הכרעת דין בתיק פ 4557/03

עניינו של כתב האישום, נושא הכרעת דין זו, במסכת אלימות בתוככי המשפחה, בגינה הועמד הנאשם לדין בעבירות איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ותקיפת בן זוג, לפי סעיף 382(ב) לאותו חוק.

בשתי הזדמנויות, לגרסת התביעה, נהג הנאשם באלימות כלפי אשתו (להלן: "המתלוננת").

אירוע האלימות הראשון מבחינת הסדר הכרונולוגי, התרחש, על פי הנטען, במועד לא מדויק כשנה עובר ליום 4/5/01. במהלכו, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שחנק אותה. 

אירוע האלימות השני, התרחש בשעות אחר הצהריים של יום 4/5/01, בדירת בני הזוג ברחוב חברון 5 ברמת גן. באותה הזדמנות, על פי הנטען, איים הנאשם על המתלוננת באומרו לה, כי ילדיהם יוותרו יתומים, וכן כי ידאג לקבור אותה  עשר אמות מתחת לאדמה. בהמשך, באותו יום, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שדחף אותה.

תגובת הנאשם לכתב האישום בדומה לעדותו בבית המשפט הייתה בבחינת הכחשה גורפת של האשמה. לטענתו, מעולם לא נהג כלפי המתלוננת בתוקפנות או בכוח הזרוע, לא הרים יד עליה ולא איים על חייה. תלונותיה, כולן כאחת, אינן אלא עלילת שווא שקרית ונעדרת כל בסיס. המניע העומד מאחוריהן נעוץ ברצונה להוציאו מביתם המשותף, לנשלו מרכושו ולהותירו חסר כל.

כפי שניתן להתרשם, העובדות העומדות בבסיסו של כתב האישום אינן מורכבות ואינן דורשות ליבון מעמיק. עסקינן בשני אירועים קצרים ופשוטים מבחינה עובדתית שהתרחשו בין ד' כותלי הבית, הרחק מעין כל. בהתאם, טיבה של התשתית הראיתית המורכבת משתי עדויות המעורבים, ותו לו - עדות המתלוננת מחד ומולה עדות הנאשם. כך, נוצרה סיטואציה ראיתית של גרסה מול גרסה, שההכרעה ביניהן תיגזר ממידת האמון שיעניק להן בית המשפט על סמך מבחני סבירות והגיון.

במרכז ראיות התביעה, ניצבת, כדבר מובן מאליו, עדותה היחידה של המתלוננת, על אדניה מבקשת המאשימה לבסס הרשעת הנאשם בדין, בגורסה כי בעדה מהימנה עסקינן שראוי להעניק לה מלוא האמון והמשקל. 

בבוא בית המשפט לבחון מהימנותה של אותה עדות יחידה, העומדת לבדה בבסיס ראיות התביעה, שומה עליו לנהוג בה זהירות והקפדה יתרה, ואין הוא מוסמך לבסס על יתדותיה הרשעה בפלילים, אלא לאחר שהשתכנע כי ניחנה ברמת אמינות שאין בה מתום. בסופו של יום, זו הייתה מסקנתי לגבי מידת מהימנותה של עדה זו שדבריה שכנעוני מעבר לכל ספק סביר.

ראיתיה מעל דוכן העדים, שמעתי את גרסתה והתרשמתי כי המדובר בעדות עניינית, בהירה ועקבית ובה בעת נעדרת התלהבות ונטולת כל התלהמות ורגשות נקם.  מעדות פרופורציונאלית זו, שלא נסתרה ולא הופרכה, התגבשה תמונה ברורה של הרקע, המניע והשתלשלות הדברים. לא מצאתי בה סתירות מהותיות מסוג הסתירות שלא ניתן להסבירן במגבלותיו הטבעיות של הזיכרון האנושי, או בדרך התבטאות או ניסוח שונים. דבריה הסדורים ניחנו בכנות רבה ובגילוי לב. העובדות שוחזרו ללא כחל וסרק לרבות, אותם פרטים המתייחסים להתנהגותה באותם מקרים, אפילו היה בהם כדי להציגה באור לא חיובי. המתלוננת לא ניסתה להציג עצמה כ"טלית שכולה תכלת". נהפוך הוא. תארה את שני צידי המטבע. היא לא הסתירה את חלקה, תארה את הלך רוחה הקשה ואת ביטויו החיצוני בהתפרצויותיה ונטלה אחריות על מעשיה. 

