הכרעת דין בתיק פ 483/04

1.      בשנים 2001-2004 היו אמורים להיכנס לקופת המדינה 27,641,250 ש"ח מתשלומי אגרה עבור רישיונות הפעלת מוניות ששילמו 176 לקוחות של הנאשם. הלקוחות מסרו כספים לנאשם, קיבלו ממנו בחזרה שוברי תשלום מזויפים, הציגום לפקידי משרד התחבורה וקיבלו רישיונות. הכסף לא הגיע לקופת המדינה ובמשך כארבע שנים איש במשרד התחבורה לא ידע על כך. המאשימה טוענת כי הנאשם זייף את שוברי התשלום, עשה בהם שימוש וקיבל במרמה את כל הכספים הללו. כמו כן מייחסת המאשימה לנאשם עבירות לפי פקודת מס הכנסה ועבירות שיבוש הליכי משפט.

הנאשם אינו מכחיש כי שוברי התשלום זויפו, אולם לטענתו הדבר נעשה ללא ידיעתו על ידי שליח שהועסק על ידו בשם ולדיסלב צ'קנוב (להלן: "צ'קנוב"), והוא זה שגם שלשל את כל הכסף לכיסו ונמלט מהארץ. אם כן, גדר המחלוקת הוא בשאלת זיהוי המבצע.

רקע דיוני ועובדתי

2.      בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום היה בבעלות הנאשם עסק לסחר במוניות ולתיווך ברישיונות (להלן: "העסק"), ברחוב הר ציון 74 בתל אביב. רישיון להפעלת מונית (להלן: "רישיון") הוא רישיון הניתן מהמדינה לאדם, העומד בתנאים המפורטים בפקודת התעבורה, המתיר לו להפעיל מונית. אין הגבלה על מספר הרישיונות אותם יכול אדם לקבל. אדם המעוניין לקבל רישיון (להלן: "מבקש") צריך לפנות למשרד התחבורה בבקשה, ובין היתר, להציג למשרד התחבורה אישורים שונים, המעידים על עמידתו בתנאים מסוימים. קבלת הרישיון כרוכה בתשלום אגרה לקופת המדינה, אשר סכומה משתנה מעת לעת (להלן: "אגרה"). לצד התעריף הכללי לאגרת קבלת רישיון, החל לגבי כלל המבקשים, ישנו גם תעריף מופחת לאדם אשר עבד בנהיגת מונית כעיסוק עיקרי במשך חמש שנים ברציפות (להלן בהתאמה: "נהג ותיק" "אגרה מופחתת"). בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום היתה האגרה הרגילה בין 155,000 ש"ח ל- 172,000 ש"ח והאגרה המופחתת היתה בין 120,000 ש"ח ל- 130,000 ש"ח. מבקש אשר פנייתו נבדקה והוחלט כי הוא עומד בדרישות רישיון, מקבל ממשרד התחבורה שובר לתשלום סכום האגרה (להלן: "שובר"). על השובר רשומים שם המבקש, סכום האגרה לתשלום ומספר הרישיון אשר הוקצה לו. את השובר יש לשלם בסניף של בנק הדואר. לאחר השלמת ההליכים ותשלום האגרה, על המבקש להגיע בעצמו אל משרד התחבורה בירושלים ולהציג את השובר המשולם, ואז הוא זכאי לקבל את הרישיון. כמו כן, ניתן למכור רישיונות ולהשכירם מאדם לאדם, בכפוף לאישור ממשרד התחבורה. בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, דמי השכירות לרישיון היו בממוצע כ- 1,500 ש"ח לחודש, ועל כן היו אנשים אשר רכשו רישיונות כהשקעה.

במסגרת עבודתו בעסק, הציע הנאשם למבקשים שונים, ברובם נהגי מוניות, לסייע להם במגעיהם עם הרשויות הן בהגשת בקשה לקבלת רישיון להפעלת מונית והן בתיווך בין בעלי רישיונות לשוכרי רישיונות ולרוכשי רישיונות. בין היתר, הציע הנאשם לתווך בין מבקשים ובין נהגי מוניות ותיקים, אשר הייתה להם זכות לקבלת רישיון באגרה מופחתת אך לא יכלו לעמוד בתשלום האגרה. במקרים אלו, הרישיון היה מוצא על שמו של הנהג הוותיק ואז מועבר למבקש והשניים חלקו ביניהם את ההפרש בין האגרה המלאה והאגרה המופחתת. בנוסף, הציע הנאשם למבקשים שונים, לסייע להם במימון תשלום האגרה, באופן שהוא ישלם את האגרה במקום המבקשים והם יחזירו לו את הסכום בתשלומים, או שיעמידו את הרישיון לרשותו לתקופה מסוימת כחלק מן התשלום, או באמצעות הפניתם לחברת מימון. במסגרת פעילותו המתוארת, נהג הנאשם לקבל מן המבקשים את שוברי התשלום הריקים על מנת שישלם אותם בעצמו.

