הכרעת דין בתיק פ 4913/07

1.       מרים דרוקמן-סיארה, תושבת גני תקווה, התלוננה במשטרת "מסובים" כי בעת שצעדה בפארק, בלילה שבין ה-5.6.06 וה-6.6.06, סמוך לאחר חצות, טייל שם הנאשם עם כלבו, בשם פפיון. הכלב, שלא היה קשור ברצועה, זינק לעברה בפתאומיות, נשך אותה בזרועה, וכתוצאה מכך, היא נפצעה ונזקקה לטיפול רפואי (להלן: "התלונה").

2.       בהסתמך על תלונת המתלוננת והפציעה שנגרמה לה הגישה המאשימה נגד הנאשם כתב אישום שבו נטען, כי נהג ברשלנות כאשר נמנע מלקשור את כלבו ברצועה בשעה שטייל עמו בפארק. עקב כך, מייחסת המאשימה לנאשם עבירה שעניינה "אי נקיטת צעדי זהירות בחיה", לפי סעיף 338 (6) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

3.       הנאשם הכחיש את המיוחס לו, והכחיש שפפיון נשך את המתלוננת, ועל כן, נשמעו הראיות בתיק, ובראשן - עדויות הנאשם והמתלוננת.

4.       המתלוננת סיפרה בעדותה כי במועד האמור, סמוך לשעת חצות, היא צעדה בפארק "תאומים" בגני תקווה, כשלפתע, ממרחק של כ-50 מטרים, זינק לעברה הכלב "פפיון", המוכר לה ככלבו של הנאשם [כלב חום כהה עם כתם לבן בחזה]. בתנועה מתגוננת היא הרימה את זרועה הימנית לכיוון פניה, והכלב נשך אותה בחלק האחורי של הזרוע הימנית המורמת. הנאשם קרא לכלב ממרחק, והכלב חזר אליו. עקב הנשיכה היא חשה בהלה ופאניקה, ותקפו אותה כאבים איומים. בינתיים התקרב אליה הנאשם, הוא בדק את הנשיכה ואמר שלא קרה לה דבר. המתלוננת הכירה את הנאשם היכרות שטחית מסביבת המגורים ומטיוליו עם שלושת כלביו, וידעה את שמו הפרטי, אילן, ואת שם הכלב שנשך אותה. משביקשה מהנאשם פרטים נוספים, הוא סירב למסור לה. למחרת, לאחר לילה של כאבים, פנתה המתלוננת לבית החולים, ומשם הופנתה למשטרה ולמשרד הבריאות להגיש תלונה. הוגשו כראיה: תצלומי הפציעה - ת/2, והתעודה הרפואית מחדר המיון במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא מיום 8.6.06 - ת/4, שמתעדים פציעה בזרוע הימנית, מאחור, סמוך למרפק. המתלוננת גם הדגימה בפניי שרידי צלקת באותו מקום. ההגנה בחרה להגיש מטעמה את תלונת המתלוננת מיום 8.6.06 - נ/1.

המתלוננת הסבירה בעדותה כי ידעה למסור לחוקרים את שם הכלב ותיאורו (כלב אמסטף, לא גזעי, שצבעו חום כהה עם כתם לבן בחזה, אותו היא מכירה 4-5 שנים) ואת שם בעליו, משום שהיה מוכר לה מסביבת מגוריהם: "האיש היה מוכר לי מהרחוב, מההליכה", אמרה, "יש לו שלושה כלבים, ואת הכלב הזה ראיתי בעבר" (עמ' 9, ש' 5-8). היא גם ידעה לומר שהנאשם טייל באירוע עם יותר מכלב אחד, אולם לא הייתה בטוחה במספר הכלבים שהיו עמו. מאחר שהחוקר המשטרתי ביקש אותה לאתר את פרטי בעל הכלב שנשך אותה, היא פנתה אל הנאשם פעם נוספת כשראתה אותו ברחוב, והפעם הוא ניאות למסור לה את פרטיו. באותה הזדמנות גם ביקש ממנה הנאשם שלא לגשת למשטרה, "כי זה מסבך אותו" (שם, ש' 16-17).

5.       המתלוננת הכחישה בחקירתה הנגדית את טענותיו של הנאשם, לרבות הטענה כי טעתה בזיהוי הכלב התוקפן ובעליו עקב החשכה ששררה בפארק, ולרבות הטענה שתלונתה הונעה ממניעים נקמניים. המתלוננת הסבירה, שהיא מכירה אחדים מהכלבים בסביבתה וגם את בעליהם בשמותיהם, ביניהם הנאשם, ואין זה מתקבל על הדעת שתגיש תלונת שווא נגד אדם שלא עשה לה דבר. בנוסף, הכחישה המתלוננת את הטענה לפיה מקפיד הנאשם לקשור את כלביו, וטענה, שעד היום הוא אינו קושר ברצועה את הכלבה שלו ששמה "תות".

6.       הנאשם הכחיש, כאמור, את המיוחס לו, ובעדותו לפניי טען, כי הוא וכלבו לא היו מעורבים באירוע שתיארה המתלוננת.

