הכרעת דין בתיק פ 5034/03

כתב האישום

עובדות האירוע העומד במרכזה של הכרעת דין זו על פי תאורן בכתב האישום, אינן מורכבות במיוחד. עניינן, אליבא גרסת התביעה, בהתפרצות אלימה של הנאשם כלפי חבר לעבודה בשעות הערב של יום 6.8.02, במטבח מלון "דן" בת"א.

באותו מעמד, על פי הנטען, תקף הנאשם את קונסטנטין פדצינקו (להלן: "המתלונן") בכך, שבעקבות ויכוח בין השניים, התנפל עליו והלם  בפניו.

כתוצאה מהתקיפה, נפגע המתלונן בעינו ונגרמה לו חבלה בעין ימין בדמות שטף דם גדול כהה מסביב לעין, וכן, שטף דם בתוך העין עצמה.

בגין מעשים אלה, עומד הנאשם לדין בעבירה של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

תשובת הנאשם לאשמה

תגובת הנאשם לכתב האישום הייתה בבחינת כפירה באשמה ובה בעת הצגה הפוכה בתכלית של השתלשלות הדברים, ממנה מבקש הוא כי בית המשפט ייקבע, שלא תוקף הינו אלא קורבן אלימות. הווה אומר. באותו מקרה לא רק שלא תקף את המתלונן, אלא הותקף על ידו ונאלץ להתגונן מפניו. הכיצד? לגרסתו, בשעה ששהה במטבח המלון ושוחח לתומו עם רב המלצרים, התקרב אליו המתלונן מלווה בחברו לעבודה, רומן, ובפיו טרוניה על חשדו כי הוא לועג לו. בעקבות זאת התעורר ביניהם ויכוח שהסלים במהירות מתוקפנות מילולית לפיזית. לדבריו, המתלונן וחברו התנפלו עליו והחלו תוקפים אותו. בניגוד למתלונן לא מיהר למשטרה, ובכך חטאו היחיד.

הנאשם הסביר כי האלימות לא הופיעה יש מאין, אלא פרצה על רקע אירוע קודם, שהתרחש כשבועיים קודם לכן. באותה עת תפקד הנאשם כאחראי על אירוע במלון ובאותו ערב המתלונן וחברו צוותו לעבוד תחת פקוחו. במהלך עבודתו התעוררו בעיות משמעת וציות בתפקודו של המתלונן, שאילצו את הנאשם להחליפו באחר. בסיומו של האירוע פנה הנאשם לשף בתלונה על תפקודו של המתלונן ושל חברו רומן, וביקש כי בעתיד לא יצורפו השניים לעבודה תחתיו.

ניתוח מסכת הראיות

במרכז ראיותיה הציבה התביעה, כדבר מובן מאליו, את עדותו של המתלונן, שבעומדו על דוכן העדים תיאר את השתלשלות האירוע, תוך שהוא קושר את הנאשם חד משמעית  למעשי העבירה המיוחסים לו. כפי שיובהר להלן, עדותו של עד יחיד זה מטעם התביעה לא נותרה בבדידותה, אלא זכתה לחיזוק דווקא מצד עד הגנה 2, שנכח במקום והיה עד ראייה להתרחשות האלימה, ועדותו מאששת חלקים ממנה ומהווה לה תימוכין. כמו כן, חיזוק נוסף לגרסת המתלונן ניתן למצוא בעדותו של עד הגנה 5, שכיהן כקב"ט משמרת בעת האירוע והעיד על פציעתו הקשה.

ותחילה לתמונה העולה מעדות המתלונן

המתלונן, היה בתקופת האירוע עמיתו לעבודה של הנאשם. יחדיו עבדו במטבח מלון דן בת"א. בעדותו בבית המשפט גולל בפרוטרוט את מהלך הדברים ביום המקרה שהוביל לתקיפה החבלנית על ידי הנאשם.

