הכרעת דין בתיק פ 5078/03

האירוע העומד במרכזו של כתב האישום, נושא  הכרעת דין זו, אינו מורכב ועובדותיו הפשוטות למדי לא דורשות ליבון מעמיק. עניינו, על פי הנטען, במעשה עבירה שהתרחש עובר ליום 2.9.02 , בבנין ברח' הלסינקי 1 בת"א (להלן: "הבנין"), בו איים הנאשם על שכנתו, אריאלה פרחי,  בזו הלשון: "את רצחת את בעלך, כל המשפחה שלך שטן, יום אחד אני אראה לך מה זה רצח".

בהתאם לפשטות העובדות עליהם מושתת כתב האישום גם מערך הראיות אינו סבוך. הוא מורכב מחד גיסא, מעדות המתלוננת, המחוזקת בעדות חברה לחיים שהיה עד ראיה לאיומים, ומאידך גיסא, מעדות הנאשם הכופר מכל וכל במיוחס לו.

ואקדים ואומר עתה ומיד. עדותם של עדי התביעה מהימנה עלי ואני נותנת בהם אמון מלא. בעומדם על דוכן העדים הסבירו את הרקע לאירוע ותארוהו בפרוטרוט את נסיבותיו, תוך קשירת הנאשם חד משמעית למעשה העבירה. לא נמצאו בדבריהם סתירות או שינויים שבכוחם לערער אמינותם. עדויותיהם השלובות זו בזו ותומכות עדות את רעותה יוצרות מארג ראייתי מוצק ומבוסס, עליו מיוסדת הרשעת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. לעומתה, נמצאה עדות הנאשם תמוהה ומבולבלת, נעדרת כל יכולת להתמודד עם עדויות התביעה ולספק להן הסבר. יותר משהיא  מסייעת לנאשם יש בה כדי לחזק את ראיות התביעה.

עדותה הפרופורציונאלית, העניינית והעקבית של המתלוננת ודבריה המשכנעים לא נסתרו. מהדברים שמסרה מצטיירת תמונה ברורה של נאשם ערירי, בולט בהליכותיו והתנהגותו המוזרים ויוצאי הדופן, החי בגפו בדירת קרקע בבנין ללא קרוב או משהו שיסייע לו. במשך השנים נהג להציק לשכניו בדרכים שונות, חלקן שלא בתחום הפלילים, והיקשה על התנהלות דרי המקום.  במקרה זה הגיעו הדברים לכדי איומים ממש שחייבו פניה למשטרה.

בפתח עדותה בבית המשפט הסבירה את הרקע, התמוה, יש לאמר, לאיומים וליחס הגס והמעליב כלפיה. המתלוננת - שכנתו של הנאשם - מתגוררת בדירה באותו בנין  יחד עם חברה לחיים, אלדד יוסף (להלן: "אלדד"). לפני מספר שנים נפטר בעלה ממחלה ממארת ומאז "מאשים" אותה הנאשם בהריגתו ומתאנה לה. פעמים רבות בעבר נתן ביטוי קולני לחשדותיו אלה.

לדבריה, באחד הימים חזרה מקניות מלווה בבן זוגה. כשחלפה על פני דלת דירת הנאשם בדרכה לדירתה יצא אליה הנאשם כשבידו סכין, החל מקללה כדרכו, טען  שהיא מכשפה והאשימה ברצח בעלה. באותו מעמד, הוסיף ואיים שיום אחד הוא יראה לה מה זה רצח. לגרסתה, היה זה שיאה של שרשרת מקרים בהם הטיח בה קללות ונאצות שנמשכה עת ארוכה. רק בשנה האחרונה חלה, לדבריה, רגיעה בהתנהגותו והדברים לא נישנו.

בתשובה לשאלות הסנגורית לא כיחדה המתלוננת שלהתרשמותה התנהגות הנאשם הינה תולדה של מחלה נפשית, אך לא מצאה לפנות לגורמים מטפלים. עם זאת, הסכימה כי עשתה שטות שנמנעה מצעד הכרחי זה ובעתיד אם יחזור על מעשיו תנקוט יוזמה ותיפנה לפסיכיאטר המחוזי, אמירה זו עומדת בניגוד לטענת הנאשם לעלילת שווא, שהרי לו היו אלה פני הדברים, קרי בעלילה שטוותה המתלוננת סביר כי היתה יוזמת פניה לפסיכיאטר המחוזי ולו כדי להיפטר מהנאשם.

בחקירתה הנגדית הבהירה העדה, כי בשל ריבוי המקרים והדמיון הרב ביניהם, נתפסה בעדותה הראשית לטעות כשיחסה לנאשם באותו מקרה החזקת סכין שעה שמדובר באירוע קודם לאירוע הנדון, בו שלף הנאשם סכין לעומת בן זוגה. בעוד באירוע נשוא דיוננו לא היה שום שימוש בסכין, אלא איומים גרידא. באבחנה המבדלת שערכה המתלוננת בין מקרה למקרה יש כדי לחזק את אמינותה.

בן זוגה של המתלוננת - אלדד- התלווה, כאמור, אליה ביום האירוע והיה עד ראיה למתרחש. עדותו תואמת את עדותה לגבי כל העובדות ומהווה לה תימוכין.  בעדותו אושש את גרסתה במוסרו, כי שמע במו אוזניו כיצד הנאשם מאיים עליה. תוכן האיומים זהה לזה שמסרה המתלוננת: " הוא איים... שהוא ירצח אותה כמו שהיא רצחה את בעלה". בדומה למתלוננת סיפר כי הנאשם קילל אותה וטען שהיא מכשפה.

ההתאמה בין גרסאות שני  עדי התביעה קיימת לכל אורך החזית; בהיבט של נסיבות האיומים והרקע להם, כמו גם בתוכנם . המדובר, יש לאמר, באמירות לא שיגרתיות שדווקא חריגותן מעידה על אמירת האמת.

לעומת עדי התביעה שעשו רושם חיובי ועדותם עניינית וברורה לא ניתן להעניק כל אמון, וודאי לא משקל, לעדות הנאשם שלא דיבר לעניין. חלק מדבריו היו סתומים ותמוהים משולבים בדמיון והשערות לא מבוססות ברמה שקשה היה לחוקרו או להבינו. עם זאת, בין השיטין ניתן היה להבחין ביחסו האובססיבי כלפי המתלוננת באופן המתיישב עם גרסתה.

מעבר לבלבול ולחוסר ההגיון נחשפו בין גרסאותיו סתירות. כך למשל, בניגוד להודעתו, בה טען שמעולם לא דיבר עם המתלוננת מטוב ועד רע היתה גרסתו בבית המשפט כי אמנם פגש אותה. יתירה מזו, בעוד במשטרה טען  כי ירקה עליו מחלון דירתה  הרי בבית המשפט ייחס את היריקות לבעלה.

זאת ועוד. כשנשאל מדוע אמר עליה שרצחה את בעלה לא רק שלא הכחיש את הדבר אלא התעקש שזו האמת לאמיתה ובכוחו להוכיח זאת בבית המשפט. משמע, יש אמת בגרסת עדי התביעה לגבי המניע והרקע לאיומים.

סוף דבר, הנני קובעת כי התביעה הוכיחה את האשמה מעבר לכל ספק  סביר ועל כן, יורשע הנאשם בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

ניתן היום ט"ז בשבט, תשס"ה (26 בינואר 2005) במעמד הצדדים

טיעונים לעונש

התובעת:

אני מבקשת להגיש גליון הרשעות קודמות של הנאשם.

הסניגורית: