הכרעת דין בתיק פ 5119/04

הנאשם מואשם בכך שבאפריל 04, מכר לשוטרת סמויה, כרמית עמר, סם מסוכן מסוג הרואין בכמות בלתי ידועה תמורת 40 ש"ח. תוך כדי כך שמע קריאת אזהרה שה"קונה" אינה מוכרת, תפס ביד השוטרת, חטף מידה את השקית שמסר לה קודם לכן ובלע אותה. את הכסף שקיבל ממנה שמט ארצה.

בגין עובדות אלה הנאשם הואשם בעשיית עיסקה אחרת בסם, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והשמדת ראיה.

הנאשם כופר בכך שמכר סם כלשהו, אם כי מודה שמסר לשוטרת שקית אותה מכר לה תמורת 40 ש"ח בכוונה להונות אותה.

לעניין התקיפה מוכנה התביעה להסתפק בעבירה של הכשלת שוטר והנאשם מודה בעבירה זו וכן בהשמדת הראיה - בליעת השקית (ראה סיכומי הגנה, עמ' 17 ש' 22). ב"כ הנאשם, סייג דבריו אלה בתגובה בכתב  שהגיש לאחר סיכומי הצדדים, שם הוא טוען שהנאשם אינו מודה בהכשלת שוטר משום שידע רק בדיעבד כי מדובר בשוטרת. הסתייגות זו אינה במקומה אחרי שהנאשם  הודה מפורשות בעבירה זו וכן בהסתמך על דבריו הוא בהודעתו ת/1 כפי שיפורט בהמשך.

המחלוקת היא איפוא משפטית בעיקרה. ההגנה הסכימה להגשת ראיות התביעה ללא חקירת העדים ומטעמה  העיד הנאשם.

כמו כן אין חולק שלא נתפס סם ;  הנאשם בהיותו במעצר הקיא את השקית שבלע  ולא נמצא בה חומר, ראה ת/3.

וזו תמצית ראיות התביעה:

השוטרת כרמית עמר יצאה יחד עם השוטר מוטי בן אבו לפעילות יזומה בגן ציבורי בסביבת התחנה המרכזית בת"א, במקום המוכר  כאתר סמים.  כל אחד מהשוטרים קיבל שתי שטרות של 20 ש"ח שמספריהם צולמו, ראה ת/5.

בהגיעם לגן הציבורי, הבחינו בנאשם שמסר דבר מה לאישה וזו החזירה לו את מה שקיבלה ממנו באומרה שאינה רוצה "כי זה קצת". מוטי השוטר פנה לנאשם ואמר לו לתת את "הדבר" לכרמית והוא מסר לה שקית ניילון קטנה, פתוחה, בצבע צהוב ובתוכה חומר אבקתי והיא מסרה לו את שני שטרות הכסף המסומנים והחזיקה את מה שנחזה להיות מנת סם, בידה הימנית.

אישה שעמדה בקירבת מקום צעקה לנאשם שלא ימכור להם כי "הם לא מפה", הנאשם דרש מהשוטרת להחזיר לו את המנה, היא סירבה והוא תפס בידה, פתח אותה בכח, חטף את השקית ובלע אותה.

בשלב זה עצר מוטי את הנאשם.

השוטר בן אבו מאשר את דבריה של כרמית ומוסיף בדו"ח שלו כי  את הכסף שמט הנאשם והוא נפל. בזמן עיכובו, הכחיש הנאשם שמכר סם וטען שהשקית היתה ריקה.

גירסת הנאשם:

בהודעתו במשטרה, ת/1, כשנשאל מה מכר לשוטרת השיב: "היא באה ואומרת יש מנה אז סתם נתתי לה  ניילון ולקחתי לה אותו בחזרה". ולשאלה מדוע לקח אותו ענה:  "האמת היא בניילון אני לא יודע כמה היה אם היה בכלל מספיק שם. היה שם אולי פירור של מנה. אני לא יודע אם היה" (ת/1 ש' 5 - 10). הוא ממשיך ומספר שלקח את המנה כי חשש שמסר  אותה לידי המשטרה ולא רצה לקחת סיכונים. הנאשם מאשר שבלע את השקית. לקראת סוף הודעתו, הוא טוען שמסר לשוטרת ניילון ריק.

בעדותו בביהמ"ש מכחיש שהיה בשקית חומר כלשהו. טוען שנהג לרמות אנשים בכך שמכר להם כביכול שקית עם מנת סם בעוד שבפועל מסר להם שקיות ריקות. בדרך זו מימן לעצמו שימוש מאסיבי בסמים.

על יסודות דו"חות הפעולה של השוטרים ודבריו של הנאשם בעצמו, ניתן לקבוע כי נוצרה הסכמה הדדית בינו לבין השוטרים לביצוע עיסקת הסמים, דהיינו, הם ביקשו לקנות ממנו מנת סם והוא הסכים לכך ואף מסר לידי השוטרת שקית שבה חומר כלשהו  וזאת תמורת 40 ש"ח שנתנה לו השוטרת. נסיבות אלה מצביעות על גיבוש "עיסקה אחרת" בסמים ולענין זה אין נפקא מינה אם ההסכמה מומשה בפועל ואם קיים בפועל סם מסוכן.

בעיניננו הוכח אף למעלה מזה, דהיינו, מימוש ההסכמה - מסירת שקית עם חומר או בלעדיו תמורת תשלום, כשנושא החליפין הוא סם מסוכן,  ראה קדמי "על פקודת המסים המסוכנים" עמ' 155.

פסקי הדין הרלוונטיים לסוגיית העיסקה האחרת בנסיבות התיק הנוכחי הם ע"פ 214/84 חוזה נ. מ"י, פד"י ל"ט (2), 190, עמ' 194, שם נקבע כי למונח "עסקה אחרת" משמעות נרחבת הכוללת כל הסכם לביצוע פעולה אסורה בסמים מסוכנים.

פס"ד נוסף הוא ע"פ 4938/94 שמרלינג נ. מ"י, פד"י נ' (5), 181, 198 שם נקבע כי "חומר" הינו סם מסוכן גם ללא תפיסת החומר ובדיקתו. השאלה אם מדובר בסם, תבחן על פי הראיות הנסיבתיות.