הכרעת דין בתיק פ 5605/03

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של תקיפת בן זוג, לפי סעיף 382 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: "החוק"). עניינה באירוע שהתרחש בשעות הבוקר של יום 11.5.03, בדירה ברחוב חכמי ישראל 102 ת"א (להלן: "הדירה"), עת, על פי הנטען, תקף הנאשם את אשתו סבינגי גריים (להלן: "המתלוננת"), והפליא בה מכות נמרצות בכל חלקי גופה.

בתגובתו לכתב האישום ובעדותו בבית המשפט הכחיש הנאשם את עובדות כתב האישום וכפר כפירה גורפת באשמה. לטענתו, אין בדברים המיוחסים לו אף שמץ של אמת, וכולם אינם אלא אורבא פרח, נעדר כול ממש. האחראית העיקרית להולדתו של סיפור הבדיה המתואר בכתב האישום, הייתה, לדבריו, חמותו - אם המתלוננת, שהתארחה אותה עת בביתו, ובינתיים שבה לביתה שבאזרביז'אן. היא המניע והיוזם ליצירת התלונה השקרית. 

במרכז התשתית הראייתית של התביעה עומדת, כדבר מובן מאליו, עדותה היחידה של המתלוננת, שבארבע הזדמנויות שונות ובפני מספר אנשים מסרה גרסה עקבית על נסיבות האירוע, ממנה התגבשה תמונה חד משמעית על תקיפתה ותקיפת אמה על ידי הנאשם: בראשונה, דקות ספורות לאחר מעשה, ספרה לשוטר כושר מיכאל (להלן: "השוטר") שהוזעק לדירה, כי הנאשם תקף אותה ואת אמה, כפי שנרשם על ידו בדו"ח הפעולה (ת/1) המהווה "אמרת קורבן אלימות". מלבד זאת, טענה המתלוננת בפניו, כי אין זו הפעם הראשונה בה הותקפה על ידי בעלה שנהג לתקוף אותה בקביעות במהלך שבע שנות נישואיהם. בדו"ח ציין השוטר, כי על ידה ועל צווארה של האם נצפו סימנים אדומים המתיישבים עם חבלות כתוצאה מתקיפה. מהדו"ח עולה עובדה רלבנטית נוספת בהתייחס למצבה של האחרונה סמוך לאחר התקיפה; בשעה שהשתיים עשו דרכן לתחנת המשטרה להגשת תלונה, נתקפה האם חולת אפילפסיה התקף ופונתה יחד עם בתה באמבולנס לבית החולים. שעה קלה לאחר מכן, בהגיעה לחדר המיון נבדקה על ידי רופא שמצא על גופה ממצאים של רגישות בכתף ובצוואר, ושמע גם הוא מפיה שהותקפה על ידי בעלה (ת/6). בבית החולים תושאלה המתלוננת בשלישית אודות האירוע, הפעם בידי העובד הסוציאלי של המחלקה לרפואה דחופה במקום, דורון וילנר (להלן: "העו"ס"). בדבריה המתועדים במסמך שערך (ת/5) חזרה על אותה גרסה, והוסיפה עוד פרטי רקע ונסיבות שלא הותירו ספק לעצם התוקפנות. הוא הדין לגבי היותה נתונה למערכת אלימות פיזית נפשית עת ארוכה. למחרת היום באמרתה בתחנת המשטרה (ת/4), חזרה המתלוננת ברביעית על פרשת אלימותו של בעלה כלפיה, ושבה ותיארה את סיפור המעשה בהרחבה ובפרוטרוט, תוך פרצי בכי (עמ' 2 ש' 22). בעקבות האירוע האלים נלקחו שתי הנשים למעון לנשים מוכות. דא עקא, שבעמדה על דוכן העדים שינתה המתלוננת טעמה ובעודה מהללת את מערכת היחסים הבין זוגית חזרה בה מגרסתה המפלילה את בעלה בתקיפתה ובתקיפת אמה במועד הנטען בכתב האישום. בעדות מקוטעת ודלה של משפטים ספורים טענה כי שום דבר אלים לא התרחש באותו מעמד, פרט להרמת קול מצד הנאשם. כך, בסופו של יום, מגרסתה המקורית על תוקפנותו הפיזית נותרו בדלי עובדות וקרעי קרעים של אירוע שאין בהם כמעט מאומה, זולת צעקות וריב של מה בכך שהסתיים לפני שהחל, כעולה מעדותה בבית המשפט:

"... אימא התעצבנה.. שברה כוס, כשיש לה התקף היא מתעצבנת, מכה...בעלי קצת הרים את הקול, יש לו כזה אופי אז היא התעצבנה

ש. היה עוד משהו מלבד צעקות

ת.כלום. אמא רק שברה כוס" (עמ' 3 ש' 11-18).

מן הדוכן, יש לציין, המתלוננת לא הכחישה את עצם אמירת הדברים המופיעים באמרותיה בדבר אלימותו של הנאשם, אך טענה כי נאמרו בהשפעת אמה, שלמעשה,  כפתה עליה לטפול עליו עלילת שקר, רחוקה תג פרסה ממערכת היחסים החיובית השוררת ביניהם עד עצם היום. מערכת זוגית חפה מכול בדל של אלימות. תוך חזרתה מהעובדות באמרותיה המפלילות את הנאשם, הציגה המתלוננת בבית המשפט גרסה שונה להשתלשלות הדברים, המחליפה את היוצרות ומעמידה במרכז הבמה את אמה כאישה שוחרת ריב ומדון, שהפכה בגרסה המשופצת מקורבן אלימות למסיתה ומשדלת לדבר עבירה. בעוד האם הוצגה כדמות שלילית - אישה עצבנית, חולת אפילפסיה, שהייתה הגורם העיקרי מאחורי הגשת התלונה השקרית, תואר הנאשם, כאב למופת, בעל אוהב, העושה ימים כלילות לפרנסת וקיום משפחתו. אדם בעל אופי חיובי שלא היה מהין להרים יד על רעייתו או ילדיו, וודאי לא על חמותו.

נוכח חזרתה מגרסתה המפלילה את הנאשם בתקיפתה, נדרשה התובעת לרענן את זיכרונה. בשלב זה של החקירה חזרה בה המתלוננת מדבריה לשוטר שהוזעק לדירה ומהדיווח לרופא ולעו"ס בביה"ח, ואף הרחיקה לכת והכחישה כי סבלה מחבלות כל שהן, למרות שאלה צוינו במפורש בדו"ח הרפואי (ת/6). המתלוננת בחרה לתאר בבית המשפט סינריו מופרך ובלתי מתקבל על הדעת השונה מהותית מהגרסה העניינית והברורה שמסרה במשטרה ולעו"ס.

אבדן הזיכרון הסלקטיבי והמגמתי, הסתירות והשינויים בין עדותה של המתלוננת מן הדוכן לגרסותיה במשטרה ובביה"ח בהתייחס ללב המחלוקת העובדתית, חייבו את התביעה להכריזה "עדה עוינת", ובהמשך להגיש הודעתה במשטרה (ת/4) בהתאם לסעיף 10 (א') לפקודת הראיות, תשל"א 1971.

משדבקה המתלוננת בעדותה בבית המשפט בגרסה המרחיקה את הנאשם מתקיפתה, זו העומדת בניגוד לאמור באמרתה, מבקשת התביעה לאמץ את הגרסה במשטרה ולהעדיפה על פני הגרסה בבית המשפט, בסוברה כי היא נתמכת בראיות חיזוק.

השאלה העומדת להכרעה בעניינו מופנית לשני ערוצים מקבילים. האחד ענינו בשאלה, האם יש לבכר את אמרת המתלוננת במשטרה, בה סיבכה את הנאשם בתקיפה, על פני עדותה בבית המשפט, זו המרחיקה אותו מהמעשה. השני, כרוך בהכרעת הראשון. היה בית המשפט ישתכנע לאמץ את הדברים שמסרה המתלוננת במשטרה, ידרש לקבוע האם מצוי בחומר הראיות "דבר לחיזוקה" לאמרה, כנדרש על פי דין.

תחילה תבחן עדות המתלוננת בבית המשפט אל מול אמרותיה הקודמות

כפי שכבר צוין, בלא פחות מחמש הזדמנויות שונות תיארה המתלוננת את מהלך האירוע הנדון, בהן כרכה באופן ברור ונחרץ את הנאשם בתקיפתה. בהזדמנות הראשונה מסרה לשוטר שהוזעק לדירה בקצרה ובאופן ספונטאני, כי בעלה תקף אותה ואת אמה. בהזדמנות השנייה, באותו יום עצמו, זמן לא רב לאחר מכן, כשהפרטים עדיין "טריים" ובהירים בזיכרונה ואין היא נתונה להשפעת איש, חזרה על סיפור התקיפה בפני שני אנשים אובייקטיביים, חפים מכול אינטרס, שאינם נמנים על הרשות החוקרת; רופא חדר המיון( ת/6) והעו"ס בבית החולים (ת/5). בחינת דבריה, במיוחד בפני האחרון, מעלה חזרה מפורטת על הגרסה שמסרה לשוטר בזירת העבירה. בדבריה לעוה"ס אף הרחיבה את היריעה בתיאור מסכת האלימות שספגה היא וילדיה מידי הנאשם במשך שנות נישואיהם ותיארה את מהלך האירוע הספציפי, נשוא דיוננו, תוך שהיא מפרטת כיצד הכה בה הנאשם בראשה ומשך אותה בשערותיה.

בניגוד להצגה האידילית ממש של הקשר הזוגי שבקשה לצייר מעל הדוכן בהודעתה במשטרה לא חסכה המתלוננת מילים בתיאור אופייה הקשה והעכור של מערכת היחסים המעורערת והבעייתית ששררה ביניהם וביטוייה האלימים. המתלוננת ציינה, כי אין מדובר באירוע אלימות ראשון ויחיד מסוגו, אלא בדפוס התנהגות אופייני תדיר, חוזר ונשנה, שהפך לחלק אינטגראלי מנוף חייהם המשותפים.

בפני החוקר פרשה את מלוא התמונה הקשה. לגרסתה, סבלה לכל אורך השנים מגילויים של אלימות פיזית ומילולית על כל גווניה וצורותיה, תוך רמיסת כבודה כאדם וכאישה. הנאשם נהג להלך עליה אימים באיומים שונים ומשונים; איומים על חייה, איומי רצח ממש אם תחליט להתלונן נגדו במשטרה או שתתגרש ממנו. אלימות מילולית זו השתלבה בתוקפנות פיסית, דוגמת זו שהפגין באירוע הנדון, ובאה לידי ביטוי בדרכים שונות; על ידי כך שהכה אותה בראשה, באוזניה ובכל חלקי גופה. הנאשם אף לא חסך את נחת זרועו משני ילדיהם הקטינים, במנהגו להכותם, ולעיתים, אף נהג לנעול אותם בחדר חשוך. גם בתו התינוקת לא הצליחה לחמוק מנחת זרועו, וחרף גילה הרך משך, לא פעם, באכזריות בזרועה.

באשר לאירוע המתואר בכתב האישום הייתה גרסת המתלוננת בהודעתה ברורה וחד משמעית, כפי המשתקף מדבריה הבאים שאינם צריכים פרשנות: "אתמול בעלי שוב הכה תקף אותי ונתן לי בנוכחות אמא שלי מכות בפנים, והזמנתי משטרה והגיע אמבולנס ולקח אותי לבית החולים" (ש' 5-8 לאמרת ת/4).

שונה הייתה הגרסה שמסרה המתלוננת בבית המשפט בהעידה כעדה המרכזית מטעם התביעה

עם התייצבותה על דוכן העדים חזרה בה המתלוננת מהגרסה שמסרה במשטרה והפכה את היוצרות. מקורבן אלימות מוכה וחבול הפכה לאישה המקיימת קשר חיובי עם בעלה ואין בו מתום. וכדי להתמודד עם התלונה והאמור בה, העומדים בסתירה בולטת לתמונה זו, בחרה, להטיל את כל "אשם" על כתפי אימה, שכזכור, עזבה בינתיים את הארץ ולא ניתן היה לשמוע את גרסתה כדי לאמת את הדברים.

בהסיטה את מרכז הכובד מהנאשם לעבר אמה, טענה המתלוננת בבית המשפט, כי אמה חולת האפילפסיה היא אישה בעיתית הנוטה לאיבוד רסן בדמות התקפי אלימות קשים. לדבריה, זה היה מנהגה גם באותו יום, והכול, בשל עניין של מה בכך; בתגובה על כך שהנאשם צעק עליה השליכה לעברו כוס שהתנפצה לרסיסים. ברם, אליבא גרסה זו, לא רק שהנאשם לא נגרר לעימות עמה, אלא הבליג, וכדי למנוע התלהטות הרוחות והסלמה, מיהר עזב את הדירה עד שהאם תתעשת ותירגע: " ...היא אישה גדולה ומתעצבנת. אני לא יודעת מי הזמין את המשטרה. הוא ראה שאמא מתעצבנת אז הוא עזב והלך לרחוב" (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 11-16).

גם לאחר שהתובעת רעננה את זיכרונה לא חזרה בה המתלוננת מגרסה מתוקנת זו, והמשיכה להצביע על אמה כגורם האחראי להגשת התלונה השקרית על ידה, והכול  משום שהייתה נתונה לשליטתה - כמעין שבויה בידה, ונאלצה לדקלם משפטים ששיננה לה,  שאין בינם לבין המציאות ולא כלום: "לאחר שעיינתי בהודעה שלי אני אומרת שאני שיקרתי. אמא אמרה לי תגידי ככה וככה. אני נזכרת שאמרתי דברים כאלה אבל זה בגלל אמא שלי. זה לא נכון" (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 23-24).