הנאשם העיד כי הוא מחזיק בשלושה כלבים, שפפיון הוא אחד מהם, והוא נוהג לטייל עם השלושה בפארק הספציפי לפחות פעמיים ביום; אולם, הוא מקפיד תמיד, כך הדגיש, לקשור את הכלבים ברצועה (להוציא שעות הבוקר המאוחרות, שאז הוא מריץ את הכלבים בפארק ומשחק איתם). אותו פארק מהווה, לדברי הנאשם, מקום מפגש לבעלי כלבים. משם גם מוכרת לו המתלוננת ויזואלית, משום שהיא נוהגת לצעוד בפארק ולטייל בו עם שני כלביה. לא אחת, העיד הנאשם, הבחין כי בשעה שהמתלוננת צעדה בפארק, רצו לעברה כלביהם המשוחררים של בעלי הכלבים ונבחו כלפיה.

האשמה שמייחסת לו המתלוננת, אמר הנאשם, היא חסרת שחר, וכל מה שסיפרה כאן לא היה ולא נברא: הוא לא טייל עם הכלבים בפארק במועד הנטען, הוא לא שוחח עמה ולא בחן את פצע הנשיכה, כפי שמסרה, וגם לא סירב למסור לה את פרטיו. לטענת הנאשם, הגישה המתלוננת נגדו תלונת שווא זדונית, מתוך כעס על חבורת בעלי הכלבים שכלביהם נבחו לעברה, וגם משום ששמו ושם פפיון הם היחידים שהיו ידועים לה.

מספר עובדות מפריכות, לדעת הנאשם, את גרסת המתלוננת: אחת מהן היא העובדה שתאורת הפארק כבתה בחצות, כך, שהמתלוננת לא יכולה הייתה לזהות בוודאות את הכלב ואת בעליו. עובדה היא גם, טען, שבמהלך העימות במשטרה, ישבה המתלוננת קרובה לפפיון, בטוחה ושאננה, ולא הוטרדה מנוכחותו. העובדה הניצחת היא נכותו של פפיון. מאחר שלכלב נכות ברגליו האחוריות, והוא גורר את רגליו, טען הנאשם, לא יתכן שזינק על המתלוננת ועשה מה שהיא טוענת שעשה.

7.       לתמיכת טענת הנאשם, ביקשה ההגנה להגיש ראיה באיחור (לאחר הסיכומים), דהיינו: חוות דעת מאת הוטרינר שמטפל בפפיון. ואכן, ב-9.7.08 הגיש הנאשם, ברשות בית המשפט, חוות דעת (נ/2) אותה ערך הוטרינר, ד"ר גיל שרון. בחוות דעתו הצהיר הוטרינר כי הוא מטפל בכלב פפיון משנת 1999, וכי לכלב מחלה בעמוד השדרה, מאז אוקטובר 2001, והיא גרמה לשיתוק חלקי ברגליו האחוריות ובזנב, ועל כן, הוא סובל מחולשה ברגליו האחוריות. בחוות הדעת נאמר: "הכלב מסוגל ללכת תוך גרירת רגלים ולעלות בקושי לספה. הוא איננו מסוגל לקפוץ לגובה".

8.       לאור הגרסאות שנשמעו, נראה שאין חולק כי המתלוננת הותקפה במועד האמור על-ידי כלב שנשך אותה בזרועה. מאחר שהנאשם התנער מאחריות לאירוע בטענה שלא היה במקום במועד הרלוונטי, וכלבו לא קפץ ולא נשך את המתלוננת, וממילא לא היה מעורב באירוע, מתמקד הדיון בשאלת זהותו של הכלב הנושך וזהות בעליו.

9.       זהותו של נאשם כמבצע העבירה מהווה, כמובן מאליו, מרכיב בסיסי של אחריותו הפלילית, ובתור שכזו נושאת התביעה בנטל הוכחתה, במידה שלמעלה מכל ספק סביר. ברי, כי במקרה בו קיימת היכרות מוקדמת, ולו ויזואלית, בין הנאשם למתלוננת, כבמקרה שלפנינו, היכרות אותה אישר גם הנאשם, אין התביעה תלויה בראיות נסיבתיות או בעזרי זיהוי להוכחת זהות העבריין; הצבעת המתלוננת על הנאשם כמבצע העבירה, די בה כדי להגיע לממצאים עובדתיים חד משמעיים באשר לאשמתו של הנאשם, ובלבד שעדותה זוכה לאמונו המלא של בית המשפט.

