הכרעת דין בתיק פ 4746/05

הנאשם נמצא אשם על פי הודאתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע עוון, התחזות כאחר וקבלת דבר במרמה בניגוד לסעיפים 499(א)(2), 441 ו-415 לחוק העונשין.

כעולה מעובדות כתב האישום, במועד בלתי ידוע סמוך ליום 23.9.01, לאחר שהנאשם לא הצליח להוציא ציון משביע רצון בבחינה הפסיכומטרית, הוא קשר קשר עם אחר לפיו האחר יתחזה לו וייגש בשמו לבחינה. במסגרת הקשר ולשם קידומו, התייצב האחר ביום 23.9.01 באוניברסיטת תל-אביב, הציג עצמו בשם הנאשם, ובכוונה להונות, נבחן בבחינה בשמו של הנאשם וקיבל את הציון 673, שהוא ציון הגבוה ב-118 נקודות מהציון שקיבל הנאשם בבחינה קודמת.

על המדוכה עומדת בשלב הראשון שאלת הרשעתו של הנאשם וזאת לנוכח עתירת בא כוחו להימנע מהרשעתו ולהטיל עליו צו של"צ כהמלצת שירות המבחן.

הנימוקים לעתירה זו טמונים בעיקרם בטענה, שיהא בעצם ההרשעה כדי לגרום לנאשם לנזק שאינו פרופורציוני לעבירה שביצע ולנסיבותיה.  הנאשם סיים בהצלחה לימודי משפטים ומתעתד לעסוק במקצוע עריכת דין והרשעה בדין עלולה, על פי הנטען, להיות לו לרועץ ולשים לאל את כוונתו זו.

לדברי ב"כ הנאשם, במסגרת השיקולים השונים, יש לקחת בחשבון גם את חלוף הזמן שעבר מאז ביצוע העבירה.

מאז המקרה, עת הנאשם היה צעיר וילדותי, הוא השתנה, התבגר, הבין את חומרת התנהגותו, זכה להשלים את חוק לימודיו וכיום הוא עובד כמתמחה בפועל (הגם שהתמחותו טרם אושרה על ידי לשכת עורכי הדין). הרשעה בדין, עשויה למנוע ממנו את האפשרות  לקבל היתר התמחות ורשיון עריכת דין והיא תהווה נזק לא פרופורציוני בנסיבות העניין.

ב"כ התביעה הביעה התנגדות לעתירה האמורה בטענה, שעל פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה, לא מתקיימים במקרה זה התנאים המצדיקים הימנעות מהרשעה.

לדברי ב"כ התביעה, עסקינן בעבירה, שככל שהיא חמורה, היא גם רווחת וקלה לביצוע, כאשר הפיתוי לבצעה הוא גדול, ולכן, האינטרס הציבורי מחייב התייחסות עונשית ראויה ומחמירה למען הרתעת הרבים.

לדברי ב"כ התביעה, מי שמבקש להתקבל ללימודים באוניברסיטה שלא ביושר, תוך גזילת מקומו של סטודנט אחר שזכאי לכך יותר, תוך הונאת האוניברסיטה, צריך לדעת שהדבר עלול לפגוע בבוא היום בעתידו המקצועי, והדבר נכון במיוחד כאשר עסקינן במי שמתעתד להיות עורך דין, תפקיד שבו היושר האישי הוא מנשמת אפו של המקצוע.  במצב זה, לדברי התובעת, לא ניתן לומר, שהנזק שייגרם לנאשם מעצם הרשעתו אינו פרופורציוני לטיב העבירה שביצע.

דיון ומסקנות:

ההלכה הפסוקה בסוגיית אי הרשעת נאשם היא ידועה ועקבית. מדובר בסעד שבית המשפט נוקט במקרים יוצאי דופן, שלא כעניין שבשגרה, באותם מקרים, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מעצם ההרשעה לבין טיב העבירה שביצע.

נקבע בפסיקה, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקומו או בעתידו של הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (ראה ע"פ 2083/96 תמר כתב נגד מדינת ישראל פ"ד נב (3) 337).

ההימנעות מהרשעה הופכת כמובן קשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר וככל שקיים אינטרס ציבורי לבטא מסר עונשי/הרתעתי כנגד מבצעי אותה עבירה או הציבור בכללותו.

בענייננו, לא יכול להיות ספק, לטעמי, שהעבירות שבהן נמצא  הנאשם אשם הן עבירות חמורות. לא מדובר במעשה פעוט וקל ערך, דוגמת העתקה מזדמנת בבחינה, אלא עסקינן במעשה רמייה מתוכנן, אשר לצורך ביצועו קשר הנאשם קשר פלילי עם אדם אחר, מעשה, שלתוצאותיו עשויות היו להיות נפקויות משמעותיות.

קבלת הנאשם לאוניברסיטה על בסיס נתונים שגויים, שעה שרמת ידיעותיו ויכולותיו לא מצדיקות זאת, משמעותה לא רק הטבה כספית בדרך של תשלום שכר לימוד נמוך בהשוואה לזה הנוהג במכללות, על חשבון אדם אחר שהיה עשוי להתקבל כדין במקום הנאשם, אלא גם זכות לקבל תעודה ממוסד יוקרתי כאוניברסיטה, על כל המשמעויות המקצועיות הכרוכות בכך. במצב דברים זה, הפיתוי לרמות בבחינה הפסיכומטרית הוא גדול, וכגודל הפיתוי -כך גם הניסיונות להונות את המרכז לבחינות ולהערכה.

מבחינה זו צודקת ב"כ התביעה בטענתה, כי האינטרס הציבורי מחייב הבעת מסר תקיף בגנות מעשים מסוג זה, למען הרתעת עבריינים בפוטנציה, למען יידע כל מי שמחליט לרמות בבחינה הפסיכומטרית, כי תפיסתו בכף תגרור אחריה, בין היתר, הרשעה בפלילים  על כל המשמעויות הכרוכות בכך לעתידו התעסוקתי. הימנעות מהרשעה עלולה לבטא מסר סלחני שיחטיא את המטרה להרתיע את ציבור הנרשמים ללימודים מפני ביצוע מעשים מעין אלה. 

בהקשר זה צריך לזכור, כי בסוג כזה של עבירות, מרבית העבריינים בפוטנציה הם אנשים נורמטיביים, נעדרי עבר פלילי. הם רובם ככולם צעירים נבונים המבקשים ללמוד, להתקדם ולבנות קריירה מקצועית. לגבי רבים מהם, תוכל להישמע הטענה שהרשעה תזיק להם ותחבל בתעסוקתם. שיקול זה והשוויון בפני החוק צריך גם הוא  לעמוד לעיני בית המשפט בעת שהוא בא לדון בעתירת הנאשם דכאן.

משהגעתי למסקנה כי חומרת העבירה והאינטרס הציבורי הגלובלי מצדיק הרשעה, הרי שהתנאי הראשון שנקבע על פי הלכת פס"ד תמר כתב לא מתקיים ואין עוד צורך אמיתי לדון בשאלה אם ייגרם לנאשם נזק מעצם הרשעתו, שכן נזק זה - גם אם אומנם יתרחש -  אינו שקול כנגד חומרת המעשה אותו ביצע, ואינו יכול לעמוד במקום אותם שיקולים המצדיקים את הרשעתו.

עם זאת, לא אצא פטורה מלדון בשאלת הנזק שייגרם לנאשם: