הכרעת דין בתיק פ 8001/04

בנסיבות העניין  הנני מזכה את הנאשם 2 מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות בפלילים כדלקמן: כנגד הנאשם 1 עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) (1)  לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") עבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין  ולגבי שני הנאשמים עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

2. כתב האישום מלמד כי ביום 28.11.03, בסמוך לשעה 12:00, הגיע המתלונן, וסילי אנושין, חייל בן 19, לבית החולים סורוקה כשהוא סובל מדקירת סכין באזור בית החזה קדמי תחתון. המאשימה בכתב האישום ביקשה לייחס לנאשם 1 את המעשה האמור ולנאשם 2 מעורבות בפרשה אשר התגבשה בעבירת איומים בלבד.

ההגנה לא חלקה על העובדה שהמתלונן אכן נדקר ביום האירוע אולם טענה, כי חלה טעות בזיהוי מצד המתלונן וכי הנאשמים לא נטלו כל חלק באירוע האמור.

3. המחלוקת העיקרית העומדת על הפרק נוגעת לזיהויים של הנאשמים כמי שנטלו חלק באירוע הדקירה האמור.

המאשימה ביקשה לבסס את האישומים האמורים על בסיס עדותו של המתלונן אשר זיהה את הנאשם 2 באופן ספונטאני, כאשר הבחין בו בעת ביקורו בקניון הנגב בבאר-שבע ואת הנאשם 1 זיהה באופן ספונטאני, עת עשה דרכו בכלי רכב משטרתי, יחד עם אחד החוקרים, והבחין לפתע בנאשם 1 מחוץ לתחנת המשטרה.

המאשימה טענה כי עדותו של המתלונן הינה עדות אמת, נעדרת אינטרסים להעליל דווקא על הנאשמים וכי הזיהוי שנעשה על ידו הינו זיהוי אמין המבוסס על סימנים אובייקטיביים המחזקים את הזיהוי הספונטאני ולפיכך יש לקבוע כי הנאשמים הם אלה אשר נטלו חלק באירוע התקיפה כפי שמיוחס להם.

4. עובדות האירוע מפיו של המתלונן מלמדות כי ביום 28.11.03 הלך הוא יחד עם חברו מיכאל וחבר נוסף, שגרים יחד בשכירות, ליום סידורים בעיר העתיקה בבאר-שבע. לדבריו, במהלך הסידורים משכו הם כסף בבנק הפועלים. או אז הבחין המתלונן בחבורה של בחורים כשלאחד מהם היה קעקוע בצד ימין על הצוואר ולדברי המתלונן הוא זה שדקר אותו מאוחר יותר בהמשך אותו יום. ציין המתלונן, כי ביציאה מהבנק לחץ אחד מהאנשים הנ"ל בטעות את ידו מאחר ופגש חבר אחר וסבר בטעות כנראה שהמתלונן הוא מכר של אותו חבר, כשהמתלונן חזר והבהיר כי אינו מכיר איש מהם.

המשיך וסיפר המתלונן כי משם המשיכו הם לכיוון בנק לאומי  ושם משך מיכאל דולרים ומשם המשיכו יחדיו לכיוון בנק אוצר החייל. ציין המתלונן, כי ביציאה מהבנק הבחין הוא כי אותם בחורים, בהם הבחין בבנק הפועלים, יושבים ליד הכניסה ומסתכלים עליהם. לדבריו, המשיך הוא יחד עם מיכאל, להתקדם לכיוון קניון הנגב ואז החלה אותה קבוצה לשאול  אותם שאלות מוזרות כגון: מה השעה? יש סיגריה? ואז אחד מהם, לטענתו היה זה הנאשם 2, חסם את דרכו בגופו והנאשם 1 הוציא סכין קרב לגופו של המתלונן ואמר לו שאם לא ילך עימו הוא ידקור אותו. לדבריו של המתלונן, היה גם אדם שלישי שלא נעצר.

