הכרעת דין בתיק פ 4911/04

1.      כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של תקיפת עובד ציבור, הפרעה לעובד צבור ואיומים, הכל על רקע רצון פקחים עירוניים לרשום לנאשם דו"ח בשל הוצאת בובות תצוגה מחוץ לחנותו בתחנה המרכזית החדשה בת"א.

2.      הנאשם אינו מכחיש את הרכיבים העובדתיים שעל בסיסם הוא מואשם בעבירות של הפרעה לעובד צבור ואיומים, אך טוען שאין בעובדות כדי לגבש את יסודות העבירות בהן הוא מואשם. המחלוקת העובדתית מתמקדת בשאלה האם הנאשם תקף את הפקח, היינו אחז בצווארו, אם לאו.

3.      טרם שאבחן את העבירות כסדרן, אתייחס לשאלת קבילות הודעת אחד הפקחים במשטרה:

העד המרכזי מטעם התביעה הוא הפקח אליהו אללוף, לאחר שהפקח השני, עמיר שמחון, כלפיו בוצעו העבירות, הלך לעולמו טרם הדיון.

התביעה ביקשה להגיש את אמרתו במשטרה, מכח סעיף 10 לפקודת הראיות, כאמרת קרבן מעשה אלימות.  

לא ניתן להכשיר את ההודעה. אין המדובר באמרת קרבן מעשה אלימות, שכן אין המדובר באמרה שנאמרה בסמוך למעשה, או בהזדמנות הראשונה שהייתה לפקח להתאונן עליו. הפקח ירד לאחר האירוע לנקודת המשטרה בתחנה המרכזית, הזמין שוטר ועלה שוב לחנות הנאשם (ראה עמוד 2 לפרוטוקול יום 18.9.05 שורות 11-12). זו הייתה ההזדמנות הראשונה, לאחר האירוע, להתאונן עליו. ההודעה במשטרה נמסרה לאחר שתם האירוע כליל, היינו רישום הדו"ח לאחר זיהוי הנאשם והליכת הפקחים לתחנת המשטרה עצמה (ולא בנקודת המשטרה שבתחנה המרכזית עצמה). זו  אינה ההזדמנות הראשונה. גם מבחינת הגיונו של סעיף 10, כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, אין מקום לקבל את הודעת הפקח במשטרה. הרציונל של קבלת אמרת קרבן מעשה אלימות כראיה לאמיתות תוכנה, מבוסס על ההנחה שמי שחווה זה עתה מעשה אלימות, דבריו שנאמרים עדיין תחת השפעת המעשה, ללא תכנון מחושב, אלא במידה רבה של מיידיות, יש בהם נופך של אמת. לא זה המצב בעת הודעה במשטרה, שנמסרת שעה ארוכה לאחר האירוע, לאחר שהיה לפקח זמן להתעשת, לשוחח עם חברו, הפקח השני, לנוח ולהירגע.

4.      הנאשם ביקש להגיש את ההודעה, כדי להסתייע בה ולבקשתו היא הוגשה וסומנה ת/2. מובהר כי אין בהגשתה כדי להכשירה לגבי אמיתות תוכנה, אלא רק לגבי עצם אמירת הדברים, שהרי בהיותה בלתי קבילה, אין הסכמת הנאשם הבלתי מיוצג מכשירה אותה (וראה סעיף 56 לפקודת הראיות).

הפרעה לעובד ציבור

5.      ממכלול הראיות וכמאושר גם על ידי הנאשם, הוא סירב לדרישת הפקחים להזדהות ולהציג תעודת זהות וזאת כדי לעכב את רישום הדו"ח ולהרוויח זמן (גרסת הנאשם בתשובה לאישום מיום 21.10.04, עמוד 4 לעדות הנאשם מיום 2.1.06; עדות הפקח, עמוד 2 לפרוטוקול יום 18.9.05).

6.      אין ספק כי הסירוב להזדהות נועד, מבחינת הנאשם, להפריע לפקחים ברישום הדו"ח, שסמכותם לתיתו במסגרת תפקידם והוא אף גרם לכך בפועל וחייב הפקחים לעזוב את המקום ולשוב עם שוטר, שרק בפניו הזדהה הנאשם ואיפשר רישום הדו"ח.