לאור הפרוצדורות הרבות אותן צריך לעבור מבקש, היווה הסדר זה פתרון נוח. תמורת תשלום חד פעמי לנאשם, חתם המבקש על ייפוי כוח לטובת הנאשם ו/או עורך דין הורנשטיין אשר פעל בשמו של הנאשם (להלן: "הורנשטיין"), המבקש שילם לנאשם את סכום האגרה בתוספת דמי טיפול, לעיתים אף נמסרה כתובת הנאשם למשרד התחבורה ככתובת למשלוח טופס האגרה לתשלום, וכל שנותר למבקש הוא לפנות אל משרד התחבורה עם השובר המשולם, ולקבל את הרישיון- המדליה- הכובע. כך לדוגמא העיד דניאל טשיקואשוילי ציקו (ת/161): "הלכתי דרך פינחס [הנאשם] והורנשטיין כדי לקצר את כל הכאב ראש והתהליך..." (גיליון מ' 1 ש' 6-8) ועדותו של יעקב מזור (ת/188) אשר העיד: "ש. האם קיבלת בדואר שובר לתשלום עבור הזכות הציבורית שלך? ת. לא, אני קיבלתי את השובר מוחתם כאשר כבר שולם ע"י פנחס..." (גיליון מס' 1 ש' 12-13).

הסדר זה היווה אף פתרון מתאים למבקשים אשר לא היה בידיהם כסף מזומן לתשלום האגרה. במקום לשלם את מלוא הסכום בבנק הדואר, הם הגיעו להסדרים כספיים עם הנאשם. חלק מהמבקשים נתנו כסף מזומן מראש, חלקם בכסף זר, ישראלי, שיק בנקאי, חלקם עשו עסקת מימון כלשהי, עסקת טרייד אין, כאשר בתמורה לקבלת רישיון נתן המבקש מכונית ועוד כהנה וכהנה הסדרים כספיים אשר אפשרו למבקשים לרכשו/למכור/להשכיר רישיון, כאשר בדרך הרגילה לא הייתה ידם משגת לכך.

3.      ביום 26.10.04 התקשרה פקידה ממשרד התחבורה, אתי גיל, ומסרה לנאשם כי נמצא שובר מזויף, אותו קיבלה מהנאשם, לקוחה שלו בשם רחל אלישע (פרו' עמ' 175). לאחר מכן, נודע לנאשם כי פקידי משרד התחבורה החלו בבדיקה, וגילו שוברים נוספים מזויפים שהוגשו על ידי מבקשים שהיו לקוחות של הנאשם. ביום 15.11.04 פנה ב"כ הנאשם במכתב למפלג ההונאה של משטרת מחוז תל אביב, בו הודיע כי שליח שהועסק על-ידו בשם צ'קנוב הודה כי גנב כספים מאת הנאשם, וביקש מהמשטרה לעצרו ולחקרו (ת/28). למחרת, ביום 16.11.04 פנה הנאשם למפלג ההונאה בתל-אביב והגיש תלונה נגד השליח צ'קנוב. בתלונה, טען הנאשם כי צ'קנוב עבד אצלו כשליח, ובמסגרת עבודתו נהג לקבל מן הנאשם כסף מזומן לצורך תשלום השוברים בבנק הדואר. לטענת הנאשם, צ'קנוב גנב את כספי האגרה אותם קיבל מן הנאשם ומסר לו שוברים מזויפים. לתמיכה בתלונה, מסר הנאשם לחוקרת שלושה מסמכים: הראשון, חוזה העסקה בין צ'קנוב ובין הנאשם מיום 27.5.01 (ת/27, להלן: "החוזה"). השני, תצהיר מיום 11.11.04, חתום בידי צ'קנוב, בו נכתב כי צ'קנוב מודה שזייף שובר ולקח את הכסף לעצמו בגלל קשיים כלכליים אליהם נקלע, שמקורם בהלוואות בשוק האפור (ת/26, להלן: "התצהיר"). השלישי, הינו צילום ספח תעודת הזהות של צ'קנוב (צורף ל- ת/26).

4.      אין חולק שבתקופה שבין שנת 2001 ועד למעצרו של הנאשם ביום 10.12.04 זויפו כל השוברים של המבקשים אשר פנו באמצעות הנאשם, מלבד שובר אחד. אין חולק כי הכסף בסכום כולל של 27,641,250 ש"ח נמסר על ידי המבקשים לנאשם וכי החותמות על השוברים מזויפות וכי הכסף לא הגיע למשרד התחבורה. כמו כן אין חולק, כי הנאשם לא ניהל פנקסי חשבונות לגבי הכנסות בסכום כולל של 27,641,250 ש"ח, והן לא דווחו לרשויות מס הכנסה.

