הכרעת דין בתיק פ 8026/04

1.      כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק  העונשין התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין"), עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין ועבירה של דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 לחוק העונשין.

2.      כתב האישום מייחס לנאשם שני אישומים לפיהם בשני מועדים שונים, המהווים רצף אחד, סחט הנאשם באיומים את המתלונן חברו, שחר חזיזה (להלן: " המתלונן"), כמפורט להלן:

האישום הראשון מייחס לנאשם כי ביום 18/11/02 הגיש אביו של המתלונן, מימון חזיזה,  תלונה במשטרה בגין פריצה לביתו וגניבת תכשיטים ונשקים מתוכו. הנאשם שהכיר את המתלונן, בעת שירותם הצבאי ואף ביקר בביתו, נעצר בגין חשד בביצוע ההתפרצות והגניבה דנן ושהה במעצר מספר ימים עד אשר שוחרר.

במועד בלתי ידוע במחצית שנת 2003 נפגשו הנאשם והמתלונן באקראי, במועדון באילת. או אז הטיח הנאשם בפניו של המתלונן כי תלונת הכזב אותה מסר המתלונן במשטרה אודות הפריצה והגניבה מבית הוריו הביאה למעצרו, מבלי שדבק בו כל אשם. בין השניים התגלע ויכוח והמתלונן פנה למכר שלו, מר מאיר בוסקילה (להלן: " בוסקילה ") שהיה במועדון, וביקש ממנו כי ישמש כ"בורר" בין השניים.  בוסקילה פסק כי המתלונן אשם.  לאור קביעתו של בוסקילה  דרש הנאשם מהמתלונן פיצוי בסך של 10,000 ש"ח והוסיף ואמר לו כי אם הוא מתנגד לפסיקתו של בוסקילה אזי מגיע לו  " לקבל כדור ברגל", וזאת במטרה להפחידו ולהניעו לשלם.

ימים מספר לאחר מכן, התקשר הנאשם למתלונן והחל לדרוש את התשלום תוך הטלת אימה על המתלונן, בכך שאמר " אני לא מפחד מהמשטרה", "אני לא רואה אף אחד ולא אכפת לי מכלום, אני רוצה את הכסף" וזאת במטרה להניעו לשלם. מפאת האימה בה היה שרוי המתלונן, שילם האחרון לנאשם בחודש ינואר 2004   סך של 2,000 ש"ח.

לנוכח מעשים אלו ביקשה התביעה לייחס לנאשם עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין. 

האישום השני מייחס לנאשם כי ביום 04/02/04 התקשר הנאשם למתלונן ודרש ממנו את יתרת התשלום ומשנענה על ידי המתלונן כי אין בדעתו לשלם לו, החל הנאשם לאיים על המתלונן בכך כי הוא ידאג לכך שיפצע וכן כי ישלח אליו אחד מבני  משפחתו, שלדבריו הנם בני משפחתו של הרצל אביטן, על מנת לקחת את יתרת התשלום, זאת על מנת להפחיד את המתלונן ולהניעו לשלם.  ביום 08/02/04, בסמוך לשעה 15:10, ובתיאום עם משטרת ישראל, צוייד המתלונן במכשירי הקלטה ובסך של  600 ש"ח ויצא לפגוש בנאשם, ב"יער המלאכים" בסמוך לעיר קרית גת. הנאשם הגיע למקום בכלי רכב של חברו, חנן עייש, אשר נהג בכלי הרכב. המפגש בין הנאשם למתלונן תוצפת על יד כוחות המשטרה.

באותו מפגש הציע המתלונן לשלם לנאשם את סך ה- 600 ש"ח שהיה ברשותו, אולם הנאשם סירב להסתפק בסכום זה ואמר לו כי " יהיה לו בלאגן", ואף שלף סכין מכיסו ואמר למתלונן כי לולא חברו שהתלווה אליו וממתין לו ברכבו, היה דוקר אותו, זאת במטרה להפחיד אותו  ולהניעו לשלם את הכסף. או אז, על פי סימן שסימן המתלונן לשוטרים, שהיו בסמוך, יצאו השוטרים ממחבואם ועצרו את הנאשם.

