הכרעת דין בתיק פ 6953/05

הנאשם, ציון מויאל, יליד 1957, הודה שבשלוש הזדמנויות במהלך שנת 2004 ביצע עבירות אלימות כלפי אורלי מויאל, שהייתה באותה עת אשתו. בטרם הרשעה הזמנתי בעניינו תסקיר משירות המבחן (ראו החלטה מיום 31.01.06).

בתסקיר מתייחס שירות המבחן, כמקובל, לנסיבותיו האישיות של הנאשם. בשל מצבו הנפשי לא שרת הנאשם בצה"ל, ומעולם לא עבד בצור מסודרת. לדעת שירות המבחן, הנאשם ביצע את העבירות על רקע קשייו להשלים עם פרידה מאשתו. הנאשם לא שיתף פעולה וטען, שאיננו זקוק להתערבות טיפולית. למרות זאת, זומן למפגש נוסף, אך סרב להתייצב. לאור מכלול הנתונים שהיו בפניו, התרשם השירות, שהנאשם הוא אדם בלתי צפוי, בעל רמת מסוכנות ניכרת.

לנוכח העבירות נשוא ההודאה ומסקנות שירות המבחן, מצאתי למנות לנאשם עורך דין (ראו החלטה מיום 4.4.2006). בהתאם לכך מונה עו"ד עופר בן-נתן מהסנגוריה הציבורית לייצג את הנאשם.

בישיבת יום 27.6.2006 ביקש הסנגור להפנות הנאשם לפסיכיאטר המחוזי, על מנת שהנאשם ייבדק, ותובא בפני בית המשפט חוות דעת מקצועית באשר למצב בריאותו הנפשית. בהעדר התנגדות נדחה הדיון פעם נוספת. גם בשלב זה הנאשם לא שיתף פעולה. לא נענה לזימון שנשלח אליו מלשכת הפסיכיאטר המחוזי, ולא התייצב. בישיבת יום 5.9.2006 חזר הסנגור והודה בשמו של הנאשם במיוחס לו בכתב האישום וביקש לסיים את ההליך, ללא דחיות נוספות. הנמקותיו מפורטות בפרוטוקול ואין צורך לחזור.

בהתאם לכך ביקש התובע, עו"ד היילברון, להרשיע הנאשם. למרות עתירת הסנגור לסיים ההליך ללא דיחוי, טען התובע שראוי לחזור ולהזמין משירות המבחן תסקיר נוסף, שיידרש למסוכנותו של הנאשם כלפי המתלוננת. התובע הצהיר, ששוחח עם המתלוננת, שטענה בפניו, כי מאז אפריל 2006 השתנתה התנהגות הנאשם לטובה. הצהרה זו דורשת, לדעת התובע, בדיקה מקצועית. בהעדר תסקיר ביקש התובע לגזור על הנאשם מאסר שחלקו לריצוי בפועל.

הסנגור חזר ובקש לסיים את ההליך בהקדם, שהתמשכותו מכבידה על הנאשם, וגורמת לו מתחים קשים. לדעת הסנגור, העבירות בהן הודה הנאשם הן במדרג חומרה נמוך, ואינן משקפות מסוכנות. הסנגור הדגיש את העובדה, שאחרי התאריכים שבכתב האישום, הנאשם והמתלוננת התגרשו פורמלית, ומאז הגירושין היחסים ביניהם קורקטיים ואפילו טובים, באופן המבסס מסקנה שהנאשם השלים עם תהליך הפרידה.

הנאשם ביקש לקבל, שאיננו אדם אלים וככזה הוא לא מסכן את המתלוננת. להיפך, הוא עוזר לה כמיטב יכולתו ומשקיע בילדיהם המשותפים.

מכיוון שאין בפני תסקיר הממליץ אחרת, על סמך הודאת הנאשם אני מרשיעה אותו בהיזק בזדון לרכוש (שתי עבירות) ובתקיפת בת זוג בניגוד לסעיפים 452 ו- 379+382 (ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977.

ניתנה היום י"ט באלול, תשס"ו (12 בספטמבר 2006) במעמד הצדדים.                                                                                

קלדנית: אורלי אמברצ'י

גזר דין

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים שפורטו בהכרעת הדין, ושקלתי מכלול הנסיבות, מקובל עלי שהעבירות נשוא ההרשעה הן במדרג חומרה נמוך.

התלבטתי מהו העונש שראוי להשית על הנאשם, ובאילו אמצעים יש לנקוט נגדו, על מנת שלא יחזור על מעשיו, וכך ליישם מטרת המחוקק, להשיג הרתעה אישית וכללית. מאסר בפועל הוא בין העונשים, שבמקרים מסויימים לא רק ראוי, חובה להטילו. אינני משוכנעת, שזהו אמצעי יעיל במקרה דנן. על רקע אישיותו המורכבת והמסובכת של הנאשם, יתכן שהטלת מאסר בפועל לא תשיג את המטרה, ותהיה בעלת השפעה שלילית, תחמיר התסכול, ותגרום לנאשם להעלות את רמת האלימות.

במקרה של הנאשם, ראוי, לדעתי, לנהוג באורך רוח, ולאפשר לו להמשיך ולקיים את הקשר המשפחתי החיובי עם ילדיו. שליחתו לכלא תיתן משקל בכורה לאלמנט התגמול, ותתעלם מהצורך להוריד את רף המתח- להרגיע הנאשם, ולא להביאו למצבי לחץ, בהם הוא מגיב בעצבנות ובתוקפנות. העובדה שמאז 2004 הנאשם לא נהג באלימות מבססת מסקנתי זו.

כפי שפתחתי, במקרה זה לא מתאפיין בנסיבות מיוחדות לחומרה כגון אלימות במדרג גבוה או מעשי עבריינות חוזרים, ומשכך, לא נראה לי שיש מקום להחמרה יתרה, ואין זה ראוי וצודק לגזור מאסר בפועל בהתחשב בהודאתו של הנאשם, עברו הנקי, מהות העבירות וגירושי בני הזוג. לעומת זאת ראוי לדעתי לאפשר המשך קיומם של יחסים סבירים בין הנאשם למתלוננת לטובתם הם ובמיוחד לטובת ילדיהם.

אשר על כן אני גוזרת כדלקמן:

1.         4 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שנתיים מהיום לא יעבור הנאשם עבירה מהעבירות בהן הורשע בתיק זה.

2.         פיצוי למתלוננת, עדת תביעה מס' 1, בסך 250 ש"ח שיופקד לזכותה בקופת בית המשפט תוך 30 יום מהיום.  היה והמתלוננת תוותר על הפיצוי הוא יחולט לאוצר המדינה.