הכרעת דין בתיק פ 5102/05

כללי:

לנאשם מיוחסות על פי כתב האישום עבירות של ניסיון למעשה מגונה בכוח, תקיפה הגורמת חבלה וכליאת שווא, עבירות בניגוד לסעיפים 348(ג1)+25, 380 ו-377 לחוק העונשין בהתאמה.

על פי הנטען בעובדות כתב האישום, בתאריך 7.10.04, התקשר הנאשם אל א.א. ילידת 1967 (להלן: "המתלוננת") והציע להיפגש עמה באומרו שקיבל את מספר הטלפון של ממכר שאת שמו הוא ימסור לה באותה פגישה.

באותו ערב, בשעה 19:00 לערך, יצאו הנאשם והמתלוננת למסעדה בתל-אביב ולאחר שסיימו את הבילוי  ונכנסו אל רכבו של הנאשם - רכב טרנזיט המשמש כמונית- עבר הנאשם ממושב הנהג אל המושב לצדה של המתלוננת ואמר לה כי הזמין חדר במלון והציע לה כי תיסע עמו. המתלוננת סירבה וביקשה לשוב לביתה ואז הנאשם תפס בשערותיה, משכה לכיוונו וניסה לנשקה שלא בהסכמתה. כאשר המתלוננת צעקה והביעה התנגדות הכה הנאשם בפניה. כתוצאה מתקיפת הנאשם נגרמו למתלוננת חבלות של ממש שהתבטאו בנפיחות, רגישות בקשת הצלעות ושטף דם תת עורי.

בהמשך, על פי הנטען, אמר הנאשם למתלוננת שהיא יפה והוא רוצה אותה, וכן אמר, שעכשיו היא "תיתן לו" לאחר שלא "נתנה" לחבר שלו. המתלוננת ביקשה מהנאשם כי ייתן לה לצאת מהמונית בציינה שהיא חולת אסטמה וכי עשן הסיגריות שלו מפריע לה, אך הנאשם סרב ומנע ממנה לצאת החוצה תוך שהוא חוסם עם רגלו את דרכה לדלת היציאה. בסופו של דבר, לאחר כחצי שעה, הצליחה המתלוננת לצאת מהמונית בכוח.

אין מחלוקת, כי ביום הנקוב בכתב האישום, נפגשו הנאשם והמתלוננת לראשונה ביוזמת הנאשם לאחר שהלה יצר עמה קשר טלפוני וטען בפניה כי קיבל את הטלפון שלה מאחד ממכריה. לאחר שהמתלוננת נאותה להיפגש עם הנאשם, השניים נסעו במוניתו של הנאשם לתל-אביב וסעדו יחד במסעדת סמרקנד.

אין גם חולק, כי לאחר הסעודה, הנאשם והמתלוננת שבו למונית בכוונה לנסוע חזרה למקום מגוריה של המתלוננת ברמלה, אך בטרם זזו מהמקום, יצאה המתלוננת מהמונית, חזרה למסעדה וסירבה לנסוע עם הנאשם. המתלוננת התקשרה טלפונית לאחיה ארתור ובסופו של דבר חזרה לביתה יחד עם שני אחיה שנזעקו  למקום.

המחלוקת מתמקדת באשר להשתלשלות העניינים בתוך המונית טרם יציאת המתלוננת מתוכה.

בעוד שלטענת המתלוננת, הנאשם ניסה לבצע בה מעשה מגונה, תקף אותה וכלא אותה פרק זמן מסוים במונית בניגוד לרצונה, עד שהצליחה להשתחרר ממנו ולחזור למסעדה, הרי שלטענת הנאשם, המתלוננת יצאה מהמונית בטענה שהיא רוצה לשתות מים, נכנסה למסעדה ולהפתעתו לא שבה. כאשר נכנס למסעדה לחפש אחריה והציע לה לקחת אותה הביתה, היא אמרה שכבר הזמינה את אחיה. הנאשם הסביר, כי המתלוננת שינתה עורה והפכה חסרת סבלנות ולא נעימה מרגע שהציג בפניה, בהיותם במסעדה, את תעודת הזהות שלו  והוברר לה שהוא נשוי ואב לילדים. לדברי הנאשם, עסקינן בעלילה שמעלילה עליו המתלוננת על רקע אכזבתה, לאחר שהוברר לה שאין בדעתו לעזוב את אשתו והוא אינו מעוניין בקשר רציני עמה.

ראיות התביעה כוללות בעיקרן את עדותה של המתלוננת, עדות אחיה ארתור איסחקוב שהגיע למסעדה כדי לאספה ועדותו של אהרון חיימוב, חברו של הנאשם ומי שעל פי הנטען מסר לו את הטלפון של המתלוננת.