אשר לנאשם 2, ציין המתלונן כי זה כאמור חסם את דרכו ושאל אותו למה הוא בורח להם וביקש כי יתלווה אליהם אל הפארק, וכאשר אמר לו המתלונן כי הוא צריך ללכת השיב לו הנאשם 2 בחזרה: "חכה חכה תן לנו לסיים".

בשלב זה, מיכאל שהיה עימו עזב את המקום בהליכה מהירה והוא ראה את מיכאל עושה תנועות כאילו הוא מתקשר למישהו. לדבריו, הנאשמים, יחד עם חברם, נבהלו מכך ואמרו לו שהם רק מדברים וביקשו ממנו להתלוות אליהם לפארק והוא הסכים לכך.

לדבריו, כאשר התקרבו לקניון הבחינו פתאום בשוטר שרץ אחרי בחור ערבי  והמתלונן ניצל את ההזדמנות ואמר להם שאין מה לדבר וכי הוא הולך וניסיונותיהם של הנאשמים וחבריהם לעכב אותו לא נענו והוא המשיך בהליכתו לכיוון מיכאל, אותו ראה צועד בצד השני של הכביש, ויחדיו צעדו לעבר מעון הסטודנטים "אלטשול".

לדבריו, כאשר חבר אל מיכאל החליטו הם לשנות כיוון כדי לא להסתבך עם אותה חבורה, אולם לפתע שמעו שוב את הצעקות שלהם כשהם רודפים אחריהם. לדבריו, בשלב זה הבחין הוא רק בנאשם 1 ובבחור האחר, הרצים לקראתם, כאשר בשלב זה של הדברים לא הבחין בנאשם 2. לדבריו, לפני שהם התקרבו הוא פנה אל מיכאל, שהחזיק ברשותו כסף, ואמר לו שיסתלק מן המקום ויותיר אותו להתמודד איתם. מיכאל עזב את המקום וכשהשניים הגיעו החלו הם לקלל אותו כשהנאשם 1 ביקש ממנו להתלוות אליהם לפארק ואף הוסיף ואמר לו שהוא יכה אותו שם. כמו כן, ציין המתלונן כי כאשר הנאשם 1 ניסה לתפוס את מיכאל פנה הוא אל הנאשם 1 בשאלה מדוע הוא עושה כן, וזה השיב לו בחוצפה ובסופו של דבר שלף סכין ודקר אותו בחזה מצד שמאל מתחת ללב.

לדבריו, ברח הוא לצד הכביש וכשהבחין כי נוטף הוא דם התיישב ליד הרמזור ומכוניות פינו  אותו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים.

5. כחודש לאחר האירוע, ביום 25.12.03, זיהה המתלונן את הנאשם 2 בקניון הנגב והתקשר למשטרה להודיע על כך. ביום 27.12.03 הוזמן המתלונן לתחנת המשטרה לערוך עימות עם הנאשם 2, בעקבות הזיהוי שנעשה. כאשר ירדו המתלונן והחוקר, אלי מגרם, למטה, על מנת לנסוע עם הרכב למקום ביצוע העימות, ובסמוך לשער היציאה מתחנת המשטרה, זיהה המתלונן את הנאשם 1 כמי שדקר אותו והודיע על כך מיידית לחוקר שהיה עימו. כאמור, טענו ב"כ הנאשמים כי אין לבסס הרשעה בתיק זה על סמך הזיהוי של המתלונן.
6. טוען ב"כ הנאשם 1 כי ביום 10.12.03 , לאחר שנגבו מהמתלונן 3 הודעות, זומן המתלונן לתחנת משטרת באר-שבע לצורך עריכת מסדר זיהוי תמונות. לטענתו בדו"ח חיפוש תצלומים, (נ/2) ציין המתלונן בפני עורך המסדר כי החשוד הינו בעל חזות מזרחית. טען ב"כ הנאשם 1 כי אין תאור זה תואם את תיאורו של הנאשם 1, אשר הינו ממוצא קווקזי. יתר על כן, טען ב"כ הנאשם 1, כי המתלונן, באמרתו הראשונה מיום האירוע, מתאר את הדוקר כמי שהיה לו קעקוע של כתב חרטומים על צווארו. אין חולק כי לנאשם 1 ציור קעקוע של עקרב בצווארו אך, טוען בא כוחו, כי אין דומה הדבר לתיאור של כתב חרטומים וכי הוא נעשה לאחר מועד האירוע. טען ב"כ הנאשם כי יש לדחות את הסבריו של המתלונן, לפיהם לא הבחין בדיוק בטיבו של הקעקוע או כי  לא הבחין מקרוב   בנאשם 1. לטענתו, המדובר בהסבר דחוק, בלתי אמין ובלתי סביר שאין לקבל אותו. ב"כ הנאשם 1 טען כי זיהויו של הנאשם מבוסס על זיהוי אותו קעקוע ומשנמצא כי זיהוי זה הינו בלתי אמין ובלתי מבוסס דיו ובהעדר כל עדות אוביקטיבית מחזקת אחרת יש לזכות את הנאשם 1 בשל טעות בזיהוי. 

