הכרעת דין בתיק פ 5454/05

כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ושימוש במסמך מזויף, בניגוד לסעיפים 415, 418 ו-420 לחוק העונשין התשל"ז-1977 בהתאמה.

על פי הנטען בעובדות כתב האישום, בתאריך 07.07.02 או בסמוך לכך, פנה ליאוניד ליוסימוב (להלן: "המתלונן") אל הנאשם, שאותו הכיר באמצעות מכר משותף וביקש ממנו כי יעזור לו בקבלת דירה של הדיור הציבורי מחברת עמידר עבור אימו, זאת לאחר שהנאשם הציג בפניו מצג שווא לפיו הוא מתווך בין חברת עמידר למשרדי ממשלה ולקוחות שונים וטען בפניו בכזב  כי ביכולתו להסדיר בעבורו דירת עמידר .

המתלונן שילם לנאשם סכום ראשוני של 8.000 ש"ח כמקדמה על חשבון שכר הטרחה ובהמשך נתן לו סכומי כסף נוספים שהגיעו לכדי  30,000ש"ח, סכומים אותם דרש הנאשם במרמה, מעת לעת ובאמתלות שונות, כמפורט בכתב האישום, לצורך קידום הליך קבלת הדירה, כביכול.

כחלק ממעשה המרמה כאמור, הציג הנאשם בפני המתלונן ואמו את דירתה של ריטה טויטו (להלן: "טויטו") ברח' קראוזה 12 בחולון, דירה שהוצאה למכירה בשוק הפרטי לכל דורש, תוך שהוא מציג בפניהם מצג כוזב לפיו מדובר בדירת עמידר.

עוד נטען בכתב האישום, כי בשלב מסוים, הנאשם זייף מכתב הנחזה להיות מכתב חתום ע"י רכזת המחלקה לפניות הציבור במשרד הבינוי והשיכון והעבירו לידי המתלונן, בכדי להניעו להעביר לידיו חלק מן הכספים שצוינו לעיל.

הנאשם אינו חולק על כך שפעל למען השגת דירת עמידר עבור אמו של המתלונן ותיווך בין המתלונן ואמו מצד אחד, לבין טויטו, מצד שני, למען העברת דירתה של טויטו לאם המתלונן. כמו כן, אינו חולק על כך שהמתלונן ואמו הונו ורומו בפועל בכך שהדירה האמורה כלל לא הייתה דירת עמידר, תוך שמוצא מהם במרמה סכום כולל של 30,000ש"ח.

טענת הנאשם היא, כי הוא פעל מכוח הוראותיו של אדם בשם אלברט ועקנין, בעל משרד תיווך שאצלו עבד באותה עת, מבלי לדעת את העובדות לאשורן ומבלי להיות שותף למעשה המרמה של מעבידו. הנאשם הוסיף, כי נאלץ היה לעשות כמצוותו של ועקנין ולא יכול היה לערער אחר הוראותיו, מאחר שעבד אצלו כאסיר בשיקום ולא הייתה לו ברירה.  בהקשר זה טען הנאשם, כי  הכספים שעל פי הנטען הוצאו במרמה מהמתלונן לא נמסרו לו, אלא לידי ועקנין באמצעות בחורה בשם סנדרה. לדברי הנאשם הוא בסך הכל קיבל מועקנין שכר טרחה בסך 9,000 ש"ח עבור פעילותו בעסקה.

עוד נטען על ידי הנאשם, כי האמור בהודעה שנגבתה ממנו במשטרה (ת/1), שבה גלומה כביכול הודאה מצדו כי פעל ביודעין, כחלק ממעשה מרמה מתוכנן- אינו נכון. לטענתו, דבריו נרשמו שלא במדויק כתוצאה מכך שבאותה תקופה הוא סייע למשטרה בתיקים אחרים, והחוקר, ביודעו עובדה זו ובהניחו שהוא לא יועמד לדין, לא ייחס חשיבות לאופן בו נרשמו הדברים בהודעה והאיץ בו למסור את דבריו במהירות וכלאחר יד. זאת הסיבה שהוא מבחינתו לא דקדק בקטנות ולא הקפיד על רישום מדויק של דבריו, כך שדברים שנודעו לו בעצם בדיעבד נוסחו כאילו הוא ידע אותם בזמן אמת.

עוד ציין, כי חשש להפליל את אלברט ועקנין ולכן לא נקב בשמו כמי שהיה מעורב  במעשה המרמה.

ראיות התביעה כוללות את עדויותיהם של המתלונן, ריטה טויטו, רבקה כהן- רכזת המחלקה לפניות הציבור במשרד הבינוי והשיכון, וכן עדותו של החוקר יובל זוליכה שגבה בין היתר את הודעת הנאשם ת/1.  

ככל שניתן לראות, סיפור המעשה בקווים כלליים אינו שנוי במחלקות והמחלוקת נוגעת בעיקרה לפרטי האינטראקציה בין המעורבים ולמצגים השונים שהציג הנאשם בפני המעורבים,  פרטים שמתוכם ניתן יהיה להתחקות אחר כוונת הנאשם וידיעותיו בזמן אמת.

