הכרעת דין בתיק פ 6834/02

כתב האישום בתיק זה מייחס לנאשם עבירות איומים, גניבה ותקיפה לשם גניבה, לפי סעיפים 192,384 ו- 381(2) לחוק עונשין, בהתאמה.

כעולה עובדותיו, בשעת בוקר ביום 14.5.01, ברחוב ארלוזרוב ברמת גן, נכנס הנאשם למונית בה נהג אותה עת משה סוויד (להלן - "המתלונן"), ולמרות שנאמר לו על ידי המתלונן כי אינו פנוי, דרש להסיעו ליפו, וזאת אגב צעקות ואיומים, בזו הלשון: "אני ארצח אותך, אני יהרוג אותך". באותן נסיבות, על פי הנטען, תקף הנאשם את המתלונן בכך שהכה אותו, שרט אותו, נשך את אצבעו (להלן:"התקיפה"), ובהמשך, משך את משקפיו ולקח אותם עימו ללא רשותו, וכשבכוונתו לשללם שלילת קבע. במהלך התקיפה גנב הנאשם מתוך מונית המתלונן קופסא שהכילה מטבעות כסף בסך 150 ש"ח.

כתוצאה מן התקיפה, נגרמו למתלונן חתכים ושריטות בידיו ובפניו והוא נזקק לטיפול רפואי.

בדחותו מכול וכול את באישומים המיוחסים לו הציג הנאשם בפני בית המשפט גרסה שונה להתרחשות, ולפיה נופף למונית חולפת, שעצרה לבקשתו, ביקש לנסוע ליפו, ונהג המונית סירב לקחתו, ואף הוציאו בכוח מן המונית והפילו לכביש וגרם לו חבלות בגופו. לגרסת הנאשם, החבלות בגוף המתלונן נגרמו, ככל הנראה, תוך כדי ניסיונותיו להגן על עצמו מפניו. אין מחלוקת כי המשקפיים היו בשלב מסוים בידי הנאשם, בהם נאחז תוך התגוננות, אך השאירם בזירה ולא נטלם. כמו כן, כפר בלקיחת קופסת הכסף.

ראשית, אפנה לגרסת התביעה.

במרכז פרשתה הציבה תביעה, כדבר מובן מאליו, את עדות המתלונן, שבעומדו על דוכן העדים גולל בפרוטרוט את ההתרחשות המתוארת בכתב האישום, אליה נקלע שלא בטובתו.

לגרסתו, אותו ‏יום, במהלך עבודתו כנהג מונית, היה בדרכו מרמת גן לתל אביב כשהתנועה בכביש כבדה ביותר, וכלי הרכב התנהלו באיטיות רבה. הנאשם התקרב למונית וביקש לנסוע, ונענה בסירוב בטענה כי אינו פנוי. חרף זאת, התעקש ונכנס למונית, בהודיעו: " אף אחד לא לוקח אותי, אתה לוקח אותי... כל המוניות לא לוקחות אותי" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 8-9, 19). משחזר המתלונן והודיעו כי אינו פנוי החל הנאשם להשתולל, התנפל עליו, הכה אותו ונשך באצבעו (" הוא נשך אותי איזה נשיכה והוציא לי כמעט חתיכת אמצע, הכל היה דם", עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 7), חטף את משקפיו, יצא מהמונית וברח. המתלונן, אשר נזקק למשקפיו, עצר את רכבו והחל לרדוף אחריו רגלית, " עצרתי את האוטו כדי לקחת לו את המשקפיים, רצתי אחריו והוא זרק אותם על הרצפה, ואחרי שהוא מעך אותם ואיבד לי את העדשות" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 11-12). לאחר שרוענן זכרונו, הוסיף וסיפר כי באותו מעמד הנאשם אף איים עליו, " הוא אמר לי שאם אתה לא תיקח אותי אני מאיים עליך והתחיל להשתולל, הוא אמר שאני ארצח אותך ואני אהרוג אותך" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 5-6). לעניין גניבת קופסת מטבעות הכסף, העיד, " הקופה שלי גם נעלמה לי, יחד עם הבלגאן נעלמה לי הקופסא של הכסף" (שורות 13-14).

בחקירתו הנגדית הסביר המתלונן, כי חרף מודעותו לכך שאי לקיחת נוסע הינה עבירה, לא עצר לנאשם עקב חזותו המרושלת והתרשמותו כי המדובר בנרקומן. בעניין קופסת המטבעות, אישר כי לא ראה את הנאשם נוטל את הקופסא, והבחין בחסרונה רק שעות ספורות לאחר מכן, שכן פונה מן המקום באמבולנס ולא חזר מיידית למוניתו. את רדיפתו אחרי הנאשם, למרות תקיפתו ואיומיו, הסביר כניסיון להשיב אליו את משקפיו היקרות, ששוויין נאמד בכ- 2,500 ש"ח.

