הכרעת דין בתיק פ 6627/03

הנאשם הועמד לדין בכתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת עובד ציבור, לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן: "חוק העונשין"), הכשלת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

עניינן של העבירות באירוע שהתרחש בשעות הבוקר של יום 24.9.00, בחניון המשמש מקום אכסון רכבים שנגררו על ידי עובדים מטעם עירית הרצלייה ברחוב הסדנאות 13, אזור התעשיה הרצלייה (להלן: ה"מגרש" או "החניון"). ברקע, אי השלמת הנאשם עם גרירת רכבו לחניון ובעיקר התנגדותו לשאת בתשלום הקנס והוצאות הגרירה הכרוכות בשחרורו.

כעולה מהעובדות, הגיע הנאשם לחניון ודרש בצעקות לשחרר את רכבו ללא תשלום הקנס על סך 165 ש"ח. משלא נענתה בקשתו ולא הותר לו להוציא את רכבו בטרם יפרע את חובו, התנפל על עובד המקום, יוסף בלאיש (להלן: "מתלונן 1"), תפס בחוזקה בידו, חנק אותו בצווארו וזרק אותו בכוח לרצפה. לאחר מכן, נכנס לרכבו ואיים על מתלונן 1, באומרו: "אם לא תפתח תוך 3 שניות את השער, לא יהיה טוב".

בהמשך, לאחר שהוזמנה משטרה למקום על ידי מתלונן 1, הכשיל הנאשם את השוטרים רש"ט קסם הילה (להלן:" השוטרת") וסמ"ר יובל ון-סטרטן (להלן: "השוטר") במילוי תפקידם, בכך שסירב להתלוות אליהם למרות שהודיעו לו כי הינו מעוכב לתחנת המשטרה.

תגובת הנאשם לכתב האישום הייתה כפירה גורפת, לאמור- לא היו הדברים מעולם, תגובה אשר התמתנה בעדותו בבית המשפט, בה הודה למעשה בעובדות המקרה, אך כפר באשמה.

במרכז מערך ראיותיה הציבה התביעה, כדבר מובן מאליו, את עדות מתלונן 1, אשר בעדות ברורה, עניינית ורהוטה תיאר את עובדות המקרה וזיהה את הנאשם באופן ודאי כאדם שעמד במוקד האירוע האלים כלפיו וכלפי שוטרים שהוזעקו למקום.

המתלונן, אדם באמצע שנות החמישים, עבד בעת הרלבנטית בחברת אתרים שהפעילה חניון אליו הובאו כלי רכב על ידי גוררים מטעם עירית הרצלייה. לדבריו, המגרש מוקף גדר ובעל שני שערים חשמליים; אחד גדול יותר משמש לכניסת ויציאת כלי רכב והשני להולכי רגל. שני השערים נפתחים על ידי מתג לחיצה המופעל מתוך המגרש.

ביום המקרה, העיד מן הדוכן, כחצי שעה לאחר שהובא רכבו למקום, הופיע הנאשם והחל לצעוק ולאיים, בזו הלשון: " תוציא לי מיד את האוטו, אם לא- לא יהיה טוב" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 20-21). המתלונן הבהיר לו כי הוצאת הרכב מותנית בפירעון הקנס בסך 165 ש"ח, אך הלה התמלא כעס, סרב לשלם, החל הולם  על שער כניסת הולכי הרגל ופרץ אותו. לגרסת העד, הוא ניגש אליו וניסה להסביר לו באדיבות כי לא יוכל לעשות זאת. בתגובה, תפס הנאשם בגרונו, חנק אותו, והדפו הצידה. לאחר מכן, נכנס לרכבו, הסיעו לשער הראשי של החניון וחסם אותו בפני כלי רכב אחרים שביקשו לצאת מהמקום. שוב, איים על הנאשם " תפתח מיד את השער, אם לא, לא יהיה טוב" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה1). המתלונן סיפר, כי ניסה למנוע את הצורך בטיפול משטרתי, והסביר לו כי עדיף תשלום הקנס על פני עימות עם המשטרה. ברם, הנאשם לא שעה לדבריו ועל כן לא היה מנוס מהזמנת המשטרה. לטענתו, השוטרים ניסו אף הם לדבר על ליבו לבל יתעקש, אך הוא עמד במריו, מיאן לשלם והתריס בהם " מי אתם בכלל שתגררו לי את האוטו, אתם שוטרי מקוף, אתם שום דבר" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 4). השוטרים ביקשו לעכב את הנאשם, ובסרבו להתלוות אליהם, הזמינו תגבורת, כבלוהו ולקחוהו עימם.