לצורך כך, יפורטו להלן העובדות הרלוונטיות אליבא גרסת עדי התביעה:

1.         כעולה מדברי המתלונן, הוא קיבל את שמו ופרטיו של הנאשם מחברו, אדם בשם שמייב, שסיפר לו שהנאשם עוסק בתיווך ומסייע לאנשים לקבל דירות של עמידר. המתלונן שלל את האפשרות שהגיע אל הנאשם באמצעות משרד תיווך כלשהו ואף אמר, כי אינו מכיר אדם בשם אלברט ועקנין.

2.         לדברי המתלונן, הפגישה הראשונה עם הנאשם הייתה בתחילת חודש יולי 2002 בבית קפה ברח' דיזנגוף בת"א (שלא כדברי הנאשם לפיהם המתלונן הגיע למשרד התיווך), ובאותה שיחה הציג הנאשם את עצמו כמתווך מטעם המנהל ונתן לו כרטיס ביקור של חברת "קמרטון" לעבודות בניין שעליו רשם את מספר הטלפון שלו וכן את המסמכים שיש להביא לצורך הטיפול בבקשה (ראה ת/6).

3.         הפגישה השנייה, אליבא המתלונן, הייתה אף היא בבית הקפה ברח' דיזנגוף, שאז הוא נתן לנאשם את המסמכים אותם ביקש וכן סך של 8,000 ש"ח במזומן. באותו מעמד, לדבריו, הוא קיבל מהנאשם קבלה של חברת "מרום דורי בנייה ומסחר" בע"מ רשומה בכתב ידו של הנאשם ( ת/7). לשאלתו, לגבי זהות החברה הנ"ל ענה הנאשם, כי הוא עוסק בתחומי עיסוק רבים ומגוונים וכי אין לו, למתלונן, ממה לדאוג. לדברי המתלונן, באותו מעמד הציג בפניו הנאשם עותק מכתב שהוא כביכול כתב למשרד השיכון בבקשה לקבלת דירת עמידר עבור אמו (ראה ת/8).

4.                  ככל שהדבר מתייחס לסכומי הכסף הנוספים (שלגביהם אין עוררין שהמתלונן נתן לנאשם מעת לעת עבור העסקה), הדגיש המתלונן שהם ניתנו לנאשם ולו בלבד. המתלונן שלל את האפשרות שהועברו על ידו סכומי כסף כלשהם למשרד תיווך ועקנין או לבחורה בשם סנדרה. לשאלת הסניגור אישר המתלונן, כי אכן הכיר באמצעות הנאשם את סנדרה טלקי שהציגה את עצמה כחברתו של הנאשם, אך לדבריו, לא נאמר לו דבר בדבר האפשרות שהיא עובדת או קשורה למשרד תיווך כלשהו. בהתייחס לסנדרה טלקי, אישר המתלונן, כי באחת הפעמים שבהם הוא היה אמור להעביר לנאשם סכום כסף כלשהו, התקשר הנאשם ואמר שבשל עיסוקיו נבצר ממנו להגיע לפגישה וכי במקומו תגיע חברתו סנדרה כדי לאסוף את הכסף- וכך היה.

5.         המתלונן העיד, כי רק בחודש אוגוסט 2002, לאחר שביקש לדעת כיצד מתקדמים המהלכים בעניין הדירה, צצה מצד הנאשם ההצעה להראות להם את הדירה ברח' קראוזה 12, דירת משפחת טויטו. תחילה, אמו נלוותה לנאשם כדי לראות את הדירה ובהמשך, גם הוא הגיע למקום עם הנאשם. לדברי המתלונן, הנאשם הדגיש בפניו מפורשות שלא לדבר עם בעלת הדירה בטענה שהיא אינה מבינה דבר בעסקה וכי הוא לבדו ינהל את המו"מ. עוד הוסיף המתלונן, כי לאורך כל הסיור שהוא ערך בדירה, הנאשם היה צמוד אליו ולאו הותיר לו אופציה ליצירת קשר של שיחה עם בעלת הדירה.

6.         אליבא דברי המתלונן, דירתה של טויטו נשאה מאוד חן בעיני אמו ואף בעיניו והוא שלל את דברי הנאשם לפיהם נאמר כביכול על ידם שהדירה אינה מתאימה.

7.         בהתייחס לעסקה הנ"ל העידה טויטו, כי פרסמה בעיתון מודעה למכירת דירתה וכי מעולם לא היה לה קשר עם חברת עמידר. לדבריה,  הקשר עם הנאשם נוצר לאחר שהוא פנה אליה טלפונית, הציג עצמו כמתווך דירות ואמר שהוא פועל מטעם קרן או עמותה למען העולה וכי יוכל להציע את דירתה ללקוחות שהם עולים חדשים. הנאשם ציין בפניה כי משרדו נמצא ברח' קינג גורג' 25 תל-אביב (עובדה שהנאשם מכחיש תוך שהוא שולל כל קשר לכתובת זו).