5.      כאמור, המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת זהות המבצע בלבד. לטענת התביעה, מחומר הראיות עולה כי הנאשם היה החוליה האחרונה שהחזיקה שובר ריק, והחוליה הראשונה שהחזיקה את המזויף, מה שאומר שהנאשם היה האדם היחיד שהייתה לו הזדמנות לזייף את חותמות הדואר על השוברים. לטענת ההגנה, הנאשם העסיק בזמנים הרלוונטיים את צ'קנוב, אשר הוא ורק הוא היה מבצע עבור הנאשם את תשלומי השוברים בדואר. לראיה, הציגה ההגנה בפני בית המשפט את החוזה והתצהיר והעידה עדים אשר ראו את הנאשם נותן סכומי כסף נכבדים לצ'קנוב. צ'קנוב עזב את ישראל ביום 15.11.04 בשעה 05:27 וכיום אין יודעים היכן הוא. כאמור לעיל, בו ביום פנה ב"כ הנאשם, עו"ד בר-טוב, למשטרה ודרש לחקור את צ'קנוב (ת/28), ולמחרת הגיש הנאשם תלונה במשטרה כנגד צ'קנוב (ת/6).

התביעה הביאה תימוכין לכך כי גרסת השליח הינה גרסה שקרית, אשר אין לה יסוד והחוזה והתצהיר הינם מזויפים ונועדו אך לשם הצלת עורו של הנאשם. ההגנה, לעומת זאת, הביאה תימוכין לכך כי הנאשם, איש תמים ופשוט, העובד לפרנסת משפחתו, לא נתן ידו ולא ידע דבר באשר לעניין הזיופים, וכי כל הפעולות הכרוכות סביב תשלום השוברים בדואר, בוצעו אך ורק באמצעות השליח, ומעולם לא בוצעו על ידי הנאשם, אשר נתן אמון מלא בצ'קנוב.

תיאור המקום, האיש והשיטה

6.      בטרם אפנה לבחינת טענותיהם של הצדדים, ולאחר שהבהרנו מהו רישיון להפעלת מונית ומהו תפקידו של הנאשם, אתאר להלן את מקום עיסוקו של הנאשם והשיטה בה עבד, שכן, לאלה יש משמעות בבחינת טענותיהם של הצדדים.

הנאשם יליד 1954 עלה לארץ בשנת 1972 והיה נהג מונית. בשנת 1991 פתח הנאשם עסק לתיווך זכויות ציבוריות ותיווך מוניות יד שנייה. בשנת 2000 היה הנאשם סוכן של מיצובישי, ואחרי שהסוכנות הפסיקה לייבא מוניות מיצובישי, התחיל לעבוד עם מוניות פג'ו - סיטרואן ובשנת 2003 קיבל סוכנות של פג'ו - סיטרואן. הנאשם היה מוסר לנהגי מוניות מכוניות חדשות, היה לוקח מהם מכוניות יד שניה, מוניות ישנות, והיה מתווך להם זכויות ציבוריות במוניות, אם זה תיווך של קניה, השכרה או מוניות יד שניה. בשנת 2002 הקים מר איסק שלולה (להלן: "איסק" או "יורי"), בן דודו של הנאשם, חברה בשם לינקסים מוטורוס, חברה לממכר אופנועים וקטנועים, השייכת לחמיו של הנאשם (כך לטענת הנאשם) והנאשם הוא מורשה חתימה מטעם חמיו בחברה. בסוף שנת 2003 קיבל הנאשם גם את סוכנות קיא, ובהמשך בא בקשרי עסקים עם יבואני סובארו ומרצדס בקשר לתיווך מוניות חדשות. בינתיים הנאשם החל גם לייסד תשתית לממכר מכוניות מרוסיה. הנאשם עשה הסבה מהגה שמאל לימין למכוניות המיוצרות ברוסיה, על מנת שניתן יהיה ליבאן לדרום אפריקה. בכל עיסוקיו נהג הנאשם לעסוק לבדו ולא העסיק עובדים עד שנת 2001-2002 ולדבריו: "הייתי עובד לבד משנת 91' ועד לשנת 2001 אפילו סוף 02" (פרו' עמ' 161 ש' 11).