7. אשר לנאשם 2 הדגיש ב"כ הנאשם 2 כי בין המתלונן לבין מרשו לא היתה כל היכרות קודמת והמתלונן לא ראה את הנאשם מעולם לפני המקרה הנדון וגם לא מאז המקרה ועד לזיהוי בקניון. כמו כן הדגיש ב"כ הנאשם את העובדה כי חלקו של מרשו, כפי שמיוחס לו בכתב האישום, לכאורה, הינו שולי ונקודתי שכן לדברי המתלונן עצמו המדובר באדם שחסם את דרכו וביקש ממנו לבוא לצד. לטענתו אפיזודה קצרה שכזו לא היתה יכולה להטביע את חותמה בזיכרונו של המתלונן. שכן, אפיזודה זו הסתיימה מיד לאחר מכן ואין חולק, גם לדברי המתלונן, כי הנאשם 2 לא נטל חלק בחלק השני של האירוע בו אירע אירוע הדקירה. לפיכך, טען ב"כ הנאשם 2 כי לא ניתן לבסס הרשעה בפלילים על סמך הזיהוי הספונטאני של נאשם 2 על ידי המתלונן.

8. עדותו של המתלונן:

המדובר בעדות של בחור צעיר כבן 19 בזמן האירוע אשר לדבריו הינו חייל בודד שעלה ארצה מברית המועצות. מעדותו ניכר היה כי מדובר בבחור נורמטיבי והגם קשיי השפה שליוו את מתן עדותו דיבורו היה רהוט ומנומס. המתלונן מסר פרטים מהותיים אודות האירוע כשניכר היה שאין הוא מבקש להגזים בעובדות או להעליל עלילה על אחד מן הנאשמים. כך למשל לא ביקש לייחס לנאשם 2 מעשים חמורים והבהיר בדבריו כי הנאשם 2 לא איים עליו ולא הרביץ לו ואף טען כי נאשם זה לא היה שותף לאירוע הדקירה עצמו. יתר על כן, הדגיש המתלונן כי הנאשמים לא ביקשו או דרשו ממנו כסף בצורה כלשהי וכי היתה זו מסקנתו שלו כי ביקשו את כספו. המתלונן חזר והקפיד על האבחנה בין מסקנתו שלו לבין העובדות בפועל. אין חולק, כי המתלונן יכול היה למסור גרסה פשוטה כי השניים התנפלו עליו ודקרו אותו וניסו לשדוד אותו ואף יכול היה לתאם את הדברים עם חברו מיכאל שליווה אותו באירוע. אולם, ניכר היה כי דבריו הם דברי אמת וכי מקפיד הוא לדייק בפרטים.