הכרעת דין בתיק פ 7299/01

מבוא :

1.         דוד פחימה (להלן: "דוד" או "הנאשם") הינו אבי הקטין א.פ. (להלן: "א", "הקטין", "הילד" או "המתלונן"), יליד 4.8.91 (שמו של הקטין הוא כפי הרשום בפרוטוקול, שהינו חסוי). בשמונה שנותיו הראשונות לא הכיר הקטין את אביו. באפריל 2001 לערך בלא שניתן בנושא צו של בית המשפט ובלא התערבות שירותי הרווחה העבירה אמו של א' את בנה להחזקת אביו, הנאשם. ביום 21.12.01 הוגשה תלונה למשטרה, אשר עיקריה מהווים כתב האישום בתיק זה.

2.         בכתב האישום ארבעה אישומים:

א.         באישום הראשון, הואשם דוד, כי במספר רב של פעמים במועדים בלתי ידועים הוא תקף את הקטין וגרם לו חבלות של ממש, כשהיכהו בפניו, הטיח את ראשו בקיר, סטר לו ובעט בו ברגליו, לעתים תוך השימוש בחגורה. זאת, לפי כתב האישום, על רקע סירובו של הילד לאכול, ויכוחים על השימוש בטלויזיה או ויכוחים של הנאשם עם אחרים. עוד נטען באישום הראשון, כי באחת הפעמים במועד בלתי ידוע, כשגילה הנאשם, כי בנו לא אכל את הכריך, שלקח עמו לבית הספר, תקפו על ידי הכאתו בפניו. נטען, שכתוצאה מכך שפתו של הילד דיממה. עוד נטען, שבמועדים בלתי ידועים, הנאשם איים על הקטין, שאם ילשין עליו יהרגו. כל זאת בניגוד לסעיפים 368 ב' (א) ו - 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

ב.         באישום השני הואשם דוד, כי במועד בלתי ידוע בנובמבר 2001 או בסמוך לכך על יד בית ספרו של הקטין הוא תקף את הילד, כשסטר לפניו. זאת, לפי הנטען, על רקע תלונת אחד מנהגי ההסעות, בהן נוסע הקטין, על התנהגותו בעת ההסעה. זאת בניגוד לסעיף 379 בצירוף סעיף 382 (ב) (2) לחוק העונשין.

ג.          באישום השלישי הואשם אבי הקטין, כי במועד בלתי ידוע בסמוך לבית אחיו בעיר דימונה תקף את המתלונן בכך, שהטיח את ראשו בספסל ולאחר מכן צחק באומרו "עקמת את הספסל". זאת בניגוד לסעיף 379 בצירוף סעיף 382 (ב) (2) לחוק העונשין.

ד.         לבסוף, באישום הרביעי הואשם דוד, כי ביום 21.12.01 דרש מן הילד לאכול חטיף ומשהלה סרב, הנאשם תקפו, בכך שתפסו בגרונו והכהו בגופו. נטען, שכתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלונן שריטות מרובות בצווארו וגם ליד אוזן ימין וליד עין ימין. זאת בניגוד לסעיף 368 ב' (א) סיפא לחוק העונשין.

הבעיתיות המיוחדת במשפט זה:

3.         תיק זה מציב בפנינו בעייתיות מיוחדת. נחקר לפנינו קטין, שטרם מלאו לו 12 שנה בעת עלותו לדוכן העדים, אשר העיד על אירועים, שקרו, לפי טענתו, בזמן היותו בן 10. בחלק ניכר מן האירועים המדובר במילתו כנגד מילת אביו. לפי גרסתו של הקטין, שבועיים לאחר שהועבר לרשות אביו, החל אביו לתקוף אותו [עמ' 5 שורה 23 עד עמ' 6 שורה 1 לפרטיכל ותמליל חקירתו על ידי חוקרת הילדים [(נ/7) מול הנומרטורים 169- 170].   לפי גרסת הקטין עצמו, עד לשלב מסוים באירועים, יום 21.12.01, הוא היה משקר לאמו על אודות המקור לחבלות בגופו (השווה: עדותה של אם הקטין בעמ' 34 שורות 3 - 4 לפרטיכל). לא ראיתי מנוס מלאפשר להגנה לעמת את הקטין עם גרסת אביו בחקירה נגדית קשה.

            צפיתי בקלטות חקירת הילד בידי חוקרת הילדים, הגב' דבורה אורן (ת/1 ו-ת/2). התרשמתי עד מאוד מאופן העברתו את המידע בזמן אמת לידי חוקרת הילדים. בניגוד להתרשמות החוקרת הנ"ל בדו"ח ההערכה (ת/5) (בעמ' 2 סעיף 5 לדו"ח הנ"ל) לא סברתי,  שהילד נסער, לפחות לא ברוב חלקי החקירה. אמנם, הילד נרגש, כשהחל לתאר את איומי אביו ופחדיו ממנו או את האפשרות, שיוחזר להחזקת אביו (ראה: נ/17 מול הנורמטורים 572 - 582, 741 - 742 ו- 973 - 980). ברם, ברוב חלקי החקירה לא נראה הילד מעורב רגשית יתר על המידה בעת מסירתו את קורותיו בהחזקת אביו. לפי התרשמותי, זאת היתה דרכו להתמודד עם המצבים הקשים, אשר תאר. חשוב להדגיש, שבעת חקירתו על ידי חוקרת הילדים לא נראה הילד כמי, שמתאמץ לשכנע כמה נורא נהג בו אביו. במילים אחרות, בעת חקירתו אצל חוקרת הילדים לא נראה הילד כמי, שרצונו לבוא חשבון עם הנאשם.