במעשים אלו ביקשה התביעה לייחס לנאשם עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין ועבירה של דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 לחוק העונשין. 

3.      עם פתיחת משפטו כפר הנאשם באישומים המיוחסים לו בכתב האישום וטען כי בינו לבין המתלונן גובש הסכם לפיו התחייב המתלונן לפצות אותו בסך של 10,000 ש"ח בשל כך שהמתלונן, בתלונת כזב שמסר למשטרה, הביא למעצרו מאחורי סורג ובריח.

נמצא אם כן, כי לגבי האישום הראשון והנסיבות שם סובבת יריעת המחלוקת סביב שאלת הסכמתו של המתלונן לשלם לנאשם את הכספים. האם היה זה תשלום מתוך הסכמה או שמא נתגבשו יסודות עבירת הסחיטה באיומים.

לעניין האישום השני, טען ב"כ הנאשם כי הנאשם לא לקח את הסך של 600 ש"ח שהושיט אליו המתלונן וכי יש בכך כדי לאשש את הטענה כי לא התקיים ההלך הנפשי המתאים בנאשם, דהיינו - יסוד הכוונה לגנוב, כדי להרשיעו בעבירה של דרישת נכס באיומים וכן כי הנאשם גם לא איים וסחט את המתלונן כי אם ביקש לעשות כן היה נוטל את הסך של 600 ש"ח שהמתלונן הושיט לו. כן טען הנאשם כי לא עשה כל שימוש בסכין שהיתה בשרותו והוא לא הוציא אותה מכיסו ולא איים באמצעותה על המתלונן.

בתום שמיעת הראיות בחר הנאשם שלא להעיד במשפטו, היות ולדידו די בעדות המתלונן כדי ללמוד כי זה כלל לא נסחט ולא אוים, אלא שילם את הכסף מרצונו החופשי בגמירות דעת מלאה לאחר שהגיעו לכלל הבנה כי המתלונן צריך לפצותו על כי ישב במעצר בשל תלונת כזב שמסר המתלונן במשטרה.

4.      התביעה ביקשה לראות בעדות המתלונן, שהינה העדות המרכזית בתיק, כעדות מהימנה אשר יש בה כדי לגבש את יסודות העבירות המיוחסות לנאשם, למן הרגע שפגש את המתלונן באילת ועד למעצרו. התביעה הדגישה כי גם אם המתלונן חש מחויבות לשלם לנאשם את הפיצוי הרי שהמתלונן לא היה משלם לולא הפחד והאיומים שהופנו אליו מצד הנאשם. לפיכך, טענה התובעת המלומדת כי תחושת המחויבות שחש המתלונן כלפי הנאשם אין בה כדי לאיין את יסודות עבירת הסחיטה. אשר לאירוע השני, טענה התביעה כי התשתית הראייתית מבוססת על דברי הנאשם למתלונן, שהוקלטו בעת פגישתם השנייה, על עדויות השוטרים, לאחר מעצרו של הנאשם, בדבר האות המוסכם והאמירה המוסכמת שהופנתה אליהם על ידי המתלונן שעה שהמתלונן היה שרוי במצוקה, כמו גם תפיסת הסכין, בחזקתו של הנאשם, כשלהבה שלוף. כל אלה לטענת התביעה  מעיד על שאירע בפועל.

עוד מבקשת התביעה לראות בשתיקת הנאשם בבית המשפט ככזו שמערערת את גרסתו בפני חוקרי המשטרה.

לפיכך, ביקשה התביעה כי בית המשפט יעדיף את גרסת המתלונן ובהתאם יקבע  כי זה נסחט על ידי הנאשם.

           על רקע מחלוקת עובדתית ומשפטית זו, יש לבחון את הממצאים מקרוב. 

5.    דיון:

אין חולק כי על שכם התביעה מוטל הנטל להוכיח כי הנאשם סחט את המתלונן, בבחינת נטל אשר לא יותיר כל ספק סביר לכך כי הנאשם אכן סחט ואיים על המתלונן.