מעדות המתלונן הצטיירה בפני בית המשפט תמונה מפורטת, מציאותית, ומשכנעת. גרסתו בהירה, ברורה, עניינית ומהימנה. ברי, כי בין השניים אין כל קשר או היכרות קודמת, ועל כן, אין מקום לסבור כי הונע מתוך רצון לפגוע בנאשם או להרע לו. לא זו אף זו, משלא ידע לדייק בפרטים, דוגמת סוגיית גניבת קופסת הכסף, היה כן דיו להודות בחוסר ידיעתו וזכרונו, ולא ניסה לטפול בנאשם אשמות שווא, שידיעתו לגביהן לא היתה שלמה.

עדות המתלונן לא עמדה בבדידותה להוכחת עובדות האירוע. נמצא לה תימוכין בעדותה של עדת ראיה, ליאת אורן, שחיזקה את גרסתו ויצקה תוכן ומשקל נוספים לתוך יסודותיה. עדותה התאפיינה אמנם בקשיי זיכרון מסוימים ובתיאור חלקי בלבד של עובדות המקרה,  אך די היה בפרטים המעטים שנגבו מפיה כדי לבסס את גרסת המתלונן. כבר עתה ניתן לומר, כי מדובר בעדה שאין לה היכרות עם מי מבין שני המעורבים באירוע, והינה חפה מכול עניין או אינטרס לסייע לזה או לאחר.

לדבריה, בבוקר יום האירוע, בדרכה לעבודתה, הבחינה באדם רץ לעברה ואחר דולק בעקבותיו. להתרשמותה היה מדובר במרדף של נהג מונית אחר שודד. מצחו של הרודף, סיפרה, זב דם והוא נשמע צועק "תעצרו אותו, הוא שדד אותי...הוא לקח לי את המשקפיים". כשנשאלה כיצד שייכה את "תפקיד נהג המונית" לרודף ואת "תפקיד השודד" לנמלט, השיבה: " ראיתי את נהג המונית יוצא מהמונית ואת השני רץ לכיוון שלי ולכן הבנתי, השני גם יצא מהמונית אבל רץ יותר קדימה" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 14-15). לעניין קופסת הכסף החסרה, הסבירה כי לא הבחינה ברעש יוצא דופן המזכיר שקשוק כסף קטן, על אף שהנאשם חלף על פניה ממש.

המדובר, כאמור, בעדת תביעה אובייקטיבית שאין כול סיבה לפקפק באמינותה, שהבחינה בחבלות במתלונן, ועליו בלבד. אמנם, לא זכרה את האירוע אלא בקווים כלליים, מה שניתן על נקלה לייחס לחלוף הזמן הרב מאז המקרה, אך הצליחה לתרום תרומה משמעותית לחיזוק גרסת המתלונן, בשחזור פרטים מהותיים כגון, יציאת המתלונן מהמונית בעקבות יציאתו של הנאשם (שלא כגרסתו של זה האחרון, הטוען כי נגרר החוצה ע"י המתלונן) והימצאות המשקפיים (משקפי המתלונן) בחזקתו.

חיזוק ותימוכין ניכרים לגרסת המתלונן, מצאתי בראיות התביעה הנוספות אשר הוצגו בפני בית המשפט.

ראשית, בדו"ח הרפואי (ת/ 6) של עד תביעה 3, ד"ר ולדימיר טרבילס, בו ציין את הממצאים שעלו בבדיקתו את  המתלונן - שריטות ארוכות בפניו ופצע באצבעו השלישית ביד שמאל, העולים בקנה אחד עם גרסתו לתקיפתו על ידי הנאשם בפניו ונשיכתו באצבעו. בעדותו בבית המשפט, פירט וביאר האמור בדו"ח, הבהיר כי אין וודאות לגבי היות הפצע באצבעו של המתלונן תוצאה של נשיכה, וכי סימני השריטות בפניו היו טריים, משמע, נגרמו בסמוך לשעת הבדיקה.

