הכרעת דין בתיק פ 5622/06

כתב האישום אשר הוגש ב-31.08.06 מייחס ליהונתן דדון (להלן: " הנאשם"), זיוף, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה, עבירות על סעיפים 418, 420 ו-415 לחוק העונשין תשל"ז -1977 (להלן: " החוק").

על פי כתב האישום ב - 21.03.02 התקשר הנאשם בהסכם שכירות (להלן: " ההסכם") עם עזרא ומירב ימין (להלן: " המתלוננים"). להבטחת התחייבויות שבהסכם, היה על הנאשם להפקיד בידי המתלוננים שטר חוב בחתימת שני ערבים.

על פי כתב האישום, מבלי שקיבל את הסכמת הוריו חנה ומוריס דדון (להלן: " ההורים"), כתב הנאשם על השטר פרטי ההורים וזייף את חתימותיהם באופן שנחזה להיות כאילו ההורים חתמו על השטר (להלן: " הזיוף"). הנאשם מסר את השטר המזוייף למתלוננים וכך הניעם להשכיר לו את דירתם שברחוב בלפור בתל-אביב (להלן: "הדירה")

המשכירים הסכימו להתקשר עם הנאשם בהנחה, שהנאשם ימציא להם שטר ערבות חתום כדין. הנאשם לא עמד בתנאי ההסכם, והמתלוננים פנו להורים כדי לגבות את חוב וכך נחשף מעשה הזיוף.

ההליכים בתיק התמשכו מאוד מסיבות, שרובן ככולן נעוצות בנאשם. מלכתחילה נמנע מלהתייצב לדיוני בית המשפט והיה צורך להורות על מעצרו והבאתו בצו הבאה. משהגיע לבית המשפט, התקשה הנאשם בהסדרת ייצוג. כשמינה לעצמו סנגור נתעוררו מחלוקות שונות בינו לבין סנגורו, שבסופו של דבר השתחרר ברשות בית המשפט ב- 15.07.07.

עמדתו של הנאשם באשר לעובדות כתב האישום לא היתה ברורה ובלטה בה שניות מעורפלת באשר לעבירות המיוחסות לו. משכך -  התייחסתי אליו כאל כופר בעובדות וקבעתי מועד לשמיעת הוכחות.

לביסוס אשמת הנאשם העידו מטעם פמת"א: מנחם כהן (עמ' 15 לפרוטוקול)- החוקר שגבה את הודעת הנאשם ת/1,  והמתלונן ימין עזרא (עמ' 16- 17). כמו כן הוגשו כראיות התביעה ההסכם ת/2, שטר החוב המזוייף וכתב הערבות ת/3.

להגנה העידו הנאשם (עמ' 18-20) ואחותו מירב גולדמן (עמ' 22-23).

לאחר ששמעתי העדים והטיעונים ועיינתי במוצגים הגעתי למסקנות כדלקמן:

1.      הערפול והשניות שבתשובת הנאשם לכתב האישום חזרו על עצמם גם במהלך שמיעת הראיות. הנאשם הצהיר שהוא מקבל את עדות המתלונן, מסכים לדבריו ולא מצא לחקור אותו בחקירה נגדית (עמ' 18 ש' 5). בשל כך ועוד יותר מכך, לנוכח הרושם החיובי, שעשתה עלי העדות, שלכשעצמה נתמכת במסמכים שבפני, אני מקבלת את דברי המתלונן ללא כל פקפוק ונותנת להם משקל ראייתי מלא. המתלונן העיד שבמעמד ההתקשרות, הנאשם אמר, שהוריו ישמשו כערבים ומסר את שמותיהם. לדברי המתלונן הנאשם טען, שהוריו תושבי בית שאן, לא יוכלו לחתום לאלתר וביקש אורכה להמצאת שטר ערבות חתום. הנאשם עשה על המתלונן ואשתו רושם חיובי, שניהם האמינו לו, נענו לבקשתו והסכימו לקבל ממנו את השטר במועד נדחה לאחר שהנאשם יבקר את הוריו בבית שאן  ויחתימם שם. הנאשם קיבל את החזקה בדירה לאלתר ואילו המתלוננים קיבלו מהנאשם שטר חוב נחזה להיות חתום כדין כעבור חודש. רק שלושה חודשים שילם הנאשם דמי שכירות שבהם התחייב, למרות שהתגורר בדירה תשעה חודשים, שבסופם עזב מבלי לשלם, למרות הבטחותיו שיעשה כן והאורכות שהמתלוננים נתנו לו. משכך - פנו המתלוננים לערבים,  ובתגובה קיבלו, לדברי המתלונן, תצהיר שנחתם בפני עורך דין, לפיו החתימות שעל השטר, אינן חתימותיהם של ההורים והן מזוייפות. ומכאן התלוננה שבבסיס כתב האישום.

2.      הנאשם, בהודעתו ת/1 ובעדותו בבית המשפט לא כופר בתשתית העובדתית ומודה שעשה את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. בת/1 ש' 1—5 אומר הנאשם :

" אני מודה שאני חתמתי בשמם של הורי חנה ומוריס דדון על כתב הערובה שאותו מסרתי לעזרא ימין....בשטר החוב אני רשמתי בכתב ידי את הפרטים של הורי ובכתב הערבות אני שוב רשמתי בכתב ידי את פירטי הורי וחתמתי בשמם, מבלי ליידע אותם..."

בבית המשפט חזר הנאשם והודה, שחתם על שטר החוב בשם הוריו מבלי שיידע אותם ואת המתלוננים על כך (עמ' 18 ש' 4, ועמ' 19 ש' 8-10, ו- ש' 18-19)

3.      להגנתו טען שאין לראות בעצם חתימתו במקום הוריו זיוף, משום שמאז ומתמיד הוא מורשה לחתום בשמם. הוא עושה כן במהלך ניהול מסגרייה משפחתית, שלמרבה הצער בשנים האחרונות נקלעה למשבר כלכלי קשה. הנאשם ביקש לקבל שהורשה לחתום בשם הוריו במסגרת הסכם שבשתיקה הקיים ביניהם שנים (עמ' 19 ש' 7).

4.     יאמר כבר כאן - הטענה, שאין לה כל תימוכין חיצוניים לא מקובלת עלי ואני דוחה אותה מחוסר אימון, בהתחשב במשקלן המצטבר של מספר סיבות כדלקמן:

                                               א.         הוריו של הנאשם לא העידו להגנתו ולא אישרו קיומו של הסכם ולו בשתיקה בינם לבין בנם הנאשם. אין בפני שום נתונים באשר לעסק המשפחתי, מה צורתו המשפטית, מיהם בעלי זכויות החתימה וכיו"ב.

                                                ב.         עיון בת/1 מוכיח שהנאשם לא טען שהורשה לחתום בשם הוריו. בבית המשפט הוא לא הסביר מדוע העלה את הטענה לראשונה בעומדו על דוכן העדים. במצב דברים זה, הטענה היא בגדר גרסה כבושה, שכידוע, משקלה מועט ביותר אם בכלל. ראו לעניין זה בספרו של כב' השופט י.קדמי על הראיות, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, עמ' 440 ואילך.