הכרעת דין בתיק פ 7017/05

הנאשמים 1 ו-2 הם אשה ובעלה.

כתב האישום מייחס להם עבירות של חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 ולנאשמת 1 בלבד (ככל הנראה מדובר בפליטת קולמוס והכוונה היא  לנאשם 2, כך על פי העובדות) עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק.

בסיכומיה, זנחה התובעת את האישום של חבלה חמורה ככל שהוא נוגע לנאשמת 1 והמירה אותו בעבירה של תקיפה סתם על פי סעיף 379 לחוק.

ביום 27.12.06, בתום שמיעת הראיות, הודעתי על זיכוי הנאשמים ולהלן הנימוקים:

כאמור, כתב האישום מספר כי ביום 24.06.05 בשעת בוקר, תקפה הנאשמת את המתלונן בכך ששרטה אותו בידיו ובתגובה הזיז המתלונן את הנאשמת ממנו. בהמשך, תקף הנאשם 2 את המתלונן בכך שהיכה בו באגרוף באפו וגרם לו לחבלה חמורה באף , שבר שהצריך טיפול רפואי.

הנאשמים כפרו במיוחס להם. נאשמת 1 טענה כי לא תקפה אלא הותקפה על ידי המתלונן ונאשם 2 טען כי הוא חוסה בצילה של ההגנה עצמית.

מטעם התביעה העיד עד התביעה המתלונן בעצמו. זה סיפר כי חלף על פני חנות פרחים אשר בבעלות הנאשמת, אמר לה שלום, המשיך ללכת והיא הלכה בעקבותיו תוך שהיא מקללת אותו ואומרת לו כי תתבע אותו וכי הוא חולה נפש. בהמשך, הוא ביקש ממנה להרפות ממנו אך היא החלה לשרוט אותו בידיה. הוא התנגד לה, היא איבדה את שיווי משקלה והתיישבה על שיח שהיה לפניה. מיד לאחר מכן הסתובב וחש אגרוף באפו. הוברר כי נאשם 2, בעלה של הנאשמת היכה אותו. כתוצאה מכך אפו נשבר. הנאשם, לא ניסה לתקוף אותו בשנית. בחקירה נגדית לבא כח הנאשמת התייחס הנאשם לאירוע שהיה במעונות הסטודנטים, שאינו קשור לנסיבות כתב האישום, ואישר כי הוא סובל מהפרעת אישיות O.C.D . הוא אישר כי לאחר האירוע אמר לאדם אחד שהיה בדרכו לחנות הפרחים שלא כדאי לו לקנות ממנה. הוא עמד על כך כי לא דחף אותה אלא היא התיישבה על השיח. הוא הכחיש כי דחף את הנאשמת ועמד על כך שהיא שרטה אותו בזרועותיו. הסניגור הפנה אותו להודעתו במשטרה  - נ/1 אשר נמסרה ביום 10.07.05 - שם השתמש בביטוי "לדחוף". העד הסביר כי אינו שולט היטב בשפה העברית וכי התכוון למילה "ריסון". במקום זה ציין הנאשם כי הגם שלא דחף את הנאשמת הוא יודע ש "מה שעשיתי היה לא בסדר" (עמוד 12 לפרוטוקול, שורה 16). המתלונן הכחיש כי התגרה בנאשם ואמר לו "בוא בוא זקן". הוא עמד על כך כי קיבל מכת אגרוף מיד לאחר האירוע עם הנאשמת. המתלונן גם הכחיש כי רכן עליה או בעט בה.

בחקירתו הנגדית  לבא כח הנאשם אישר המתלונן כי בתגובה להתגרויות הוא מקלל אך לא מגיב באלימות. הוא חזר והדגיש כי הנאשמת שרטה אותו והותירה סימנים אשר נעלמו לאחר ימים מספר. הוא הרחיק את הנאשמת בכך שאחז בשתי כתפיה והרחיק אותה לאחור והיא איבדה את שיווי משקלה. המחזה שנגלה לעיני בעלה, כך העד, היה שאשתו מצויה על השיח והוא עומד לידה. הוא עצמו לא התרחק ממנה לאחר שנפלה. לדבריו, הנאשם ניסה לתת לו אגרופים והוא ניסה להחזיר לו. לאחר מכת האגרוף, הם המשיכו להתקוטט, אך איש מהם לא הצליח לפגוע בשני. כשנשאל מדוע אמר כי "לא הייתי בסדר" השיב שאין לו מושג למה הכוונה. הוא לא הגיש תלונה במשטרה באותו יום משום שהיה בדרכו לבחינה. הזמן שחלף מאז נפילת הנאשמת ועד להגעת הבעל היה מספר שניות. לדבריו, הנאשם תקף אותו משום שחשב שהוא המתלונן תקף את אשתו.

