הכרעת דין בתיק פ 8007/05

מהות כתב האישום - מבוא

1.         כתב האישום בתיק זה - המורכב משני אישומים - מייחס לנאשם מספר עבירות, בקשר עם שני אירועים נפרדים, אך סמוכים זל"ז, ולכאורה, על אותו רקע.

     א.    על פי הנטען ב אישום הראשון, שהה  מר יניב גורביץ - המשמש בתפקיד מנהל פיקוח, מטעם הוועדה לתכנון ובנייה, במגזר הבדואי (להלן:" המתלונן") - בלקייה, בשעות הבוקר של יום 27.12.04, וזאת, לצורך בדיקה ופתיחת תיקים בגין עבירות בנייה.

בתום עבודתו, בסמוך לשעה 11:00 באותו יום, חזר משם בנסיעה ברכבו לבאר-שבע - כשעימו נוסע שותפו לעבודה, מר לואיס בונס (להלן:" לואיס") - ובעקבותיו נסע הנאשם ברכבו (ג'יפ "טויוטה לנד-קרוזר").

בהגיע המתלונן ל"מרכז-ביג" בבאר-שבע, צפר הנאשם לעברו, אך המתלונן התעלם והמשיך בנסיעתו עד שנכנס לרחבת מוסך "לצ'י" הסמוך. שם נשאר יושב ברכבו, ואילו לואיס יצא הימנו ונכנס למשרד שבמוסך. הנאשם המשיך בעקבות המתלונן ונכנס אף הוא לרחבת המוסך, ושם ניגש לרכב המתלונן, פתח את דלת הנהג וניסה לשלוף את מפתח הרכב מתוך המתנע, תוך שהוא צועק ודורש מהמתלונן ליתן לו את המצלמה שבאמצעותה - כך טען וצעק הנאשם - צילם המתלונן אותו, קודם לכן (ועל כן, ובשל כך גם נסע בעקבות המתלונן); והנאשם אף ניסה לחטוף את המצלמה, שהיתה מונחת בין המושבים הקידמיים של רכב המתלונן.

בתגובה, הדף המתלונן את הנאשם, הרחיק את המצלמה מהישג ידו של זה ודרש ממנו להתרחק הימנו. בינתיים, חזר לואיס לרכב המתלונן, ויחד נסעו השניים מהמוסך לכיוון התחנה המרכזית. אלא, שהנאשם לא הרפה, והמשיך לנסוע אחרי רכב המתלונן, ותוך שהוא (הנאשם) - כך נטען - מזעיק אחרים שיסייעו לו.

בהגיע רכב המתלונן לצומת השוק, עקף רכב הנאשם אותו ועצר לפניו, ובאופן שהנאשם חסם את המשך דרכו של המתלונן קדימה; ובמקביל, חסם רכב נוסף את דרכו של הנאשם, מימין; וכן נצמד אליו, מאחור, עוד רכב אחר - כך שהמתלונן, כך נטען, "לא יכול היה להמשיך בנסיעה חופשית בכביש". במצב זה, לחץ המתלונן על דוושת הדלק וסטה, בצורה חדה, ימינה, כדי להימלט מכלי הרכב החוסמים, כאמור, ותוך פגיעה, בלית ברירה, בפגוש של הרכב שחסם אותו מימין, והיפגעות המראה השמאלית של רכב המתלונן.

משם המשיך המתלונן בנסיעה קצרה, עד שראה שוטרים שנמצאו, באקראי, ליד הקניון הסמוך, ובפניהם הלין על תקיפת הנאשם וחבריו אותו ואת לואיס; ובכך - כך על פי אישום זה - הסתיים אירוע זה (להלן:" האירוע הראשון").

בקשר עם האירוע הראשון האמור - הוא נשוא האישום הראשון - ייחסה המאשימה לנאשם, בכתב האישום ומעיקרא, מספר רב של עבירות שונות, ובהתייחס לכל הנטען לעיל. ואולם, בסיכומיה - ומהטעמים, כפי שיובהרו להלן - צימצמה ב"כ המאשימה את מספר העבירות בהן ביקשה להרשיע את הנאשם, בקשר עם אירוע זה, ואף תוך שינוי הוראות החיקוק; ובאופן, שבסופו של יום, ביקשה להרשיע את הנאשם, בקשר עם האירוע האמור, בעבירות הבאות: סחיטה בכוח, לפי סעיף 427 (א), רישא, לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:" החוק"); סחיטה באיומים, לפי סעיף 428, רישא, לחוק; והסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה.

ב.     ובאשר ל אישום השני -  הוא  נשוא האירוע השני - נטען בכתב האישום, כי בעקבות האירוע הראשון, קשר הנאשם קשר עם אחרים לאיים על המתלונן, לפגוע בו ולסכן את חייו בנתיב תחבורה; ובמסגרת קשר זה, נסע הוא, ביום 30.12.04, בשעת ערב (ברכב מסוג "פג'ארו" הנושא מס' רישוי, שאינו רשום במשרד התחבורה) - וכשעימו נסעו ברכבו שני אחרים - אחר המתלונן, שנהג ברכבו מצומת שוקת לכיוון מיתר.