שנית, בדו"חות הפעולה (ת/4, ת/2), אותם מילאו רס"ל איל דרורי וסמ"ר ניר עמלי, שפגשו בנאשם בזירת האירוע דקות לאחר התרחשותו בהם תועדה השתלשלות הדברים מפי המתלונן באופן החופף כמעט לחלוטין לגרסתו בבית המשפט. שני נקודות לציון בעניין זה:

א.     עדותו המתועדת של המתלונן שונה מזו שנמסרה בבית המשפט לעניין כניסת הנאשם לרכבו. כאן, טען בפני השוטר דרורי כי הנאשם הכניס את פלג גופו העליון לתוך מכוניתו דרך צד הנוסע, לעומת טענתו בבית המשפט כי הנאשם נכנס למונית והתיישב במושב לצידו. אמנם, המדובר בסתירה בין גרסותיו של המתלונן, בגנותה טען הסנגור לערעור מהימנותו. ברם, אין זו אלא סתירה מינורית, שאינה דבר שקר ואין בה כדי להטיל פגם ברושם האמין והמשכנע אותו הותיר בבית המשפט. בין אם נכנס כולו או חלקו לרכבו של המתלונן, הרי שאין מחלוקת לעניין תקיפתו אותו. כהערת אגב, כניסת הנאשם למונית מתיישבת אף עם גרסתו עצמו בעדותו.

ב.      לעניין גניבת קופסת הכסף - כמתועד בדו"חות, אשר נכתבו כחצי שעה עד שעה וחצי בלבד לאחר מועד האירוע, דיווח המתלונן על גניבתה על ידי הנאשם. הווה אומר, חרף גרסתו העמומה בסוגיה זו בבית המשפט, הרי שבסמוך ממש להתרחשות דיווח על מעשה עבירה זה. כאן, מהותה של הסתירה בין שתי הגרסאות רלוונטית לעניין אחריות הנאשם בגניבת הכסף. ניכר, כי בבית המשפט, היה המתלונן כן וזהיר דיו כדי לא לייחס לחובתו של הנאשם עבירה לגביה לא היה בטוח באחריותו. המתלונן בגרסתו אך עורר חשד לעניין הגניבה, בהסבירו כי הקופסא נעלמה לאחר מנוסת הנאשם מרכבו, עובדה ממנה הוסקה כי ידו הייתה במעשה. אולם הבחין בכך רק שעות לאחר מכן, שכן פונה מן המקום באמבולנס ולא חזר מיד לרכבו לבדוק את נזקיו. כך, לא יכול ולא ניסה לקשור את הנאשם למעשה באופן מוחלט. עם זאת, דו"חות הפעולה מסיימים את שלא הצליח המתלונן בעדותו, וקושרים את הנאשם באופן ברור ומוחלט למעשה, בתעדו את תלונת המתלונן, רגעים מספר לאחר מעשה. ברור, כי הגרסה אותה מסר לשוטרים בסמוך לאירוע, מלאה ונכונה יותר מזו אשר נרשמה מזיכרונו שלוש וחצי שנים לאחר מכן.

שלישית, בדו"ח פעולה, תפיסה וסימון (ת/ 3ב), המתאר חיפוש בבית הנאשם, נמצאו על שולחנו מטבעות כסף רבים, שאמנם אינם זהים בסכומם לסכום הנגנב, אך מהווים לכך אינדיקציה  בשים לב לסמיכות בזמנים והדמיון הרב לרכוש החסר. אמנם, באותה עת נתפס ברשותו סכום כסף גדול נוסף של כ- 3,200 ש"ח בשטרות, אשר לטענתו ייתרו את צורכו בגניבת סכום הכסף הפעוט המדובר, אולם אין בהסבר זה אלא הצטדקות או היתממות גרידא.

רביעית ואחרונה, כפי שנראה בהמשך, לא השכיל הנאשם להביא לחיזוק גרסתו עד הגנה אשר צפה בהתרחשות, וזאת חרף התרחשות האירוע באור יום, ברחוב סואן והומה, בו רבים הם העוברים והשבים. הימנעות מהבאת עדים רלבנטיים תפעל לרעתו ותחזק עוד יותר את גרסת התביעה, לא רק לענין האירוע גופו אלא גם לגבי ההתרחשויות לאחריו, כפי שיבורר בהמשך.

לאור כל האמור, מצאתי לנכון לאמץ את גרסת התביעה, כמבוססת על הודעת המתלונן, ונתמכת בתעודות רפואיות, עדויות שוטרים ותיעוד משטרתי. נראה בהמשך כי גרסה זו תקבל משנה תוקף מעצם העובדה שהנאשם לא טרח להביא כל ראיה או עדות לביסוס גרסתו הוא, לרבות עדים אשר יבארו את פשר ההתנהלות בזירת האירוע.