עדת התביעה השנייה הינה הגב' סוזן ראובן אשר לא תרמה רבות להבהרת האירוע. לדבריה היא עובדת בקיוסק בסמוך למקום האירוע, פרץ ויכוח בין הנאשמת לבין המתלונן, היא שמעה קריאות "אל תיגע". ולאחר מכן שמעה את הנאשמת קוראת לבעלה. מרבית האירוע היה מחוץ לשדה הראיה שלה. עד אשר הבחינה במכת יד של הנאשם לעבר פני המתלונן. בחקירתה הנגדית לבאי כח הנאשמים היא ציינה כי ראתה את הנאשמת היסטרית וכי ראתה חילופי מכות בין הנאשם לבין המתלונן. היא שמעה את המתלונן מקלל את הנאשם וקודם לכן שמעה את המתלונן והנאשמת צועקים אחד לשני "אל תיגע בי".

עד התביעה השלישי, שוטר הסיור רס"ר תלחמי רשם דו"ח פעולה וגבה הודעה פתוחה  מהנאשמת. דו"ח הפעולה - ת/4 - מספר כי המתלונן אמר לו שהויכוח בינו לבין הנאשמת אשר הסתיים בכך שבעלה תקף אותו וגרם לו לחבלה באף. השוטר ראה כי האף מדמם. המתלונן אמר לו כי יגיש תלונה לאחר המבחן. הנאשמת עצמה סיפרה לשוטר כי הנאשם דחף אותה ובעלה הגיע והפריד ביניהם.

מטעם ההגנה העידו שני הנאשמים, עד ראיה מר שמעון עמר והגב' יהל בן ציון אשר היתה אם בית של מעון הסטודנטים המצוי בסמיכות למקום.

בקצירת האומר יש לציין את עיקרי הדברים אשר הובאו במסגרת ראיות ההגנה. לדברי הנאשמת, היא מכירה את המתלונן זה מכבר, הוא היה קונה פרחים בחנותה. באחד הימים הבחינה כי הוא נושא זר פרחים אשר נרכש בחנות אחרת. בירור שערכה העלה כי הוא טוען שהיא "יקרנית וגנבת" בחלוף שבועיים, חלף המתלונן על פני חנותה והיא ביקשה ממנו הבהרות מדוע הוא מכנה אותה גנבת. היא הלכה בעקבותיו ואמרה לו כי תתבע אותו. החלו חילופי דברים ביניהם שבמהלכם הטיחו ביטויי גנאי האחד בשני ומשכינתה אותו חולה נפש בערה בו חמתו, הוא אחז בצווארה הטיח אותה ארצה והחל מכה אותה. הבעל - נאשם 2 - מספר כי משהבחין בכך רץ למקום, ניתק את המתלונן מאשתו, המתלונן החל מקלל אותו  ופרצה ביניהם קטטה. בהודעתו במשטרה הכחיש הבעל כי היכה את המתלונן באפו והנאשמת הכחישה בהודעתה כי שרטה את המתלונן. עד הראיה מר שמעון עמר סיפר כי בבעלותו מספרה סמוכה הוא שמע   צעקות "הצילו, הצילו" זיהה את קולה של הנאשמת , הבחין בה שכובה כאשר רגליה למעלה והמתלונן רוכן מעליה ונותן לה סטירות ואגרופים כמו "שק חבטות". הוא הבחין בבעלה החש לעזרתה, מרים את המתלונן ומנתק אותו ממנה. בשלב זה  נכנס למספרה. העד ציין כי בטרם נכנס למספרה הבחין בדחיפות וגישושים. לשאלה מדוע לא פנה למשטרה, אמר כי אף אחד לא זימן אותו או תיחקר אותו.  הוא ציין כי שדה הראייה שלו שונה משל עדת התביעה הגב' סוזן ראובן. לשאלה נוספת מדוע לא פנה למשטרה מיוזמתו השיב כי אם הצדדים לא פנו למשטרה מדוע עליו לעשות כן.

כן העידה מטעם ההגנה הגב' יהל בן ציון. עדותה התייחסה לשני מרכיבים. האחד, קשור באישיותו של המתלונן ומהדברים הללו יש בדעתי להתעלם, והשני  הוא במה שראתה ביום האירוע. לדבריה, היא הבחינה במתלונן בשעות אחר הצהרים כאשר הוא עומד בסמוך לחנות, מקלל ויורק על חלון הראווה ומבצע לעבר הנאשמת תנועות שחיטה בכך שהיה מעביר ידו על צווארה. היא הבחינה במתלוננת כאשר כולה פצע וחבורה ומכה טרייה, קרי, חבלות על הגוף, שריטות על הגב והצוואר.

דיון:

באשר לאירוע המרכזי, בפניי למעשה עדות יחידה של המתלונן עצמו. לא בכדי הוזהר השופט היושב בדין לשקול ולבחון בשבע עיניים עדות יחידה משום שרב החשש לטעות או להטעייה. יפים הדברים שבעתיים כאשר מדובר במתלונן שיש לו נגיעה ישירה  והמצהיר כי יש בדעתו להגיש תביעה אזרחית כנגד הנאשמים  באשר לחבלה הגופנית שנגרמה לו. הרשעתם בהליך הפלילי תקל עליו במידה ניכרת את ההליך האזרחי. 

