצטרף המתלונן לחדרו בתא המעצר עזר הוא למתלונן והדריך אותו בנבכי ההתנהגות הראויים בכלא על מנת  להקל עליו את השהייה בתא וכדי שלא יסתבך עם אחרים. כשנשאל הנאשם מדוע יעליל המתלונן עליו את הדברים, לא ידע הנאשם לתת כל הסבר אולם שלל כל אפשרות סבירה לפגוע במתלונן לאור מערכת היחסים הקרובה והאוהדת אשר היתה ביניהם, ובפרט שלל אפשרות כי יפגע בו אך בשל אי רצונו של המתלונן לחלוק עימו את הציוד אותו קיבל המתלונן הנאשם ראה בסיבה זו כחסרת חשיבות אשר אינה מצדיקה מעשה תקיפה מבחינתו.

הנאשם, בתשובות לחקירה נגדית, הודה כי הסתבך לא מעט בפליליים וכי גם בין כותלי בית הסוהר אין התנהגותו זוכה לאהדה. כשביקשה התובעת בחקירתה להדגיש את אופיו השולט של הנאשם, במטרה לחזק את גרסת המתלונן, אשר הציג את הנאשם כמי ששלט באורחות החיים בתא, הסביר הנאשם כי אין לראות בו כמי ששלט באסירים הכלואים  בתא הכליאה. יחד עם זאת, הודה הנאשם כי בטרם צורף המתלונן לתא בו ישב, ביקש הסוהר את הסכמתו לצרף אותו לתא וכי הוא אכן נתן את הסכמתו לכך, הסכמה אשר היתה על דעת יושבי התא. הנאשם הסביר את פשר פנייתו של הסוהר דווקא אליו בהיותו בקשרי ידידות עם אותו סוהר. הנאשם הסביר את פשר דברים אלו במתן הסבר כי  מקובל בין האסירים כי האסירים הוותיקים מביעים דעתם באשר לכניסתם של אסירים חדשים.

הנאשם חזר והדגיש כי לאחר שצורף המתלונן לתא היתה ביניהם מערכת יחסית תקינה ביותר וכי אין בפיו כל הסבר מדוע ביקש המתלונן להפליל דווקא אותו באופן אותו עשה. השערתו של הנאשם היתה כי קצין המודיעין ביקש להפליל אותו בכל מחיר בשל עימותים שהיו לו בזמן שהותו בכלא דקל וכי אותו קצין מודיעין בכלא שכנע את המתלונן להפליל דווקא אותו.

דיון

6. אין חולק כי המתלונן נפצע בצד חזהו באמצעות חפץ חד. אין גם חולק כי בתא בו שהו הנאשם והמתלונן נמצא דוקרן כשהוא מוסתר בתוך ידית של מברשת שיער. המחלוקת הצטמצמה לשאלה האם היה זה הנאשם אשר החזיק בדוקרן והאם היה זה הנאשם אשר דקר את המתלונן?

כאמור, שתי גרסאות עמדו בפני. האחת מפי המתלונן והשניה מפי הנאשם.  כאשר מדובר בגרסה מול גרסה מחוייב בית המשפט לנמק את קביעתו בדבר העדפת גרסה האחת על פני השניה.

התביעה ביקשה,כמובן, להעדיף את גרסת המתלונן כשהיא מצביעה על חיזוקים לגרסתו  מעצם תפיסת הדוקרן כמו גם מעדותו שלו עצמו, אשר לטענתה, הייתה  נגועה בדואליות כנה, אשר נבעה מחד גיסא מרצון לסייע לנאשם, אשר לדבריו ראה בו כבן וריחם עליו, ומאידך גיסא רצון לגמול לנאשם על כך שפגע בגופו. וכך נאמרו דבריו:   "הייתי באותו חדר עם הנאשם במשך חודש  באותו תא וכיבדתי אותו איך שאני מתיחס לבן שלי. בשיחות שלי אתו הוא סיפר לי על עצמו, על העבר שלו, על המשפחה שלו, דברים שיכולים להצטמרר לך השערות .... הוא עבר הרבה התעללות מצד אביו...הנאשם הזה אני לא שומר לו טינה, סיטואציה מאיפה שהוא בא כתוצאה מהיחס של אביו למשפחה ולילדים ואני חושב שאפשר להתחשב בבחור הזה, שיוכל לבנות את העתיד שלו ואת החיים שלו לצרות מה שהוא עשה." (ראה עמ' 13 לפרוטוקול)

ובהמשך כאשר התחמק המתלונן מתשובות אשר יש בהן כדי להפליל את הנאשם והשיב:  " מאחר וכיבדתי את הבחור אני חושב שיש לו עתיד ויכול לגמור את העתיד ואת החיים שלו ואני לא בעד זה שישב בבית הסוהר עוד שנים. אני יושב פה במין סיטואציה שאני לא מספר את האמת. הייתי רוצה שהבחור יתנצל, אם אפשר על תנאי, להתחשב  בו ולהטיל עליו תנאי. "