תחילתו של סיפור המעשה ביום עבודה שיגרתי במטבח המלון. המתלונן עמד באותה שעה במרחק מטרים ספורים מהנאשם, תוך שהוא שומע אותו מלעיז ומלבין את פניו בשיחה עם אחד העובדים. הוא פנה אליו וביקש ממנו כי יחדל מהתבטאות פוגענית זו. בתגובה, התקרב הנאשם לעברו, נעמד מאחורי דלפק המוצב במקום והזמינו לשאת ולתת בעניין מחוץ לתחומי בית המלון, אך הלה סרב בתוקף: "צחקתי לו בפנים... אמרתי לו אני ואתה למה שאני אצא" (פרוטוקול ע"מ 6 ש' 14-15). המתלונן שילם על זחיחותו מחיר יקר. תגובתו האלימה של הנאשם לא איחרה לבוא. תחילה הכה בו באזור החלציים. מחמת הכאב החד שפלח את גופו, התפתל המתלונן והתכופף קמעה. הנאשם ניצל את חוסר יכולתו להגיב ושב והכה אותו בפניו. בניסיון להגן על עצמו דחף המתלונן את הנאשם, וכך התפתחו חילופי מהלומות הדדיות, והשניים נפלו מתגוללים על הרצפה. עובדי המטבח בסיועו של רומן, שהיו עדי ראיה למתרחש, מהרו להפריד ביניהם.

מיד בתום האירוע הועבר המתלונן החבול מזירת התקיפה לחדר בו קיבל טיפול עזרה ראשונה באמצעות הנחת קרח על האזורים הפגועים, ולאחר כ-20 דקות עזב את המלון ופנה לביתו. באותו יום ניגש לתחנת המשטרה ומשנוכח כי יאלץ להמתין זמן רב העדיף לעזוב את המקום ולחזור למחרת. משם פנה בשעה 01:00 בקירוב לחדר המיון בבית החולים וולפסון בחולון לקבלת טיפול. הממצאים הרפואיים שעלו בבדיקתו לאחר האירוע (ת/2), המצביעים על חבלה בראש ונפיחות בעין ימין, מתיישבים עם גרסתו לגבי אופן הפגיעה. דו"ח תאונת העבודה שהוגש על ידי ההגנה (נ/2) מחזק את גרסת המתלונן ומדווח על פגיעות דומות.

בעקבות זאת עזב המתלונן את עבודתו בבית המלון ולא שב אליה עוד. אם כי מספר ימים לאחר המקרה, חזר כדי לקחת את חפציו, ופגש שם בנאשם: "באותו היום אני הלכתי ולא המשכתי לעבוד, אחרי כמה ימים חזרתי למלון כדי לקחת את הדברים, לא רציתי להמשיך לעבוד שם, ראיתי אותו והוא אמר שהוא מצטער" (פרוטוקול עמ' 4 שורות 6-8).

בחקירתו הנגדית דחה המתלונן מכל וכל את ניסיון ב"כ הנאשם להטיל על כתפיו את מלוא האחריות לפציעתו. משנדרש לגרסת הנאשם, ולפיה הוא זה שהחל במריבה, עמד בעקביות על גרסתו בדחותו אותה מכול וכול : "הוא בא אלי שאל אם אני רוצה להמשיך בחוץ, אמרתי או רציתי להגיד אני ואתה ולא הספקתי ואז הוא נתן לי את המכה" פרוטוקול עמ' 6 ש' 19-20). כך גם בנוגע לטענה כי הוא וחברו רומן תקפו את הנאשם: "ש. הנאשם טוען שאתה וחברך רומן קפצתם עליו והפלתם אותו לרצפה ת. אני ראיתי את רומן רק בשלב שהוא הפריד בינינו, בשלב שנפלנו על הרצפה כשהוא נתן לי מכות" (פרוטוקול עמ' 7 ש' 24-26). חיזוק לדבריו ניתן למצוא בדברי עד ההגנה, מר שחר סדי, שנכח בעת קרות האירוע: "אני ראיתי שהיה ריב ובאתי להפריד, תוך כדי שאני מפריד בא עוד בחור בשם רומן" (פרוטוקול עמ' 19 ש' 10-11).