תחילה יש לקבוע את אשר אירע בין המתלונן לבין הנאשמת ומכך תיגזר בעקיפין אחריותו של הנאשם.

כזכור, טוען המתלונן כי הותקף בתחילה על ידי הנאשמת אשר שרטה אותו . ביום האירוע עצמו, לא טען זאת המתלונן, לא בפני שוטר הסיור ולא בפני הרופא שבדק אותו שעה לאחר קרות האירוע. ראה התעודה הרפואית ת/1. כזכור, טען המתלונן כי השריטות נעלמו כעבור מספר ימים, אולם, למרבה הפלא, הוא לא ציין בפני אף לא אחד מהשניים, הסייר והרופא, כי נשרט. הרופא עצמו לא הבחין בשריטות ושוטר הסיור מציין כי המתלונן היה לבוש בבגדים קצרים.  אם לא ציין בדו"ח הפעולה דברים חריגים, כך השוטר, כגון שריטות ובגדים קרועים משמע שאלה לא היו. רק ביום 10.07.05, 16 יום לאחר האירוע, הגיש המתלונן תלונה במשטרה שם ציין לראשונה כי הנאשמת שרטה אותו בידיו.

הנה כי כן, אין לסמוך על דברי המתלונן בנקודה זו ורק מטעם זה יש לזכות את הנאשמת  מהעבירה של תקיפה סתם.

אולם בכך לא סגי. הרקע לאירוע כולו היה כעסה של הנאשמת על כך שהמתלונן מכנה אותה גנבת. בעקיפין, המתלונן מאשר טענה זו משום שלדבריו הנאשמת אמרה לו כי תתבע אותו. באמירה זו יש תמיכה לגרסתה כי חילופי הדברים ביניהם היו  על רקע זה. אולם אלה, לא רלוונטיים להכרעה באירועים נשוא תיק זה. המתלונן טוען כי אחז בנאשמת  כדי "לרסן אותה" . לא הבנתי טיבו של ביטוי זה. בהודעתו במשטרה ציין המתלונן כי דחף אותה כדי שתזוז ממנו. לא ברור לי  מדוע נזקק המתלונן לאמצעי זה  ולא עשה דבר פשוט יותר, לסגת ולהמשיך בדרכו. יש לזכור כי המתלונן הינו בחור צעיר בן 24 בעת קרות האירוע והנאשמת היתה בת 61 בעת התרחש הדברים. על נקלה יכול היה המתלונן להמשיך ולפנות לעיסוקיו במקום להתעמת עם הנאשמת. גם דבריו בפניי, כמשיח לפי תומו, כי "לא הייתי בסדר", מעידים  על תחושת אשם. המתלונן ניסה להרחיק עצמו מדחיפת הנאשמת בכך שלא הזכיר דבר וחצי דבר מהאירוע בשעה ששוחח עם הסייר שהגיע למקום. המתלונן ידע היטב כי הותקף על ידי הנאשם , לשיטתו, על רקע הפגיעה בנאשמת כפי שאמר זאת בהודעתו במשטרה, אך חרף זאת לא ציין זאת בפני השוטר. היפוכו של דבר, הנאשמת היתה הראשונה והיחידה לציין בפני השוטר כי הנאשם דחף אותה אל השיח. התוצאה היא, שאני קובע כי הנאשמת נדחפה על ידי הנאשם. אין זאת כי חמת זעמו בערה להשחית משכינתה אותו בביטוי חולה נפש ומשוגע. לכך יש משמעות לגבי מה שהתרחש לאחר מכן. הנאשמים ועד הראיה טוענים כי לאחר שהנאשמת הופלה אל השיח, המשיך המתלונן לחבוט בה ולהכות אותה. בנקודה זו, אני מקבל כאמינים את דברי עד הראיה מר שמעון עמר אשר סיפר כי הבחין בנאשמת כשהיא מוטלת ארצה ורגליה מעל והמתלונן חובט בה כבשק חבטות. אני ער לכך כי העד לא מסר הודעה במשטרה אולם יש לזכור את דבריו כי ביום האירוע איש מהצדדים לא פנה למשטרה ואיש לא זימנו.  הנאשמים בשעה שנחקרו במשטרה לא נשאלו האם יש להם עד ראיה להוכחת דבריהם. תמיכה נוספת בגרסה כי המתלונן המשיך וחבט בנאשמת בשעה שזו היתה שרועה, הינה בדברי עדת הגנה יהל בן ציון אשר הבחינה בחבלות על כל גופה של הנאשמת לרבות צווארה. תמיכה נוספת יש בהכחשות המתלונן את אשר אירע באותו יום בשעות אחה"צ. המתלונן הכחיש כי הגיע למקום והרחיק לקוחות מהחנות תוך שימוש בביטוי גנאי ויריקות. לעומתו, מספרת עדת ההגנה יהל בן ציון כי המתלונן אכן הגיע למקום, קילל וירק ואף ביצע תנועות של שחיטה לעבר הנאשמת. אין לסמוך על גרסת המתלונן גם בהיותה עדות יחידה וגם בשעה שהיא נסתרת על ידי ראיות ההגנה.