10.     מטעמים שאבהיר, אכן זכתה עדותה של המתלוננת לאמוני המלא. המתלוננת הפגינה בעדותה ביטחון איתן וחד משמעי בזהות הכלב שתקף אותה ובזהות בעליו. המתלוננת ידעה פרטים שונים לגבי הנאשם, כגון: מספר הכלבים שהוא מחזיק ושמה של כלבתו, "תות" (שתחילה סברה כי שמה "רעות"), מה שמחזק את טענתה בדבר היכרות מוקדמת מסוימת, אף כי שטחית, עם הנאשם. הדרך העניינית, העקבית והשוטפת בה מסרה המתלוננת את עדותה, ניסוח הדברים הנחרץ, הציטוט מחילופי הדברים שהיו בינה לבין הנאשם בכל ההזדמנויות, האחת - במועד האירוע, כשטען שלא קרה לה דבר, והאחרת -  כשהסכים למסור לה את פרטיו, וביקש שלא תסבך אותו עם המשטרה (עמ' 9, ש' 16-17)], וכן, הדרך הגלויה והמתונה, אך ההחלטית, בה דיברה אל מול פני הנאשם, שיכנעו אותי עד מהרה בכנותה ובמהימנותה. בתארה את שחוותה במועד האירוע היו דברי המתלוננת ברורים וענייניים, ולא נשמע בקולה שמץ של כעס או טרוניה, ובהדגימה בתנועות גוף את שלבי ההתרחשות, הסתכלה בנאשם בגלוי, וניכרה תמיהתה על הכחשתו את חלקו באירוע.

11.     לשאלת בית המשפט אם מזהה העדה את הנאשם כבעל הכלב שנשך אותה והיא השיבה נחרצות: "אני בטוחה בזה, במאת האחוזים" (עמ' 14, ש' 29), וכך גם אמרה לסנגורית, שעה שזו הטיחה בה את הכחשתו של הנאשם: "אני אומרת שאני כן הייתי בפארק, הפארק היה מואר. הוא כן היה בפארק והכלב שלו נשך אותי" (עמ' 14, ש' 19-20). דברים כדורבנות, שלא הותירו בי ספק כי המתלוננת דוברת אמת, כי היא מאמינה אמונה שלמה בזהות הכלב שנשך את זרועה ובזהות בעליו, וביטחונה הוא ודאי, איתן ומוחלט. לא מיותר להעיר, כי גם במהלך העימות שערכה המשטרה בין המתלוננת לנאשם (דו"ח העימות ת/3), הודיעה המתלוננת כי היא מזהה בוודאות את הנאשם ואת כלבו כמי שהיו מעורבים באירוע.

12.     מדובר, להערכתי, באישה מבוגרת ונבונה, נעדרת זדון, שברור היה לי כי היא מעריכה את כובד משקלו של ההליך, ואין את ליבה לומר דברים מפוקפקים או בלתי מבוססים. המתלוננת הכחישה נחרצות את הטענה לפיה טפלה על הנאשם הזה עלילת שווא שקרית וזדונית, והכחשתה מקובלת עליי כמהימנה, שהרי מוסכם על הכל, כי מעולם לא היה לה שיג ושיח עם הנאשם ומעולם לא הגיעו לעימות מסוג כלשהו. לסיכום, ניסיונה של ההגנה לטעון, כי המתלוננת נוקמת בנאשם את נקמת האירוע בה נבחו לעברה כלבים בפארק, הוא מחוסר היגיון, ועל כן, נדון לכישלון.

          מן הטעמים שמניתי ראיתי לתת אמון מלא בגרסת המתלוננת לגבי דרך התרחשות האירוע ומעורבותם של הנאשם וכלבו פפיון בו.

13.     עדות הנאשם, לעומת זאת, לא הייתה אמינה בעיניי. הגרסה שמסר בעדותו לא נשמעה לי כנה וגלוית לב, ולמעשה, גם לא הייתה עקבית, שכן, פערים משמעותיים נתגלו בין הגרסאות שמסר הנאשם במועדים השונים, ולא ניתן להם הסבר. כך, הדבר לגבי עצם התרחשות האירוע, וכך, גם בכל הנוגע למנהגו לקשור את כלביו ברצועה. אסביר.

ההכחשה הטוטאלית שהכחיש הנאשם בעדותו את אירוע הנשיכה, כמו לא היה ולא נברא, שונה מאוד מהגרסה שמסר במשטרה עת נחקר בחודש יולי 2006. למעשה, רק במהלך העדות שמענו מהנאשם לראשונה כי האירוע המתואר לא התרחש, וכי באותו ערב, בשעה הנטענת, כלל לא היה בפארק עם הכלבים. פנים שונות היו להכחשת הנאשם בעת שנחקר במשטרה, ב- 2.7.06, שם אמר: "לא ידוע לי שכלב שלי נשך אף אחד... אני אומר שפפיון לא נושך אף אחד" (ת/1, ש' 17), ובעימות אמר שלא ראה כי פפיון נשך מישהו. והנה, בעת שהוקרא לו כתב האישום ב-22.11.07, אמר הנאשם בזו הלשון (בעמ' 3, ש' 3-5):  "אני לא עשיתי שום דבר. נכון שטיילתי עם הכלב בפארק. יש לי שלושה כלבים. הכלב שלי תמיד קשור ברצועה. כל הכלבים שלי תמיד קשורים ברצועה. אני מכחיש שהכלב שלי נשך אי פעם אישה ביד. אני מכיר את המתלוננת ויזואלית. בשום מועד היא לא באה אליי ולא אמרה לי שכלב שלי נשך אותה".