הכרעת דין בתיק פ 7519/04

נגד שי שטרית (להלן: " הנאשם"), יליד 1968 הוגש ב-26.09.04 לבית משפט זה כתב אישום המייחס לו עבירות סמים מסוג פשע שבוצעו בתאריך 21.03.99 וזאת בגין החזקת 138 גרם נטו קנאבוס. ויודגש כבר כאן, התביעה לא הביאה בפניי הסבר לשיהוי המתמשך כל כך בהגשת כתב האישום.

בישיבת הקראה מיום 10.01.05 הודיעו ב"כ הצדדים על הסדר טיעון אליו הגיעו, שבמסגרתו תוקן כתב האישום והנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן לפיו שבתאריך הנ"ל החזיק בדירתו את הסם במשקל האמור לעיל, אך זאת לצריכתו העצמית, ובכך עבר עבירה על סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ז - 1973.

ההסדר כלל הסכמה, שבטרם הרשעה יוזמן תסקיר משירות המבחן בעניינו של הנאשם. על פי ההסכמה הצהירה התביעה שבמידה והתסקיר יהיה חיובי, היא לא תתנגד לסיום ההליך מבלי שהנאשם יורשע.

בהתאם לכך הופנה הנאשם לשירות המבחן. בפניי שני תסקירים, מתאריכים 7.04.05 ו-29.06.05 מהתסקיר הראשון עולה שהנאשם החל להשתמש בסם מסוג קנאבוס באופן מזדמן על רקע חברתי מאז היותו בן 17. בזמן ביצוע העבירה כשהוא כבן 30, נהג לצרוך סמים באופן קבוע על רקע שעמום. השעמום היה הסברו של הנאשם לכמות הסמים הגדולה שנתפסה בחזקתו. הנאשם התייצב אמנם בשירות המבחן אך סירב למסור דגימות שתן לבדיקה. בהעדר תוצאות מעבדתיות שתוכחנה ניקיון מסמים, לא מצא שירות המבחן לגבש המלצה לגבי הנאשם. למרות שהנאשם לא שיתף פעולה עם שירות המבחן בחלק החשוב ביותר של האיבחון, ניתנה לו הזדמנות נוספת למצות את ההליך הטיפולי וכאמור לעיל הוזמן תסקיר נוסף ממנו עולה שהנאשם ממשיך לצרוך סמים. מכיון שהנאשם ממשיך להשתמש בסמים, שירות המבחן נמנע מלגבש המלצה בעניינו של הנאשם למרות עברו הנקי, השנים הרבות שחלפו מיום ביצוע העבירה, תפקודו התקין וההבנה שהוא מבין את השלכות המשך השימוש בסמים והתוצאות המשפטיות שנגזרות ממנו.

התביעה עמדה על הרשעת הנאשם למרות הסדר הטיעון, למרות העבר הנקי ולמרות שבמהלך הזמן הרב שחף מאז ביצוע העבירה הנאשם לא הורשע ולא נפתחו נגדו תיקים אחרים. התובעת הסבירה את עמדתה בכך שבאחת משתי דגימות השתן שהנאשם מסר לבדיקה נמצאו שרידי סם. בנוסף הדגישה שמעמדו של הנאשם כבעל עסק עצמאי לא יושפע לרעה מעצם ההרשעה. התובעת ביקשה להרשיע את הנאשם תוך התייחסות לחלוף הזמן המליצה להסתפק במאסר מותנה, קנס ופסילת רישיון נהיגה.

הסנגור, באופן טבעי, ביקש מבית המשפט שלא לחרוג מהסדר הטיעון ולהימנע מהרשעת הנאשם. לדעתו עמדת התביעה מוגזמת, לאחר חלוף שנים כה רבות מאז ביצוע ובהתחשב בעמדת בתי המשפט שנמנעים מהרשעה בעבירות חמורות אף יותר. הסנגור הפנה לגזר דין שיצא מלפני בת"פ 3731/99, תוך הדגשה שבמקרה זה יש ליתן משקל בכורה לחלוף הזמן להודאת הנאשם בהזדמנות הראשונה ולחרטתו .

לאחר ששמעתי טענות ב"כ הצדדים, עיינתי במסמכים שהגיש הסנגור ושקלתי מכלול הנסיבות, הגעתי למסקנות כדלקמן:

טיעוני ב"כ הצדדים מחייבת התייחסות כללית למספר נושאים:

א. כלל ההרשעה וחריגיו:

1.         ככלל - מי שהודה בביצוע עבירה פלילית או שאשמתו הוכחה כנדרש במשפט פלילי, יורשע בדינו, וזאת כמתחייב ממהותו של ההליך הפלילי שעיקרו אכיפת חוק שוויונית, שבה מביעה החברה סלידתה ממעשה העבירה שביצע הנאשם ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית, ראו ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 644.