בחקירתו בידי הנאשם שב וחזר בתוקף על מעשה תקיפת הנאשם אותו. כשנשאל מהי הסבירות כי אכן הותקף בשל 165 ש"ח, השיב כי זוהי תופעה שכיחה, וכי אף ניסה לשכנעו לשלם את הקנס ולהימנע מסנקציה משמעותית יותר, אך הנאשם סירב.

ואומר עתה ומיד. המתלונן הותיר רושם כן וחיובי. עדותו ניכרה בבהירותה, עקביותה ואמינותה. תיאור השתלשלות הדברים מעל דוכן העדים ניחן בדיוק ושיחזור פרטני של העובדות, ממנו  הצטיירה תמונת אוטנטית של אירוע שאינו פרי דמיון או המצאה. אין לבית המשפט ספק, כי העד לא בדה את הדברים מלבו ולא המציאם. לא נמצא כל מניע למתלונן לטפול עלילת כזב על הנאשם - אדם זר לו לחלוטין, שמעולם לא פגש ואין לו עמו דבר. הוא נתקל בו לראשונה באקראי ביום האירוע- מתוקף עבודתו. היכרותם אמורה הייתה להיות ככל יתר מפגשיו עם בעלים הרכבים שנגררו לחניון והמבקשים לשחררם - קצרה ושגרתית, אלמלא סרב הנאשם לשלם את הקנס והתעקש שאינו חייב בפירעונו. עובדה, יש להדגיש, שהיא כלעצמה אינה שנויה במחלוקת. יתר על כן. לא נמצא, ולו רמז, לניסיון התנכלות מצד המתלונן כלפי הנאשם. נהפוך הוא. המתלונן ביקש לסייע בידו ולמנוע ממנו התמודדות חמורה יותר עם המשטרה. ניסיונו לשכנעו בנועם לשלם את הקנס ולהמשיך בדרכו לא צלח. תחתיו זכה לתגובה תוקפנית ומתלהמת. דבריו של המתלונן לא נסתרו ולא הופרכו. מהימנותם לא עורערה  ולא הוטל בהם כל מתום.

חיזוק לגרסת המתלונן נמצא בעדות השוטר שהוזעק לזירת האירוע, ושמע מפיו סמוך לאחריו את פרטיו. פרטים אלה זהים לפרטי עדותו. הדברים שרשם השוטר מפי המתלונן ותועדו על ידו בדו"ח מהווים עדות של "קורבן אלימות", ועל כן הינם קבילים גם לגבי אמיתות תוכנם. זאת מעבר לכך, שבכוחם להעיד על עקביות הגרסה.

אלא שכוחה הראייתי של עדות השוטר נודע גם מהתרשמותו הבלתי אמצעית מהנאשם, אותו פגש באותו מעמד. למרות שחלפו מספר דקות מעת האירוע עם המתלונן טרם נתקררה דעתו של הנאשם ועדיין ניכרו בו אותות האלימות. התנהגותו כלפי השוטר התאפיינה באותה בוטות תוקפנית שהופנתה קודם לכן למתלונן. לגרסתו, סירב הנאשם לבקשת העיכוב, בעוד שהסכמתו באותה עת הייתה חוסכת ממנו את פעולת המעצר, על כל השלכותיה. בנוסף, נקט כלפיו לשון בוטה, העליב אותו ואף איים בפנייה לממונים עליו בניסיון להרתיעו מלמלא את חובתו.

בעדותה של השוטרת שנתלוותה לשוטר נמצא ביסוס לאלימות המילולית של הנאשם כלפי השוטרים, באומרה: " הנאשם התנהג בצורה לא יפה, העליב אותי ואת שותפי, התבטא בצורה לא נאותה" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 11-12). היא חזרה על גרסאות עדי התביעה הקודמים  במוסרה, כי הנאשם התנגד לעיכוב, על אף האזהרה מפני שימוש בכוח, ועל כן נעצר.

תימוכין נוספים לגרסת המתלונן נמצא בהודעתו של הנאשם במשטרה, אשר לעניין האלימות שנקט כלפיו, במשפט הבא: " אמרתי לו שיזוז והזזתי אותו עם היד" (עמ' 1 להודעתו ש' 15-16). משמע, המדובר בראשית הודיה בדבר אקט פיסי אלים מצידו כלפי גופו של המתלונן.

