הכרעת דין בתיק פ 6083/05

1.         הנאשם הועמד לדין בעבירות כדלקמן: פריצה לרכב, היזק לרכב, נסיון תקיפה והחזקת סכין שלא כדין.

2.         בתאריך 17/1/05, הנאשם הגיע מהשטחים לת"א עם שלושה חברים ברכב טרנזיט השייך לאחד מהם.

3.         רס"ר דודי רחמים העיד, כי בהיותו בתפקיד בילוש התקבלה הודעה מחב' פרטנר, כי פורצים מנסים לפרוץ לרכב פורד טרנזיט מס' 9052023 (להלן: "הטרנזיט"), החונה בחניון "השופטים" (להלן: "החניון"). הוא ושותפו, חיים כהן, נסעו ברכב משטרה מוסווה ברח' אבן גבירול מדרום לצפון. בחולפם על פני החניון, הבחינו בטרנזיט שבסמוך לו עומד רכב מסוג דומה. הם ירדו מרכב המשטרה והתקדמו בהליכה לזירת הארוע. בהגיעם למקום, הוא הבחין בבחור אחד שנמצא בתוך הטרנזיט ובבחור נוסף עומד בין שני הרכבים. בהתקרבו לרכב, הבחין שהבחור, שמאוחר יותר זוהה כנאשם, לובש על ידיו כפפות שחורות ומתעסק במתנע. הוא התקרב לטרנזיט שעה שחיים כהן טיפל בחשוד שעמד בין שני הרכבים (נאשם 2). דלת ההזזה של הטרנזיט היתה פתוחה ובעומדו מחוץ לטרנזיט, הנאשם נעמד בתוך הטרנזיט כשבידו מברג, עשה תנועות דקירה לעברו וניסה להימלט מהטרנזיט.

            הוא תפס את הנאשם בשתי ידיו, תוך כדי כך הנאשם קיבל מכה קלה מכותל של הטרנזיט, הוא השכיב אותו על רצפת הטרנזיט ואזק אותו. הוא זיהה את הנאשם באמצעות ת.ז. במושב הטרנזיט נמצא מפתח "מסטר" מותאם. הוא הבחין שהמתנע שבור ועקור ממקומו.

4.         הנאשם, גאנם עיסא, טען, כי הגיע לת"א עם חבריו, הם שתו לשוכרה ולא ידעו את הדרך חזרה, לכן עצרו בחניון כדי לנוח. לדבריו, הוא לא יצא כלל מהרכב עמו הגיע למקום. כחצי שעה לאחר שנחו בתוך הרכב, הגיעו למקום שוטרים שהיכו אותו ואת הנהג.

            הנאשם מכחיש שהיה בטרנזיט ולא ידע לומר אם מישהו אחר היה בטרנזיט מאחר ו- "לא הייתי כל כך ער" (עמ' 14 לפר').

5.         חאלד חוסין העיד, כי הגיע עם הנאשם ועוד שני חברים לבילוי בת"א. הם טעו בדרך ונעמדו בחניון. כעבור לא יותר מ- 5 דקות, דלת הרכב נפתחה ו- 4 אנשים החלו להכותם. אותם אנשים הוציאו אותם מהרכב והאשימו אותם שהם ניסו לגנוב את הרכב איתו הגיעו. העד מאשר, כי בחקירה   במשטרה טען, כי הוא מסטול וישן, אך בניגוד למה שאמר בחקירה, שיתכן והנאשם היה בטרנזיט, הוא טען בביהמ"ש, שהנאשם לא נכנס לטרנזיט.

6.         נאג'ח עבדאללה, בעל הרכב איתו הגיעו לת"א, טען, כי הם הלכו למכון ליווי משם נסעו לים ואח"כ אכלו, שתו והשתכרו. הוא לא ידע את הדרך, הם נעצרו בחניון וכעבור 15-10 דקות הגיעו השוטרים והתחילו להכותם. הנאשם כלל לא ירד מהרכב, והיחיד שירד הוא חאלד.

7.         העדות של השוטר דודי רחמים הינה עדות אמינה, הגיונית וקוהרנטית. מדובר בשוטר שהוזעק לזירת הארוע ותיעד את כל מה שראה. השוטר הינו עד ניטרלי שלא הכיר את מי מהמעורבים ואין לחשוד בו שהוא המציא גירסה כדי להפליל דווקא את הנאשם.

            העד הסביר, כי הוא הבחין בנאשם בתוך הטרנזיט בשתי הזדמנויות, פעם כאשר חלף רגלית על פני המקום ופעם שניה, כאשר התקרב לטרנזיט וביקש לבצע את המעצר.

            העד העיד, כי הבחין בוודאות שהנאשם לבש כפפות שחורות לידיו.

8.         הנאשם ושני עדי ההגנה מסרו גירסה מופרכת, שקרית ובלתי הגיונית.

א.         ראשית לכל, בהודעות במשטרה אף אחד מהם לא טען, כי הוכה ע"י השוטרים. בעדות בביהמ"ש סיפר כל אחד מהעדים, כי מייד עם בוא השוטרים לזירה, הם היכו אותם. למותר לציין, כי מדובר בעדות כבושה שמשקלה אפס.

ב.         ההסבר שמסרו הנאשם והעדים להימצאותם בחניון הרכבים, אינו סביר היךחךואינו מתקבל על הדעת. השלושה ידעו לספר, כי הגיעו לת"א לצורך בילוי, עברו ליד מכון ליווי ליד התחנה המרכזית ומשם נסעו לחוף הים, משמע, הם ידעו את הדרך וידעו להתמצא בעיר, הגם שטענו, טענה סתמית ובלתי הגיונית, שלא ידעו כיצד הגיעו לחניון.

ג.          צורת החניה של הרכב שלהם, בצמידות לטרנזיט שנפרץ, מצביע בעליל, כי הרכב שלהם לא נעמד שם בצורה זו באופן אקראי.

ד.         כל אחד מהעדים טען, שהשוטרים הגיעו בזמן אחר; הנאשם טען שהם הגיעו כעבור חצי שעה, חאלד טען שהם הגיעו כעבור 5 דקות ואילו נאג'ח טען - 15-10 דקות. השוני בגירסאות, אף בו יש להצביע על חוסר אמינות העדים.

9.         הנאשם נשאל בחקירה במשטרה לגבי הכפפות שהיו על ידיו ובתחילה הכחיש שהכפפות שלו, אך בהמשך, כאשר נשאל לגבי מברג, ג'בקה וסכין, הוא ענה "לא יודע, הכפפות שלי". ב"כ הנאשם ניסה לטעון, כי התשובה האמורה אינה מתיישבת עם השאלה ולא עם תגובתו הקודמת של הנאשם, אך בחקירה הנגדית (עמ' 14 לפרו') אישר הנאשם שהכפפות שלו ובכך נסתם הגולל בנקודה זו.

10.       לאחר שבחנתי את העדויות אני קובעת, כי על יסוד העדות המהימנה של השוטר ועדותם הבלתי סבירה והבלתי מהימנה של הנאשם ושל עדי ההגנה,  אשמתו של הנאשם הוכחה מעבר לכל ספר סביר ועל כן, החלטתי להרשיעו.

ניתנה היום, ‏15 פברואר 2007 , במעמד הצדדים.