הכרעת דין בתיק פ 6790/04

1.      כתב האישום כולל בחובו שני אישומים. האישום הראשון מייחס לנאשמים עבירות של התפרצות לרכב, גניבה מרכב והיזק במזיד לרכב והאישום השני מייחס לנאשם 1 עבירות של הונאה בכרטיס חיוב והפרת הוראה חוקית ולנאשם 2 עבירות של ניסיון הונאה בכרטיס חיוב, איומים והעלבת עובד ציבור.

הנאשם 1 מודה במיוחס לו באישום השני. הנאשם 2 מודה במיוחס לו באישום השני, למעט עבירת האיומים. שני הנאשמים כופרים במיוחס להם באישום הראשון (ראה תשובה לאישום מיום 6.9.05).

האישום הראשון מבוסס על כלל החזקה התכופה, משום שברשות הנאשמים נתפסו שני כרטיסי אשראי, תעודת זהות ו- 3 כרטיסי מועדון אשר נגנבו מן הרכב נשוא האישום הראשון (ראה דוחות התפיסה ת/9, ת/10).

2.      טרם שאבחן את תחולת כלל החזקה התכופה לגבי הנאשמים ואתייחס לטענת הנאשם 2 לגבי עבירת האיומים נשוא האישום השני, מן הראוי להציג את עיקרי העובדות.

עיקרי העובדות

3.      מהודעת המתלונן, ליאוניד בבקוב, ת/5, עולה כי ביום 9.8.04 בסמוך לשעה 21:00, החנה המתלונן את רכבו ברחוב החשמונאים 3 בבני ברק. בשעה 24:00 שב לרכבו, גילה כי זה נפרץ ונגנבו ממנו תעודת זהות, שני כרטיסי אשראי, שלשה כרטיסי מועדון, תלושי שי של 50 ש"ח כל אחד, בשווי כולל של 250 ש"ח, מכשיר רדיו דיסק ושני מכשירי טלפון סלולארי.

4.      בין השעות 23:00 ל- 23:30 באותו הלילה, עשו שני הנאשמים, בזה אחר זה, שימוש בכרטיס אשראי אשר נגנב מן הרכב, בחנות הסופר פארם בקניון איילון ברמת גן (הנאשם 2 נתפס בכף בעת ניסיון הרכישה ולכן הוא מואשם רק בניסיון להונאה בכרטיס חיוב).

5.      בחיפוש שנערך אצל הנאשמים נמצאו שני כרטיסי אשראי, תעודת זהות ושלשה כרטיסי מועדון, אשר כולם נגנבו מן הרכב של המתלונן (דוחות התפיסה ת/9, ת/10).

הנאשמים טענו כי מצאו ארנק ובו כל הפריטים שנתפסו ברשותם על ספסל בתחנת האוטובוס קו 67 ביציאה מקניון איילון.

כלל החזקה התכופה ותחולתו באישום שבפני

6.      כלל החזקה התכופה הוא מקרה פרטי של חזקה שבעובדה, היוצר הנחה עובדתית ביחס לאחריותו הפלילית של הנאשם למעשה עבירה שקדם להיווצרות אותו מצב עובדתי (ע"פ 831/81 שרף נ' מ"י, פד"י לז(2) 174, להלן: " עניין שרף") ובענייננו, מי שמחזיק ברכוש גנוב סמוך לאחר גניבתו, חזקה שהיה מעורב בגניבת הרכוש. כלל החזקה התכופה משמש תחליף לעדויות ישירות ביחס לעבירת הגניבה והוא מעביר את הנטל לשכמו של הנאשם להפריך את החזקה או לגרוע מסבירותה (ביתר פירוט, ראה י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003, עמודים 1483-1480).