בנוסף לכך, הוגשה תעודה רפואית (ראה ת/4) שבה תועדו החבלות שנגרמו למתלוננת וכן נשמעה עדותו של הרופא עורך התעודה. כמו כן הוגש דו"ח עימות שנערך בין הנאשם למתלוננת ( ת/2).

מטעם ההגנה נשמעה עדותו של הנאשם וכן עדות יוני ניסנוב, עובד במסעדת סמרקנד.

דיון ומסקנות:

בפנינו מצב של גרסה מול גרסה, כאשר ההכרעה היא בעיקרה פונקציה של האמון שניתן לרכוש לכל אחד מהצדדים, תוך בחינת גרסתו במבחני השכל הישר והגיונם  של דברים.

ככל שניתן לראות, חזית המחלוקת בעניינו היא רחבה ביותר שכן הנאשם טוען להד"מ וכופר בכל אחת מטענותיה העובדתיות של המתלוננת בהתייחס למה שהתרחש ביניהם במונית. במצב דברים זה, המשוכה הראייתית המוטלת על התביעה היא קלה יחסית, שכן די אם תתקבל עובדה אחת מדברי המתלוננת, על מנת להדוף כבלתי אמינה את גרסת הנאשם כולה.

המתלוננת מסרה בפני עדות ברורה שלא נסתרה ואשר הלמה, בכללותה, את גרסתה במשטרה ( ראה נ/1) וכן את דבריה בעימות עם הנאשם ( ראה ת/2). המתלוננת עשתה עלי רושם של אישה רצינית ורציונאלית והיא מסרה את גרסתה - גרסה בעלת הגיון משל עצמה - בחוסר התלהמות ועם זאת בביטחון ומתוך משוכנעות פנימית.

לא אוכל לראות עין בעין עם טענת ב"כ הנאשם בסיכומיו, כאילו הדרך בה מסרה המתלוננת את עדותה הייתה מעושה, צדקנית ומתחמקת.

המתלוננת (כמו גם הנאשם), משתייכת לעדה הבוכרית, והיא תוצר של התרבות השמרנית של עדתה. מצד אחד, היא רואה עצמה כאישה נאורה, אחות במקצועה, החיה במדינת ישראל של המאה ה- 21, ומצד שני- טבוע בה חינוך שמרני והיא מודעת לאופן שבו גברים מסוימים בני העדה תופסים את בני המין הנשי. לאור זאת, היה חשוב לה להציג עצמה בפני בית המשפט כאישה צנועה ומהוגנת פן תיתפס אולי כ"זולה" או קלת דעת בגלל עצם היענותה לצאת עם הנאשם שאותו לא הכירה לפני כן. בעשותה כן, מתוך עמדה של מגננה (פועל יוצא, בין היתר,  של השאלות הרבות שהוצגו לה בנושא זה בחקירה נגדית) ומתוך אולי רגשות אשמה בדיעבד, על כך שלא גילתה זהירות גבוהה יותר שהייתה מונעת ממנה להסתבך במקרה הנוכחי, היא נגררה לתרצנות מופרזת. 

לאמיתו של דבר, מן הבחינה האובייקטיבית, לא היה כל פסול במעשיה של המתלוננת, ונדמה, שגם היא עצמה, מראש, לא ראתה בעייתיות בדרך התנהגותה. המתלוננת הדגישה בחקירה נגדית שהיא אישה פנויה ובוגרת וכי גם בעבר היא נפגשה עם בני המין השני בסיטואציה של "פגישה עיוורת". התנהגותה -בכך שקיבלה את הזמנת הנאשם ליציאה לארוחה במסעדה- אינו מעשה שיכול להיחשב נועז ובלתי מקובל בעידן של היום, והדבר נכון גם  בעיני המתבונן האובייקטיבי וגם מבחינת השקפת עולמה של המתלוננת. בעצם העובדה שהמתלוננת נעתרה ליציאה עם הנאשם- גם במצב שבו הוא עדיין לא גילה לה מי מסר לו את מספר הטלפון שלה, תוך הבטחה לגלות לה זאת בשלב מאוחר יותר- אין כדי להעיד על הרפתקנות יוצאת דופן. אין לשכוח, כי המתלוננת ידעה באותו שלב את שמו המלא של הנאשם מעיון בתעודת הזהות שלו, היא ידעה שהוא נהג מונית בקו מוניות מסודר, היא למדה מפיו, לדבריה, שהוא גרוש והיא ידעה שהוא בוכרי.