בהתייחסו להתפייסות, לכאורה, בינו לבין הנאשם שלל המתלונן בתוקף את הטענה, כי מספר שעות לאחר האירוע השלימו השניים בלחיצת כף בתיווכם של מנהל משאבי האנוש וקב"ט המלון. לטענתו, בסיום התקיפה הוא יצא בליווי חברו רומן אל מחוץ למטבח, שם פגש בשני חבריו של הנאשם שרצו לשוחח עמו, והוא נענה, ותו לא: "דברנו וזהו" (פרוטוקול עמ' 4 ש' 4). זאת בניגוד, לכתוב במזכר שהוגש על ידי ההגנה (נ/1) ונרשם על ידי רפ"ק רות חזות, שם העיד מנכ"ל משאבי האנוש כי משיחה עם המתלונן הבין כי האירוע הגיע לסיומו, ואילו הקב"ט מסר כי השניים לחצו יד והשלימו. יש לציין, כי באופן תמוה לא נשאל הקב"ט במהלך עדותו בבית המשפט, לא על ידי התביעה ולא על ידי ההגנה על הכתוב במזכר, דבר שיכול היה לשפוך אור נוסף על עניין ההתפייסות השנוי במחלוקת.

יחד עם זאת, עדויות השניים, עדיין לא סותרות את דברי המתלונן. גם אם לכאורה, אכן התפייסו השניים, הרי שמנקודת מבטו של המתלונן, שעשויה להצטייר כהגיונית, ניתן לקבל את גרסתו כי ניסיון ההתפייסות, שהוגדר על ידי העדים והנאשם כסוף לפרשה, לא היווה כך עבורו. הטענה כי השלימו אינה מצדיקה את ההנחה כי המתלונן מודה שהאירוע התרחש על רקע קטטה הדדית. להיפך, סביר יותר להניח כי המתלונן, שעבד זמן קצר מאוד בבית המלון וסבל מחבלות בראשו, העדיף לבצע את שהתבקש רק כדי שיניחו לו לנפשו לעזוב את המקום. מה גם שבסופו של דבר, התפטר ולא חזר לעבוד בבית המלון.

תאור המתלונן את העובדות ניחן בדייקנות ובהקפדה על פרטים. המתלונן השכיל לתאר נאמנה את נסיבות התקיפה ובאותו אופן את אופי החבלה. אלה גם אלה שוחזרו והוצגו במתינות וללא קוים של הגזמה או הפרזה. בתשובתו לשאלת הסנגור האם הוא זה שהתקרב לכיוונו של הנאשם ומיד לאחר מכן תקף אותו, דבק בגרסתו לאורך כל עדותו וטען כי ההיפך הוא הנכון.

כאן המקום לציין, כי התביעה בחרה שלא לזמן את רומן, עד הראייה היחיד מטעמה לאירוע. עד חיוני ששמו לא עלה רק בעדות המתלונן, אלא גם בעדות הנאשם. מתוך הדברים, ניכר כי לעד היה תפקיד מכריע באירוע, שהיה יכול לסתור באופן וודאי את דברי הנאשם ולתמוך באופן מוחץ בדבריו של המתלונן. ההחלטה התמוהה שלא לזמן את העד עלולה לחזק את עמדת ההגנה. אך יחד עם זאת, גם ללא עדותו מצאתי כי באי הופעתו אין בכך כדי לאזן את הדברים ולהטיל ספק במעשיו של הנאשם.

סיכומו של דבר. בחנתי את עדות המתלונן ומצאתיה עניינית וכנה. דבריו המשכנעים הותירו רושם חיובי. ניכר היה בו מאמץ אמיתי להיצמד לעובדות המקרה ולתארן לאשורן ולהתרחשותן במציאות, כל זאת תוך מתן ביטוי אישי ואוטנטי לתחושותיו הקשות בעת האירוע כלפי הנאשם.

ומה באשר לעדות הנאשם

בניגוד לעדות התביעה לא זכה הנאשם לאמוני. גרסתו נמצאה מיתממת ומפותלת, כמו גם חסרת הגיון וסבירות.

הנאשם מסר גרסתו בשתי הזדמנויות: באמרתו במשטרה (ת/3) ובעדותו בבית המשפט, בהן תיאר כיצד נקלע למעורבות באותו אירוע, שבסיומו נפצע המתלונן.