7.      לפיכך, הנני מרשיע את הנאשם בעבירה של הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו.

עבירות האיומים והתקיפה

8.      עד התביעה, הפקח אללוף, העיד כי הנאשם אמר לפקח השני, שמחון, שחפץ לרשום דו"ח לנאשם, שיפסיק לחפש אותו ובהמשך תפס בגרונו של הפקח ואמר לו שלא יחפש אותו כי הוא (הנאשם) ימצא אותו (את הפקח) (עמוד 2 לפרוטוקול יום 18.9.05, שורות 9-10).

הנאשם לא הכחיש את עצם אמירת הדברים (ראה התשובה לאישום מיום 21.10.04) וגם בעדותו אישר כי אמר לפקחים כי כפי שהם מחפשים אותו גם הוא יכול לחפש אותם, אך טען כי אין המדובר באיום, אלא שמאחר והפקחים נוהגים להפלות בין בעלי החנויות, הוא יפעל לחשוף פרצופם האמיתי - וזו הייתה כוונתו כשאמר שגם הוא יחפש את הפקחים (עמודים 4-5 לעדות הנאשם בפרוטוקול יום 2.1.06). הנאשם הכחיש כי אחז בצווארו של הפקח.

גם אם יתכן שכוונת הנאשם הייתה שהוא יחשוף את השחיתות שלדעתו שוררת אצל פקחי התחנה המרכזית, אין מנוס מהמסקנה כי הנאשם ביצע עבירת איומים. הנאשם לא נתן ביטוי, במלל או בהתנהגות, לכוונתו, לכאורה, אלא ההיפך הוא הנכון: הדברים נאמרו בעת ויכוח סוער, בטונים גבוהים, כשהנאשם מאבד את שלוותו (ראה עדות הנאשם וכן הודעתו במשטרה, ת/1) וכאשר גם עובדו, אלי מהדני, שחפץ לסייע לנאשם, העיד במשטרה כי השתמע כאילו הנאשם מאיים על הפקח (נ/1).

מבחינה אובייקטיבית, האמירה "אני אחפש אותך ואדע היכן למצוא אותך", מהווה דברי איום, ודאי שעל רקע הויכוח הלוהט בין הנאשם לפקחים ולא בכדי כך פירש את הדברים הפקח וכך הבין גם עובדו של הנאשם שניתן לפרש הדברים.

לפיכך, הנני מרשיע את הנאשם בעבירת איומים.

9.      אולם, לגבי עבירת התקיפה המיוחסת לנאשם, לא אוכל לומר כי עבירה זו הוכחה בפני מעבר לספק סביר. אמנם, הפקח אללוף העיד כי הנאשם אחז בצווארו של הפקח שמחון (עמוד 2 לפרוטוקול שורות 9-10), אך לא שוכנעתי מגרסת הפקח. נראה כי הנאשם דיבר בטונים רמים, בליווי תנועות ידיים ואולי היה מגע מקרי בינו לבין הפקח (ראה גרסת הנאשם בת/1, שורות 54-55), אך לא תנועת אחיזה בצוואר כחניקה, כדברי אללוף. אגב, עיון בהודעת המנוח, ת/2, מלמד כי גם המנוח ראה באותו מגע כחלק מן האיום ולא כתקיפה (שורות 20-23).

עובדו של הנאשם, אלי מהדני, שלל כל מגע פיזי בין הנאשם למי מהפקחים. הגם שיש להתייחס לעדותו בזהירות, בהיותו עובד של הנאשם, יש לזכור כי לגבי האיומים, תיאר בהודעתו נ/1 דברים כהווייתם, גם כשהיה בהם כדי להזיק לנאשם. כן יש לזכור כי השוטר אשר הגיע עם הפקחים, הגיע רק כדי לאפשר זיהוי של הנאשם ונראה כי לא נאמר לו על ידי הפקחים שהיה אירוע של תקיפה, אחרת היה הדבר מקבל ביטוי ברישומי נקודת המשטרה, כעולה מעדותו של סגן מפקד נקודת המשטרה, שלמה ליכשטיין, עמוד 3 לפרוטוקול יום 2.1.06.

10.  לאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מעבירת התקיפה ומרשיעו בעבירה של הפרעה לעובד ציבור, לפי סעיף 288א לחוק העונשין ובעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.