הכרעת דין בתיק פ 7637/03

בעובדות כתב האישום נטען, כי בתאריך 26/4/01, בדירתם, ברח' אבן שפרוט, בהרצליה, תקפה הנאשמת את בעלה, מיכאל אוחיון (להלן: "המתלונן"), בכך שמשכה בשערו והשמיעה כלפיו דברי גנאי ומשניסה המתלונן להשתיקה תקפה אותו באמצעות סכין מטבח, ודקרה אותו בישבנו ובברכו, דבר שגרם לו לשריטות מדממות, עבירה על פי סעיף 382 (ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

הנאשמת מכחישה את המיוחס לה וטוענת כי אך התגוננה, מפני אלימותו של המתלונן כלפיה, ולא נותר בידה, בנסיבות האירוע, אלא ליטול סכין מטבח ולאיים באמצעותה על המתלונן, כדי להרתיעו מפניה וכל זאת מבלי שפגעה כלל במתלונן, באמצעות הסכין.

המתלונן מסר בעדותו, כי הנאשמת קמה בשעת לילה משנתה ואז הבחינה כי אונן, דבר שעורר את כעסה ועל כן החלה לצעוק עליו. המתלונן נסוג מפניה ופנה לחדר בו ישנה בתם ונשכב במיטתה, דבר שאך הגביר את זעמה של המתלוננת, שנטלה סכין מטבח והחלה לדקור אותו מבעד לשמיכה, שגוננה עליו, דבר שגרם לו לסימני פגיעה שונים.

עם זאת, אישר המתלונן כי במהלך האירוע: "ניסיתי לסתום לה את הפה כי היא צעקה, היא פתחה את החלונות וצעקה כאילו במערכת כריזה" (עמ' 14, שורות 12-11, וכן עמ' 15, שורות 11-3). לטענת המתלונן, כתוצאה מכך, נשרטה הנאשמת בפניה, משעונו, ששרט בפניה (עמ' 15, שורה 16).

אלא שבהמשך עדותו, במהלך חקירתו הנגדית, טען במפתיע המתלונן כי ארוע הדקירה התרחש מספר חודשים קודם לכן ולאחר מכן חזר לגירסתו הראשונית, כי אירוע הדקירה, אכן התרחש בתקרית נשוא כתב האישום (עמ' 16, שורות 19-7), דבר שאינו מוכחש על ידי הנאשמת.

עוד טען, כי השמיכה בעדה נדקר, נמסרה כמוצג לידי השוטרים, לרבות הסכין. לעניין זה, עולה כי השמיכה לא נתפסה כמוצג ואילו הסכין הובאה על ידי הנאשמת לתחנת המשטרה, מספר שעות לאחר האירוע.

עוד הועלתה כנגד המתלונן במהלך חקירתו הנגדית, גירסת הנאשמת, לפיה חששה כי המתלונן עומד לפגוע בבתה ועל כן איימה עליו בעזרת הסכין, כדי שיצא ממיטתה - גירסה שהמתלונן הכחיש מכל וכל (עמ' 18, שורות 8-4).

בעדותה בביהמ"ש טענה הנאשמת, כי התקרית אכן החלה בעקבות צעקותיה, שאז החליפו היא והמתלונן מהלומות ומשאיים להרוג את בתם ופנה לחדרה של הבת, נכנסה אחריו עם סכין בידה ואיימה עליו כי תדקור אותו אם לא יצא מהחדר. כן טענה לאלימות נמשכת של המתלונן כלפיה.

הנאשמת נדרשה לחקירה במשטרה, שאז מסרה גירסה (ת/1), מתוכה עולה כי בינה לבין המתלונן פרצה קטטה, שבמהלכה נשרטה בפניה, משעונו, ובהמשך הקטטה רדפה אחריו עם סכין בידיה. עוד מסרה בחקירתה זו כי: "כל פעם שהוא מאונן ואני תופסת אותו אני מאיימת עליו בסכין, כמובן אחרי שהוא שוטף אותי בקללות" (ת/1, עמ' 2, שורה 39).

הנאשמת טענה כי מסרה בחקירתה גירסה המטיבה עם המתלונן באשר לאיפיוני התקרית, וזאת לבקשתו, ולאור תחנוניו בפניה, לאחר שהורחק מהדירה והגיע לבית אמה, ואילו גירסתה המתארת נאמנה את האירועים, נמסרה לראשונה בעדותה בביהמ"ש.

אין בידי לקבל גירסה זו של הנאשמת, משעולה כי מסרה בחקירתה במשטרה (ת/1), גירסה שאינה מטיבה כלל עם המתלונן, ובה יחסה אלימות של ממש מצד המתלונן כלפיה, במהלך התקרית כולה, תוך ששללה פגיעה בו מצידה באמצעות הסכין שאחזה בידה. אין מדובר אפוא, כלל ועיקר, בגירסה שנועדה לסייע למתלונן להתחמק, כטענת הנאשמת, מאחריותו לארוע, הכל כשהיא מייחסת לו אלימות של ממש. יתרה מזו, מסתבר כי אף המתלונן מסר בחקירתו במשטרה, כי התקרית הנוגעת לדקירתו בסכין ארעה משחיפש מחסה בחדרה של הבת והציג בפני השוטר סימנים שמתיישבים עם אירוע של דקירה (ס/1, עמ' 2, שורה 30).