7.      בהתחשב בפרק הזמן הקצר בין אירוע ההתפרצות לרכב והגניבה לבין המועד בו נתפסו הפריטים בידי הנאשמים ובעובדה כי קניון איילון סמוך לבני ברק (הגם שלא הוכח בפני היכן נמצא רחוב החשמונאים, בו חנה רכב המתלונן), יש ממש בטענת התביעה שעובר הנטל לשכמי הנאשמים לסתור את ההנחה הסבירה כי הם אלו שפרצו לרכב וגנבו הפריטים מתוכו.

8.      על פי הפסיקה, על הנאשמים לספק הסבר סביר להגעת החפצים לידם, או למצער לעורר ספק אם אכן הם אלו שהתפרצו לרכב (ראה, למשל, ע"פ 117/81 בן חמו ואח' נ' מ"י, פד"י לו(3) 57).

9.      הגעתי למסקנה כי הנאשמים עמדו בנטל המוטל עליהם, לפחות לעורר ספק אם הם אלו שהתפרצו לרכב וזאת לאור כלל האמור להלן, במצטבר:

א.        הטענה כי מצאו את הפריטים בתחנת האוטובוס הועלתה עוד בפני הקב"ט אשר  עצר אותם לראשונה, גם אם לא באופן מיידי (עדות הקב"ט, עמוד 11 לפרוטוקול; הודעת הקב"ט, ת/12 ודו"ח הפעולה ת/8, שנערך על ידי השוטר גלעד כמוסה, המצטט את דברי הקב"ט כי הנאשמים טענו שמצאו הפריטים בתוך ארנק בתחנת אוטובוס). מכל מקום, שני הנאשמים טענו כך גם כאשר נחקרו במשטרה סמוך לאירוע (הודעותיהם ת/4-ת/1);

ב.         הטענה כי מצאו את הארנק על ספסל בתחנת האוטובוס, אינה בלתי סבירה. לא ניתן לשלול האפשרות כי הפורץ הגיע לקניון איילון, שלה מן הארנק את תלושי השי שכמוהם ככסף מזומן והותיר את הארנק בתחנה, לאחר שנטל את מכשירי הטלפון הסלולארי ואת מכשיר הרדיו דיסק;

ג.         על פי עדות המתלונן, בארנק היו גם תלושי שי ומן הרכב נגנבו גם שני מכשירי טלפון סלולארי ומכשיר רדיו דיסק. תלושי השי לא נמצאו ברשות הנאשמים וגם לא מכשירי הטלפון והרדיו דיסק. נסיבות אלו מחזקות האפשרות כי הפורץ מיין את השלל לסוגיו ובחר לו רק את המכשירים בעלי השווי הכספי ומן הארנק נטל רק את תלושי השי, עליהם אין "סימנים מזהים" לגבי היותם שלל פריצה (השווה עניין שרף, עמוד 178);

ד.         הנאשמים טענו, עוד בשלב החקירה במשטרה (ת/1, ת/2, ת/4), כי הגיעו לקניון כדי לאכול בסניף מקדולנד'ס. היה על היחידה החוקרת, כחלק מתבקש מהליך החקירה, לבדוק אם נעשו שימושים נוספים בכרטיסי האשראי, אך הדבר לא נעשה, משום מה. יתכן ובדיקה זו הייתה מחזקת החשד נגד הנאשמים, או מחלישה אותו, אך המחדל רובץ לפתחה של התביעה;

ה.        לא נמצאו טביעות אצבע של מי מהנאשמים ברכב, למרות שנלקחו מעתקים (ת/15).

10.  לפיכך, לא ניתן לקבוע, מעבר לספק סביר, כי הנאשמים הם שפרצו לרכב וגנבו מתוכו.

יחד עם זאת, גרסת הנאשמים כשלעצמה מעלה עבירה של גניבה על ידי מציאה. הנאשמים מודים כי מצאו ארנק לא להם ונטלו מתוכו כרטיס אשראי, במטרה - שמומשה - לעשות בו שימוש. נאשם 1 גם העיד שסבר כי כרטיסי האשראי חסומים, היינו הבין כי נגנבו קודם לכן (עמוד 13 לפרוטוקול).