בשלב מסויים, התקרב הנאשם ברכבו - בנוסעו בנתיב השמאלי - אל רכבו של המתלונן, והשניים שנסעו עם הנאשם סימנו למתלונן לעצור בשולי הכביש. אך, לאחר שהמתלונן לא שעה לדרישה, הוסיף הנאשם והתקרב ברכבו אל רכב המתלונן, ותוך סיכונו, ובאופן שאילץ את המתלונן לרדת לשולי הכביש, כדי להימנע מהתנגשות רכב הנאשם בו. או אז, עצר הנאשם את רכבו לפני רכב המתלונן. הוא עצמו נשאר יושב ברכבו, אך שני האחרים שהיו עימו ירדו מרכבו - כשפניהם וראשיהם של אלה מכוסים בחולצותיהם - נגשו אל המתלונן, ואיימו עליו על אודות התלונה שהגיש נגד הנאשם במשטרה (בעקבות ובקשר עם האירוע הראשון) ואמרו לו ש"ייזהר".

לאחר שהשניים חזרו לרכב הנאשם, המשיך הנאשם בנסיעה ברכבו, ובנסיעתו זו סטה ימינה עד שירד לשולי הכביש, כיבה את אורות רכבו, עלה חזרה לכביש, והמשיך לנסוע במהירות ובפראות, בנסיעת עקלתון ("זיג - זג"), תוך שהוא עוקף כלי רכב נוסעים, חוצה קו הפרדה לבן ונוסע על שולי הכביש.

משם פנה הנאשם לכיוון לקייה, בכביש דו-סיטרי, כשאחריו נוסעים השוטרים ניב אוחנה ו יורם חליבה, ברכב משטרתי, שאורותיו הכחולים הבהבו. משהבחין הנאשם ברכב משטרתי זה, הגביר את מהירות נסיעתו אל מעבר ל - 140 קמ"ש - תוך שהוא עוקף במהירות כלי רכב שנסעו לפניו; מאלץ כלי רכב, שנסעו מולו בנתיב הנגדי, לבלום בפתאומיות, כדי להימנע מהתנגשות בהם; וחוצה פס הפרדה לבן - עד שהצליח לחמוק מפני השוטרים לצומת אשכולות.

שני השוטרים הנ"ל - שהניחו שהנאשם המשיך בנסיעה לביתו - נסעו, אף הם, לביתו; ובצאתם הימנו, הבחינו ברכב הנאשם, כשהוא מגיע מולם על גבי שביל עפר, והם סימנו לו לעצור. אולם, הוא הגביר את מהירות נסיעתו, כשהוא נוסע באותו שביל צר (המתוחם, משני צידיו, בגדר ובסוללת עפר) הישר מול רכב השוטרים; ואלה נאלצו - בהיותם במרחק של כמטר אחד הימנו - להסיט את הרכב המשטרתי, ובאופן שזה נתקע בגדר בית ספר סמוך; ואילו הנאשם חלף על פניהם, סטה חדות ימינה, תוך שהוא חולף ב"ריחוף" (כשגלגלי רכבו מנותקים מהקרקע) מעל פני סוללת עפר, והמשיך בנסיעה, עד שנעלם (להלן:" האירוע השני").

גם בקשר עם אירוע שני זה, יוחסו לנאשם, מעיקרא - באישום השני שבכתב האישום - מספר רב של עבירות שונות. ואולם, בסיכומיה - ומהטעמים שיובאו להלן - זנחה ב"כ המאשימה, למעשה, את מרבית ההתרחשויות הנטענות שבאירוע זה, וצימצמה את התייחסותה אך לחלקו האחרון של האירוע, היינו, ההתרחשות על ובקירבת אותו שביל עפר שבמתחם מגורי הנאשם; ובאופן, שבסופו של יום, עתרה להרשעת הנאשם, בקשר עם אישום זה (ובהתייחס לחלק זה, כאמור, של האירוע) בעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 (2) לחוק; ובעבירת הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.

2.         במענה לכתב האישום, כפר הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כשביחס לאישום הראשון טען כי כל שעשה, התמצה אך בכך שמחה בפני המתלונן על כי זה צילם אותו, וכי משהמתלונן הכחיש כי צילם אותו הציע לו לפתח את סרט הצילום בחנות צילום קרובה, ואם יימצא שלא צולם - כי אז יפצה את המתלונן על אובדן זמנו; ואילו ביחס לאישום השני, טען כי כלל  לא היה מעורב בו, וכי בעת התרחשותו - אם ובאופן שהתרחש - היה הוא במקום אחר, בטיילו בטרקטורון שלו.

3.         להלן, נסקור את מסכת העדויות שהובאו בפנינו - הן מטעם התביעה, והן מטעם ההגנה. תחילה - ביחס לאישום הראשון; ולאחר מכן - ביחס לאישום השני.

            לאחר מכן, נבקש להכריע בין הגירסאות - הן מן הפן העובדתי והן מן הפן המשפטי - ואף זאת, תוך התייחסות, תחילה, לאירוע הראשון; ולאחר מכן, בהתייחס לאירוע השני.

העדויות ביחס לאירוע הראשון (האישום הראשון)

עדויות התביעה

4.         העד המרכזי מטעם התביעה ביחס לאירוע ראשון זה- היה, וכצפוי, המתלונן (ע.ת מס' 2).