הנאשמת גם אישרה בחקירתה בביהמ"ש, כי אכן פנתה ובידה סכין, לחדר בו שהה המתלונן, ליד בתם, ובכך ניתן  למצוא, בפני עצמו חיזוק ממשי, לגירסת המתלונן, לגבי איפיוני התרחשות התקרית בחדרה של הבת, הכל גם כשהנאשמת אינה מתכחשת לשימוש שעשתה בסכין במהלך התקרית, כשבהמשך אף נתפסה הסכין על יד המשטרה כמוצג.

הנסיבות כולן, אכן מורות על כך, כי המתלוננת ידעה אלימות מצד המתלונן, במהלך התקרית כולה, אלא שבסיומה של התקרית נקטה הנאשמת בצעד שאינו מתיישב עם מעשה של הגנה עצמית, משנטלה סכין בידה ופנתה לחדרה של בתה לשם פרש המתלונן. אכן הנאשמת טוענת כי הסכין שבידה לא פגעה במתלונן, אלא שהסימנים שנראו על גופו של המתלונן, מתיישבים עם מעשה יזום של פגיעה בו באמצעות אותה סכין, הכל כשהנאשמת מאשרת בעדותה בביהמ"ש בחקירתה הראשית, כי הגיעה לחדרה של בתה ובידה הסכין, מתוך חששות נטענים שהתעוררו בה בנוגע לשהותו של המתלונן ליד בתה. עולה בעליל, כי חששות אלו תורגמו למעשה תקיפה של ממש אל מול המתלונן, מבלי, שלגירסת הנאשמת, גם כפי שהועלתה בביהמ"ש, נזקקה למעשה כה קיצוני, אף אם חשבה לגונן בכך על בתה, ואין כלל מקום לטענה כי נסיבות אלו הנוגעות לשהייתו של המתלונן בקרבת בתה, חייבו מעשה קיצוני זה מצד הנאשמת, שאינו מתיישב כלל ועיקר עם מעשה של הגנה עצמית או התגוננות מותרת ומדובר בעליל בחריגה מן הסביר, הכל בעת שהמתלונן, אף לדברי הנאשמת, לא נקט כלפיה באותה עת, במעשה שיש עימו אלימות. לא למותר לציין, כי על אתר בהגיע שוטר לדירה, כלל לא עלה מפי הנאשמת כי ביקשה לגונן על בתה, משאחזה בסכין, אלא שאז טענה כי נקטה בצעד זה של אחיזה בסכין, כדי להגן על עצמה (ראה ת/5, עמ' 2, שנרשם על ידי זילברמן אריה, וכן ראה גם י. קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ה - 2004, עמ' 519).

אשר לעדותה של אמה של הנאשמת (ע.ה. מס' 2), יש לומר כי מדובר בעדה שלא נכחה בתקרית גופא, וידעה למסור אך בדבר זאת שהמתלונן הגיע בצוותא עם הנאשמת ובתם, לביתה, כשלטענתה אמרה לה הנאשמת כי המתלונן: "פשוט איים על הילדה" (עמ' 27), וכי המתלונן פנה לנאשמת וביקש: "שלא תספר", גירסה שאינה מתיישבת כאמור, עם גירסת הנאשמת בחקירתה במשטרה, בה סיפרה גם בדבר אלימותו הנטענת של המתלונן כלפיה, כפי שאמרה דברים.

בנדון זה, על אתר בפני השוטר שהגיע לדירה (ת/5).

בסיכומם של דברים, הוכח על כן, כי הנאשמת פגעה במתלונן באמצעות הסכין ומדובר במעשה מצד הנאשמת, כלפי המתלונן, שחרג ממידה של סבירות.

בנסיבות העניין ועל פניו, לא היה במצב הדברים, אף כמות שתואר על ידי הנאשמת, כדי להצדיק נטילת סכין (ת/2), ועשיית שימוש בה, הכל כשמדובר בתקרית, שהחלה אליבא לגירסתה שלה. בחקירתה במשטרה, מתוך זאת שזעמה על התנהגותו של המתלונן, בעודה ישנה.

על כן, בסיכומם של דברים, יש לקבוע כי הוכח כדבעי ביצוע העבירה, כמיוחס לנאשמת, והוכחו יסודות העבירה עד תום ועל כן מורשעת הנאשמת בעבירה נשוא כתב האישום. עם זאת, יש לציין, כי לא ניתן לשלול כי האירועים הנוגעים לדברי הגנאי ולמשיכת השיער, שיוחסו לנאשמת, בכתב האישום, ארעו כולם במהלך דין ודברים והתנהגות אלימה, שהיתה מנת חלקה של הנאשמת, מצד המתלונן, ולא ניתן לייחס בגינם של מעשים אלו, מעשה עבירה כלשהו לנאשמת, בנסיבות הללו.

ניתנה היום, ו' בתמוז, התשס"ה (13 ביולי 2005) במעמד ב"כ הצדדים, והנאשמת והודעה בפומבי .