2.         יחד עם זאת הסמיך המחוקק את בית המשפט בסעיף 1(2) לפקודת מבחן [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969, ובסעיף 71א(ב) לחוק העונשין, ליתן צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, תוך הימנעות מהרשעה.ב

3.         הלכה פסוקה היא שרק במקרים חריגים ויוצאי דופן ועשה בית המשפט שימוש בסמכותו שלא להרשיע, וזאת כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לחומרת העבירה. בענישה, שהיא תמיד אינדיווידואלית, נדרש בית המשפט למכלול שיקולים אישיים וכלליים: מהות העבירה, הצורך בהרתעת הרבים והצורך בהוקעת מעשי עבירה. שיקולי מדיניות הענישה, נשקלים אל מול נסיבותיו האישיות של הנאשם והאינטרס שלו בתוצאה של אי הרשעה. הימנעות מהרשעה תהיה במקרים בהם יש בעצם ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה וממשית בנאשם, בעוד שסוג העבירה ונסיבות ביצועה מביאים למסקנה, שהימנעות מהרשעה לא תפגע במכלול שיקולי הענישה האחרים וראו לעניין זה ע"פ 2083/96, כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(3) 337.

4.         וכל נאשם שמשפטו הפלילי מסתיים בהרשעה נפגע וניזוק ממשית מעצם ההרשעה. זוהי תוצאתו הבלתי נמנעת של הליך פלילי, והיא נגזרת מעצם מהותו. למרות התוצאה הקשה קבע המחוקק כלל הרשעה בדין, למעט מקרים חריגים ביותר בהם הרשעה כמוה "מכת מוות" לנאשם ועתידו. ראו לעניין זה  ספרו של כב' השופט קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק 2- מהדורה מעודכנת, תשס"ג 2003 עמ' 1105.

ב. חובת הצדדים לעמוד בהסדרי טיעון

בבג"צ 218/85, ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב ואח', פ"ד מ(2), 393 ,עמ' 399-400. נפסק ככלל שבמידה והנאשם עומד בהתחייבויות שקיבל על עצמו בהסדר, גם התביעה מחוייבת לעמוד בו. יחד עם זאת הסדר טיעון איננו בבחינת "סוף פסוק" וכשם שנאשם זכאי לחזור בו מן ההסדר ולעמוד על כך שאשמתו תתברר לגופה, במידה ומתברר שקיימות נסיבות שלא היו בידיעת התביעה בעת שהתקשרה בהסדר ומהן עולה שההסדר נוגד את טובת הציבור, תהייה התביעה רשאית גם היא להשתחרר מהסדר שכזה.

ג. תוצאות שיהוי בהגשת כתב אישום

1.      המחוקק קבע תקופות התיישנות ספציפיות לפי סוגי עבירות, וכנגזרת מכך זכאית המדינה להגיש את האישומים במהלך תקופה זו. כל עוד לא איחרה המדינה וכתב האישום הוגש במהלך התקופה, ואירועים המפסיקים את מירוץ ההתיישנות בכלל זה, ואשמת הנאשם איננה במחלוקת, אין הצדקה לתוצאה של אי הרשעה.  שיהוי בנקיטת הליכים עקב מחדלה של התביעהוהסבל הנפשי שנגרם לנאשם כתוצאה מכך מצדיק הקלה בעונש אך לא ביטול הרשעה.ראו ההלכה הנוהגת מאז פסק דינו של כב' הנשיא אגרנט בע"פ 125/74, 152/74, מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ, ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד ל(1)57, שעליה חזרו בתי המשפט בין השאר בע"פ 188/77, משה ורטהיים נ' מדינת ישראל פ"ד לב (2) 225 עמ' 230-231, ע"פ (ב"ש) 7220/98, עמרן ארייט נ' מדינת ישראל .תק-מח 99(4), 812 פסקה 6 לפסק הדין.

2. הלכה זו איננה ייחודית לשיטה המשפטית הנוהגת בארץ. כזאת היא ההלכה גם בשיטת המשפט האנגלי. ראוי לציטוט פסק דין בעניין R V.  HER  MAJESTY'S ADVOCATE GENERAL FOR SCOTLAND, 2002 SCCR 697.                                             

שם הוגש כתב האישום בשנת 2001, בגין מעשים מגונים שביצע הנאשם בשנת 1995. הנאשם דשם ביקש בפתח משפטו, למחוק את כתב האישום נגדו בשל השיהוי בהגשתו והפנה לאמנה האירופית לזכויות אדם המעגנת את זכותו של כל נאשם שמשפטו הפלילי שיישמע תוך זמן סביר, וזאת כחלק מהזכות להליך הוגן - ובלשון Article 6(1) לאמנה:

"In the determination of his civil rights and obligations or of any criminal charge against him, everyone is entitled to a fair and public hearing within a reasonable time by an independent impartial tribunal established by law".