הכרעת דין בתיק פ 6282/04

הנאשם נשוי מאז חודש פברואר 2002 לדזולטה (ג'ולי) צ'ופלק (להלן: "המתלוננת"), ולהם בן פעוט כבן שנתיים וחצי.

בשנת 2003 נקלעו בני הזוג לסכסוך, בעקבותיו עזבה המתלוננת את ביתו של הנאשם (בית הוריו), וחזרה להתגורר עם הפעוט בבית אביה וסבתה. למרות זאת, המשיכו הנאשם והמתלוננת לעמוד בקשר והתראו לעתים מזומנות.

הנאשם עומד לדין בגין תקיפת המתלוננת ואיומיו להרוג אותה ולקחת ממנה את בנם הפעוט.

התשתית הראייתית שהניחה התביעה סומכת בעיקר על עדות המתלוננת שסיפרה בעדותה על מסכת יחסיה עם הנאשם ועל הידרדרותם, ועל הסיבות שהניעו אותה בסופו של דבר לעזוב את בית הוריו.

על שני אירועים שמה המתלוננת דגש בעדותה: האירוע האחד שהתרחש, ככל הנראה, בחודש מרס 2003, כשהביאה את הפעוט אל הנאשם; כשסירבה לדרישת הנאשם לעלות לביתו, אמרה המתלוננת, הנאשם סטר לה שלוש סטירות לנגד עיני אמו (להלן: "האירוע הראשון"); האירוע האחר התרחש, לדברי המתלוננת, ב-16.4.03, לאחר סעודת ליל הסדר, כשהטיח בה הנאשם תוך כדי איום שיקח ממנה את ילדם ויהרוג אותה, איום שגרם לה פחד (להלן: "האירוע השני").   

הנאשם הכחיש שסטר למתלוננת או שאיים עליה, וטען כי שיקרה בעדותה. הנאשם אף הצביע על הימנעותה של המתלוננת מלהגיש תלונה נגדו מיד לאחר שסטר לה, לדבריה, ובכך, ראיה, לדעתו, שאיננה מהימנה.

למרות טענותיו האמורות של הנאשם, למרות עדותו המכחישה, ולמרות עדותה של עדת ההגנה מטעמו, היתה עדות המתלוננת מהימנה עלי, וגרסתה עדיפה מגרסת הנאשם.

בעדותה, שנמסרה בשפה פשוטה, בסיסית אך ברורה, הבהירה המתלוננת בגילוי לב, ללא כחל וסרק, את תהפוכות יחסיה המורכבים עם הנאשם, ואת הסיבות שאילצו אותה להיפרד ממנו. מדברי המתלוננת עלה בברור הרקע שגרם להתפתחויות ולהתפרצויות שלו כלפיה בשנת 2003, אותם אירועים נשוא כתב האישום. את תיאורי האירועים מסרה המתלוננת ללא היסוס, בביטחון ניכר, כשהיא מביטה ופונה הישר אל הנאשם, בדיבור רך וסלחני.

בנימה בוטחת ועניינית סיפרה המתלוננת על נסיבות האירוע הראשון, על הגיעה לבית הורי הנאשם במטרה להשלים עמו, ועל הויכוח שעורר הנאשם עד ש "אבא שלו התעצבן וסילק אותי מהבית. למחרת", סיפרה, "עזרא רצה לראות את הילד, הבאתי לו את הילד, והוא אמר שאני אעלה הביתה. אמרתי שאני לא רוצה לעלות כי אבא שלו סילק אותי. היה לו רפלקס כזה והוא הביא לי שלוש סטירות . . . אמא שלו ראתה את זה. היא גם היתה מתחת לבית" (עמ' 4, ש' 2-6).

באותה נימה, ובאורח ענייני דומה, סיפרה המתלוננת על התרחשות האירוע השני, כעבור כחודש, כשהזמינה את הנאשם לסעודת חג הפסח ב-16.4.03 בבית אחיה.