עד כאן גיבשה התביעה תמונה מלאה, ברורה וחד משמעית בדבר ההתרחשות, נשוא כתב האישום. כבר עתה ניתן לומר, כי אני מבכרת את גרסת המתלונן הנתמכת בעדויות השוטרים  שנטלו אף הם חלק בעימות עם הנאשם, על פני גרסתו, שלא זכתה לאמוני, והיא תדחה כגרסה מפותלת, ומיתממת, רבת פנים וסתירות.

לשון אחר. אל מול גרסה מגובשת ואיתנה של עדי התביעה, עומדת בבדידותה עדות דלה, לא מנומקת ובלתי משכנעת מצד הנאשם. פיתולי גרסתו וחוסר העקביות בדבריו ניכרים ושזורים לכל אורך הדרך, החל מראשית הדיונים בבית המשפט, בתשובתו לכתב האישום, עת טען בנחרצות כי אינו זוכר דבר מאותו מקרה: " אני בכלל לא זוכר בכלל מקרה כזה, מעולם לא פגעתי באיש ומקרה כזה לא אירע" (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 8). קו הגנה זה של אובדן זיכרון טוטאלי לגבי האירוע הנדון נמשך עם פתיחת שלב ההוכחות ונמצא בתגובתו לבקשת התביעה לתיקון כתב האישום, באומרו: " אין לי דעה לגבי תיקון כתב האישום, אני בכלל חושב שלא צריך היה להגיש נגדי כתב אישום כי אני לא זוכר שום דבר ממה שהיה" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 9-10), דרך הימנעותו המזלזלת מחקירת עד תביעה 1 באותו תירוץ עצמו " אני לא זוכר את האדם הזה ואין לי מה לחקור אותו" (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 22). זאת, בניגוד מוחלט לגרסת הנאשם במשטרה, בה מסר גרסה עניינית לחשדות שהוטחו בו (אימרתו ת/1 שורות 24-8).

כבר בנקודה זו ראיתי להעיר, כי טענת השכחה נמצאה בעיני בלתי אמינה ומיתממת על פניה. אין זה סביר בעיני, גם בחלוף מספר שנים, כי אירוע מסוג זה יאבד בתהום הנשייה ולא יוותר ממנו, ולו בדל של זיכרון, בתודעתו של אדם בריא שאינו לוקה בתחום זה. אין זאת, כי הנאשם בחר, מטעמים השמורים עמו, להעמיד פנים כאילו האירוע נשתכח ממנו כליל. וראיה היא, שלכשנדרש, נתבהר הערפל שעטה עליו וזיכרונו שב אליו. לפתע, עם עלותו על דוכן העדים בבית המשפט זנח הנאשם קו הגנה זה. לפתע ערך תפנית, שינה טעמו והעיד על מהלך הדברים מנקודת מבטו מראשיתם עד סופם, כשהוא מפגין ידע והתמצאות בכל נבכי סיפור המעשה. גרסתו המתוקנת והמשופצת, יש לומר, מאופיינת בהיתממות וניכרת בה התחמקות להתמודד עניינית עם האשמה שהוטחה בו על ידי עדי התביעה.

וביתר הרחבה.

באותו יום, לדברי הנאשם, נגרר רכבו שלא כחוק. הוא מחה בתוקף בפני הגוררים על אי חוקיות הגרירה וניסה לבטל את רוע הגזירה, אך הופנה לאחראים בחניון אליו הוסע הרכב. בהגיעו למגרש פגש בעובד המקום - הוא המתלונן - ובקש לדון עמו אודות ביטול הקנס שהוטל עליו על לא עוול בכפו, אך הלה סרב ועמד על פירעונו כתנאי לשחרור הרכב. הנאשם הודה שבתגובה נכנס לרכבו וניסה לצאת בנסיעה ממגרש החניה, ללא תשלום, והמתלונן לא איפשר זאת. בעדותו הראשית, לא הבהיר הנאשם מהו הפירוש המעשי של "ניסיון" זה ולא הסביר כיצד הצליח המתלונן למנוע ממנו לממש את רצונו לצאת את המקום. בה בעת, עמד בתוקף על הכחשתו, כי הרים יד על המתלונן ותקפו, תוך שהוא חוזר, כבמעין מנטרה, על הטענה, לפיה אין דרכו דרך האלימות ומעולם לא פגע לרעה בזולתו: "... דבר כזה לא היה ולא נברא, אני לא מסוג האנשים שתוקף אחרים" (ע"מ 4, שורה 23).