בסוף שנת 2002, החל בנו של הנאשם, שבתאי מיכאלי (להלן: "שבתאי"), לעבוד בסוכנות של פג'ו - סיטרואן של אביו. באותה שנה, נכנס עובד בשם אונגר (להלן: "אונגר") אשר עבד בחברת לינקסים מוטורס, ובשנת 2003 החלה לעבוד מזכירה בשם טובה שרעבי, אשר עבדה בתחילה בחברת לינקסים-מוטורס ברח' בר יוחאי 32 ובאמצע שנת 2004 עברה לעבוד באולם פג'ו -סיטרואן. בשנת 2004 הצטרפו לעסק בניו של הנאשם, יוסי ועומר. באותה שנה צירף הנאשם עובדים נוספים, עובד בשם שי, היה רוחץ את המכוניות, ועובד בשם ניסים באסו (להלן: "באסו").

עסקיו של הנאשם לא יכלו להיות מוכלים כולם במקום אחד והם מוקמו במקומות שונים בסמיכות אחד לשני. משרדו של הנאשם היה ממוקם בין סוכנות קיא בשד' הר ציון 72 לבין סוכנות פג'ו - סיטרואן ברח' שד' הר ציון 74 בתל אביב. בין שתי הסוכנויות, היה שביל, דלת כניסה ומדרגות ומשם היו עולים למשרדו של הנאשם, אשר היה ממוקם בקומה השניה (פרו' עמ' 162 ש' 17-21) (להלן: "מתחם המדרגות"). בשנת 2003 עבר אונגר ביחד עם יורי שלולה, לשבת במתחם המדרגות. לנאשם היה משרד נוסף בסוכנות פג'ו - סיטרואן, אשר היה גם הוא ממוקם בקומה השניה. אותו משרד, היה קרוואן על עמודים, אליו הובילו מדרגות.

7.      שיטת העבודה בכל הקשור לרישיונות למוניות היתה פשוטה וזהה בכל המקרים. המבקשים, פנו אל הנאשם בעצמו או באמצעות עורך-דין הורנשטיין והעסקה כולה היתה מתבצעת מולם. כך למשל, כאשר ביקש אדם למכור את זכותו, נחתם חוזה בין המוכר לנאשם, הנאשם שילם למוכר את מלוא סכום הזכות הציבורית, הזכות הציבורית לא עברה על שמו של הנאשם, אך המוכר חתם על ייפוי כוח לטובת הנאשם לפיה הוא רשאי למכור את זכותו. מכאן, לא היה למוכר כל קשר למכירת הזכות לצד ג' ולהוצאת הרישיון. הנאשם הוא אשר שילם את האגרה בדואר והוא אשר מכר את הזכות לצד ג' שלא הכיר כלל את המוכר. לבסוף נדרש המוכר (המבקש) ללכת למשרד התחבורה עם השובר המשולם שקיבל מהנאשם, על מנת להוציא את הרישיון, ולהוציא חשבונית על שמו של צד ג' (ר' ת/100). כך גם כאשר דובר בקניית זכות ציבורית. העיד בעניין זה חנניה אוסדון (ת/101),כי פנה לנאשם ונתן לו מזומן ושיקים. הנאשם נתן למבקש מספר זמני בשכירות עד שיקבל את המספר שלו. כעבור כשלושה חודשים קיבל הקונה (המבקש) הודעה ממשרד התחבורה כי הוא יכול לבוא לקבל את המספר.

הקשר בין המבקשים לנאשם נעשה באמצעות הנאשם בלבד או עורך דין הורנשטיין, והם לא הכירו לא את צדדי ג' הקונים/ המוכרים/ השוכרים, לא את עובדי הנאשם ולא כל שליח מטעמו של הנאשם.

אין חולק כי בכל המקרים, הנאשם הוא אשר היה אמור לבצע את התשלום בדואר והשלב הבא היה פגישה בין הנאשם למבקש במשרד התחבורה, שם קיבל המבקש מאת הנאשם שובר אגרה ששולמה עם חותמת של בנק הדואר, הגיש השובר לפקידה עם שאר המסמכים, וקיבל במקום את המספר. יצוין, כי במקרים רבים לא קיבל המבקש את השובר המשולם לידיו, אלא הנאשם או מי מטעמו נסע עם המבקש למשרד התחבורה בירושלים, והשובר המשולם נמסר לידי המבקש רק בסמוך למסירתו לפקידת משרד התחבורה. כך ר' למשל עדותו של יהושע בנאיים נועם:

"הלכנו לעו"ד הורנשטיין, אני, פנחס מיכאלי ואלי כחלון. הבאתי לו את כל המסמכים ונתתי לו, אחרי 10 ימים התקשר העו"ד שאמר שהגיע אישור להוציא מספר, התארגנתי להוצאת הכסף. התקשר אלי פינחס ואמר לי שכבר שילם את האגרה שהיה נשמע לי תמוה, בכל זאת קבעתי איתו במשרד התחבורה בירושלים ואמרתי לו שלא נראה לי שצריך לשלם עבורי...." (ת/122 גיליון מס' 1 ש' 4-7)