הכרעת דין בתיק פ 5100/04

כתב האישום מייחס לנאשם, רוזנברג עופר, ביצוע עבירות שעניינן אלימות ואיומים, כלפי שכניו והם ולדימיר לוינסון (להלן: "המתלונן") ולודמילה ליפוב (ע"ת 6) (להלן: "המתלוננת"), לרבות ביצוע עבירה לפי סעיף 338 לחוק העונשין, שעניינה אי נקיטת צעדי זהירות בחיה.

הנאשם מכחיש את המיוחס לו וטוען, כי היה הוא זה שהותקף על ידי המתלוננים.

לעניין האירוע נשוא תאריך 9/5/03 (אישום ראשון), מסר בעדותו ע.ת. מס' 2, איליה דמבינסקי, כי בבואו לבקר את המתלונן, הבחינו הוא והמתלונן, מחלון דירתו של המתלונן, כי כלב התנפל על חתולו של המתלונן וזאת בחצר הבית.

המתלונן נזעק לחצר על מנת לחלץ את החתול מאימת הכלב, שאז הופיע הנאשם וטען כי המתלונן פגע בכלבו ובהמשך ניסה לתקוף את המתלונן, שנמלט מפניו לביתו, שאז השמיע הנאשם איומים, כי יהרוג את המתלונן ואת אשתו והלם במוט, שהחזיק בידיו, על דלת ביתו של המתלונן.

עם זאת, עד תביעה מס' 2 ציין, כי: "לא היו מכות", בין הנאשם למתלונן.

כמו כן, הוגשה הודעת המתלונן - השוהה בחו"ל - וזאת בהתאם לסעיף 10 לפקודת הראיות (ת/7), בה פירט המתלונן בדבר התרחשות התקרית, כאשר מסתבר כי נחקר תחת אזהרה, לפיה תקף את הנאשם ואף פגע בכלבו של הנאשם ופצע אותו.

המתלונן אישר, בהודעתו (ת/7), כי נטל בקבוק מים והשליך אותו לעבר כלבו של הנאשם, שהתנפל על החתול, וזאת מחששו לשלומו של החתול, השייך לו. כן פרט בדבר התנהגותו המאיימת של הנאשם, שניסה לתוקפו, ועל כן נמלט מפניו, לדירתו.

המתלוננת שהיתה מעורבת בתקרית אחרת עם הנאשם (אישום שני), נכחה גם בתקרית נשוא האישום הראשון, מסרה בעדותה כי הנאשם "זינק" על המתלונן, שעצר בעדו, אלא שלטענתה "לא היתה שם קטטה".

אשר לאירוע הנוגע לה, שהתרחש בתאריך 14/6/03, מסרה המתלוננת בעדותה, כי הנאשם מטיל אימה על שכניו, לרבות עליה, כשהוא סובב עם כלביו ברחובות, וביום האירוע, משניסתה לפזר את הכלבים שהיו עם הנאשם, בעזרת מקל, התנפל עליה הנאשם והיכה אותה, משנגח בה בראשו ואף סטר לה, תוך השמעת איומים, כי יפגע בה, על כן פנתה גם לבי"ח והתלוננה שם, כמסתבר, על כאבי ראש (ת/6 א', ת/6 ב').

הנאשם, כאמור, שולל אלימות כלשהי מצידו. אשר לתקרית הנוגעת למתלונן טען הנאשם, כי הבחין בכלבים שהתנפלו את חתולו של המתלונן, אך כלבתו לא היתה מעורבת בכך, כאשר המתלונן נהג בהמשך, מתוך אלימות כלפי כלבתו, והשליך לעברה אבן שפצעה אותה וכל מבוקשו היה למנוע בעדו מלהשליך את אותה אבן, מבלי שנהג כלפיו באלימות. עם זאת, אישר הנאשם, כי "יכול להיות" שהשמיע איומים, כי יפגע במתלונן, אם ישליך את האבן שבידיו.

אשר למתלוננת טען הנאשם, כי לא היה כל מגע פיזי בינו לבינה, וכי היתה זו המתלוננת שהדפה אותו ומנעה בעדו מלצאת בשער של חצרו.

כן מסרה עדת הגנה מס' 3, מיכל ענקרי, עדות לפיה, לא הבחינה וזאת מחלון דירתה, כי הנאשם היכה את המתלוננת והדברים הגיעו אך לויכוחים וצעקות, בין הנאשם למתלוננת.

עם זאת, בחקירתו במשטרה מסר הנאשם גירסה שונה באשר לתקרית עם המתלוננת ואישר כי הדף אותה, לטענתו, בתגובה להדיפתה שלה, כשמנעה ממנו לצאת עם כלביו מהחצר (ת/3, עמ' 1, שורות 11-19), הגם שבבית המשפט טען כי מדובר אך בכלבתו שלו שהיתה עמו.

נמצא כי גירסתה של המתלוננת בדבר יציאתו של הנאשם כשכלביו עמו, מהחצר, יש בה ממש, והדבר היווה לגביה מטרד, כאשר מנגד טען עוד הנאשם, כי המתלוננת מגדלת חתולים רבים ומתנכלת לו.

יתרה מזו, הנאשם אישר מצידו מעשה תקיפה, וזאת בחקירתו במשטרה, כאמור, משציין שם כי הדף את המתלוננת ואף בעדותו בביהמ"ש הוסיף כי: "הזיז את השער", שבעברו השני עמדה המתלוננת.

לא מצאתי ממש בטענת הנאשם בדבר התנכלות שהיא מנת חלקו מצד המתלוננת ועדותו של עד תביעה מס' 2, יש בה להבהיר, כי יש ממש בדברי תלונתו של המתלונן (ת/7), בדבר תגובה נזעמת ונרעשת של הנאשם, שחשש לכלבתו, מה גם שתימוכין לגירסתו של עד תביעה 2 נמצאים בגירסת הנאשם עצמו, שמאשר כי השמיע דברי איום.

בסיכומם של דברים, ומתוך שנתתי דעתי לאמור בתעודה הרפואית שהוגשה לעניינה של המתלוננת (ת/6 א' ות/6 ב'), ששוללת פגיעה פיזית במתלוננת, יקשה לקבוע ממצאים לחובת הנאשם בכל הנוגע לפגיעה פיזית בה, כמות שתארה זאת המתלוננת בעדותה, אף בנוגע לעבירת האלימות שיוחסה לנאשם, בתקרית זו, לא נמצא די בחומר הראיות, כדי הרשעה, וזאת כשהמתלוננת נזקקה לרענון זכרונה בנוגע להיבט האיומים ואף לאחר מכן טענה, כי אין ברצונה לספר בדבר האיומים, מאחר ואינה רוצה "להתעסק עם הנאשם", והכל שמדובר בעדות יחידה של המתלוננת הנוגעת לסכסוך מתמשך עם הנאשם, שטרונייתה רבה כלפיו.

עם זאת, בגירסתו של הנאשם עצמו יש כדי להבהיר כי נהג במידה של אלימות כלפיה כשהדפה שלא לצורך, כשיש להוסיף כי באשר לכך, כי אין בעדותה של עדת הגנה 3, להוסיף דבר לתמיכה בגירסת הנאשם, משמסתבר כי צפתה בתקרית בחלקה, מתוך דירתה.

כמו כן, הוכח, כאמור, כי הנאשם השמיע איומים לרוב כלפי המתלונן ואשתו, כי יפגע בהם, תוך שלא נרתע גם מלהמחיש את איומיו, גם באמצעות מוט שאחז בידו ובו היכה על דלת ביתו של המתלונן.