המתלוננת הפגינה זיכרון משופר כאשר תיארה לפרטי פרטים את הפרזתו של הנאשם בשתיה, כיצד גרמה לו שכרותו "לדבר שטויות ליד השולחן" עד שהחליט אחיה להרחיק אותו מביתו; היא גם תיארה לפרטיה את התנהגותו הבוטה והמאיימת של הנאשם לאחר שסולק מהבית, קריאותיו אליה מהרחוב, עלבונותיו כלפיה וכלפי אביה, ולבסוף - האיומים שאיים עליה: "אח שלי ניסה להרגיע אותו והוא לא נרגע, אז עזרא התחיל לאיים, הוא אמר שיקח לי את הילד והתחיל להגיד 'זונה', וכל מיני קללות. הוא אמר לי שיקח לי את הילד ויהרוג אותי" (עמ' 3, ש' 18-26).

גם התערבותו המרגיעה של אביה, אמרה המתלוננת, לא סייעה בהרגעתו של הנאשם, שכן, הנאשם דיבר אל אביה בצורה בוטה, והיא חשה עצב ופחד.

בחקירה הנגדית עמדה המתלוננת על גרסתה בנחרצות, והנאשם לא הצליח להסיטה מעמדתה או לשנותה, לא לגבי הסטירות שסטר לה וגם לא לגבי האיומים. כל תשובותיה של המתלוננת נמסרו ברוגע ובנחת, רחוקות מכל נימה של כעס, וניכר היה שאין בלבה על הנאשם, וכל שנותר הוא צער על שכך התגלגלו הדברים ביניהם.

למעשה, לא יכול היה הנאשם להצביע על צל של מניע זדוני או נקמני שיגרום למתלוננת לבדות דברים שלא היו, או, להעליל עליו עלילת שווא במטרה להפלילו.

אדרבא, התרשמותי הברורה היתה כי אין במתלוננת כל רצון להרע לנאשם, והיא לא ששה למסור את עדותה. מטעם זה גם לא מיהרה להתלונן נגדו לאחר שסטר על פניה.

הנאשם אכן היקשה בדבר הימנעותה של המתלוננת מהגשת תלונה נגדו לאחר שסטר לה, כאות ששיקרה, ואולם, המתלוננת השיבה לו נחרצות: "לא הלכתי כי אבא שלך התקשר אלי ואמר לי 'ג'ולי אל תלכי בשבילי, אני חולה, אני לא רוצה שהבן שלי יהיה בבית-סוהר'. לא הלכתי (למשטרה - ד"ש) כי התחשבתי באבא שלך" (עמ' 4, ש' 20-22), תשובה המבהירה, ברמת סבירות גבוהה, את פשר השיהוי בהגשת התלונה בגין התקיפה, כשברי כי זו הוגשה בכפיפה אחת עם התלונה בגין האיומים, לאחר שהוזמנה המשטרה למקום האירוע.

ראו: י' קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, הוצאת דיונון, חלק ראשון, עמ' 440, ובמיוחד העמ' 441-443.

עוד היקשה הנאשם על המתלוננת בדבר הסכמתה לפגוש אותו לאחר התלונה שהגישה במשטרה, מה שעומד, לדעתו, בסתירה לטענתה כי פחדה ממנו. המתלוננת הבהירה בכנות ובגילוי לב אופייניים לה כי פחדה מהנאשם בלילה בו איים על חייה והיה בגילופין, וכי כל מפגשיהם האחרים נועדו לקבל ממנו את כספי המזונות.

תשובותיה אלה של המתלוננת, שאופיינו בכנות וגילוי לב, ריבוי הפרטים שמסרה אודות האירועים והרקע להם, הביטחון בו העידה, ציטוטיה מדברי המעורבים, ליווי התיאורים בהדגמות של תנועות גוף וידים (הטחת הסטירות בפניה, לדוגמה), וכן, העדרו של מניע זדוני מצדה להעליל על הנאשם עלילת שווא, שכנעו אותי כי עדות המתלוננת אמת לאמיתה.