            המשימה, הרובצת לפתחנו, היא להכריע, אם הוכח, מעבר לכל ספק סביר, כי א' דובר אמת. סבורני, שהמבחן הטוב ביותר, כדי להכריע בסוגיית אמיתות גרסתו של הילד הוא מבחן העקביות. זאת, כי, לפי עניות דעתי, אילו בדה הילד את גרסתו מלבו או הוסת על ידי אמו למסור דברי שקר, לא הייתי מצפה לעקביות במסירת גרסתו בהזדמנויות שונות. לעומת זאת, אם המדובר בגרסה, המועלית בפני גורמים שונים בעקביות, הרי זה סימן לאמירת אמת. וגם זאת מתוך ההכרה במגבלות הילד, שבהתאם לגילו התקשה להפריד בין אירוע לאירוע ולמקם את האירועים על ציר של זמן [ראה: דברי הגב' דבורה אורן (חוקרת הילדים), המקובלים עלי, בעמ' 26 שורות 5 - 14 לפרטיכל]. את משימתנו זו נבצע תוך הבאת דברי הקטין הן בפני חוקרת הילדים והן בפני בית המשפט תוך שנארגן את הדברים, לפי אישומי כתב האישום.

גרסתו של א' :

4.         

א.         באשר לאישום הראשון, נטען, שויכוחים על הצפיה בטלויזיה שימשו מוקד לאלימות האב כלפי הילד. הילד העיד לפנינו, על אירוע, בו ביקש לראות ערוץ אקשן בטלוזיה והנאשם השיב, שהוא רואה חדשות. או אז, לפי עדות הילד, הוא (הילד) הלך לסלון, כדי לצפות בטלויזיה (בבית הנאשם יש מקלט טלויזיה הן בחדר השינה והן בסלון - ג'ט"ל), ואביו אמר לו "לא" והחל מרביץ לו: "בוקסים, צביטות, הכל" (עמ' 6 שורות 1 - 3 לפרטיכל).

ב.         לחוקרת הילדים מסר הקטין, שהוא היה אומר לאביו לקלוט (ערוץ - ג'ט"ל) 46 אקס אל, שאביו לא היה עושה כן והיה נותן לו מכות (נ/17 מול הנומרטורים 172 - 173). בנוסף, הקטין סיפר לחוקרת הילדים על מקרה, בו אמר לנאשם, שהוא רוצה לראות את ערוץ 6 והנאשם השיב לו "שניה" וסיים לראות את הסרט, שראה. לפי דבריו, הוא (הקטין) הלך לראות ערוץ 22. כשביקש אביו, שיבוא אליו, אמר לו הקטין, שהוא רואה טלויזיה ואז אביו החל להכותו (נ/17 מול הנומרטורים 378 - 388). עוד אמר הילד לחוקרת הילדים, שאם הנאשם רואה חדשות והוא (הילד) אומר מילה, הנאשם מפוצץ אותו מכות "עוד פעם ועוד פעם" (נ/17 מול הנומרטורים 547 - 549).

ג.          נטען באישום הראשון, שמוקד נוסף לאלימות הנאשם כלפי המתלונן היה קשור לחיכוכים בנושא האוכל. המתלונן העיד לפנינו, שהיתה בעיה קטנה בבית הספר, שהוא לא אכל ושאביו הרביץ לו. לפי עדות הקטין, הנאשם אז נתן לו בעיטות ובוקסים ואחר כך, כשהגיעו הביתה אמר לו הנאשם "סליחה, סליחה" (עמ' 7 שורות 6 - 8 לפרטיכל).

ד.         בחקירתו על ידי חוקרת הילדים מסר הילד, שהוא לא אוהב גבינה (בכריך - ג'ט"ל) ואז החל אביו לסטור לו לפנים "ככה בום בעיניים" ושהחל לדמם מהשן (נ/17 מול הנומרטורים 508 - 513). מאוחר יותר בחקירתו אמר הילד לחוקרת הילדים, שהוא עשה מערכת והוציא כריך (מהתיק - ג'ט"ל), שהוא לא רצה לאכול. לפי הילד, אביו העיר, שהוא לא אכל והוא השיב לאביו, שלא היה רעב. או אז, לפי הילד, הנאשם החל מכה אותו בפנים והוא דימם בשן, ברגליים ובשפתיים. עוד הוסיף הילד, שמן השפתיים הוא דימם, ושהשן שלו נתפסה לו בשפתיו (נ/17 מול הנומרטורים 518 - 543). במקום אחר בחקירתו המשטרתית, מסר הקטין לחוקרת הילדים, שאביו היה מבקש ממנו "במבה" ולוקח ממנו את הכל. (בהמשך - ג'ט"ל) לפי הקטין, הוא אמר לאביו, שאינו רוצה ואביו אמר לו "קח, קח". או אז, כשהילד אמר שאינו רוצה, אביו החל לתת לו כ'פות, הדביק לו את הראש בקיר, נתן לו בעיטות וסטירות (נ/17 מול הנומרטורים 173 - 177).

ה.         בחקירתו במשטרה התייחס הילד ספציפית לאיומי אביו, אם כי פחדיו הכלליים מפני אביו קיבלו  ביטוי פעמים רבות בעדותו בבית המשפט. לפני חוקרת הילדים, אמר הקטין, שהוא פחד מאביו ושאילו היה מלשין עליו, אביו היה יודע. לפי הקטין, אביו אמר לו "חכה, אתה מת. אתה מת בבית. במכות". עוד לפי הילד, הנאשם אמר לו בכל הפעמים "אתה מת בבית" ( נ/17 מול הנומרטורים 952 - 965).