בחנתי את עדות המתלוננת ואיני רואה כל סיבה לפקפק באמינותה ובמהימנות גרסתה. האירועים שוחזרו באופן קולח ורצוף, באופן שאינו מתיישב עם בדותה, המצאה או דקלום שהוכן מראש.

בעדותה בפני בית המשפט תארה בקצרה את פרשת נישואיה הכושלים לנאשם ואת הרקע להתפוררותם ושחזרה בפרוטרוט את עובדות שני האירועים, נשוא כתב האישום, תוך קשירת הנאשם חד משמעית לאיומיה ולתקיפתה.

המתלוננת הטיבה לתאר את הרקע לשני האירועים. הנאשם והמתלוננת היו נשואים כ-15 שנים. לדבריה, במהלך תקופת הנישואין הסתבך הנאשם בעסקים כושלים, חדשות לבקרים, וצבר חובות כבדים שהפכו לנטל ומשא כבד על המשפחה. התנהגותו, שהיתה לצנינים בעיניה, השליכה על מערכת יחסיהם והעיבה עליה כצל. ברבות השנים, גדלו החובות, גברו הלחצים ותכפו ובד בבד הלך הקשר הזוגי ונפרם בלי שניתן היה לאחותו. לאחרונה, נודע לה כי הנאשם חזר ופתח עסק בלי לידעה ותהליך ההסתבכות שב ונשנה, וביתר שאת, עד כדי הטלת עיקולים על ביתם. הסתרת עובדה זו על רקע ניסיון העבר המר היה בעל השפעה הרסנית על יחסי בני הזוג. מאותו שלב התגלגלו הדברים כ"כדור שלג", בלשונה של העדה. ומכאן ועד לקריסת קשר הנישואין הדרך היתה קצרה. מציאות עכורה זו היוותה קרקע פורה למריבות והתנגשויות בין הנאשם למתלוננת ובתוך כך נשזרו תופעות של אלימות מילולית ופיזית, ששניים מביטוייה היו בשני המקרים דנן. 

גם לגופם של דברים ניחנה עדותה במרכיבים המבססים אמינות. האירוע הראשון, התרחש, לדברי המתלוננת, בחודש השני להריונה. העיתוי והאופן בו הותקפה באותו מקרה על ידי לפיתת צווארה בתנועת חניקה תואר על ידה בעקביות בהודעתה במשטרה ובעדותה בבית המשפט.

אין מחלוקת, כי התלונה בגין אירוע החניקה הינה בבחינת "עדות כבושה". ברם, לטעמי משקלה הראיתי לא נפגם מאחר ונמצא הסבר סביר הן לשתיקת המתלוננת והן לשבירתה. את סיבת ההבלגה וההימנעות מפניה למשטרה הסבירה העדה, בדומה לנשים אחרות במצבה, ברגשות בושה מובנים מפני חשיפת קלונה ברבים. ברם, כשהבינה כי המדובר בדפוס חוזר ונשנה, ההולך ומחמיר, גמרה אומר בליבה לא להחריש עוד והתלוננה (עמ' 2 ש' 16-12 ו- עמ' 5 ש' 15-11 לפרוטוקול). מניעים אחרים לדחיית הפנייה למשטרה, שללה המתלוננת מכל וכל.

בדומה לאירוע הראשון פרטי האירוע השני תוארו בפרוטרוט ובאופן אישי ואוטנטי על ידי המתלוננת. לגרסתה, בעת הרלבנטית לא היה ברשותה רשיון נהיגה בר- תוקף. ביום המקרה - היה זה יום ששי - ביקשה מהנאשם להסיע את בתם הביתה ממסיבה לבל תחזור לבדה, אך הוא מאן לעשות זאת. העדה ציינה כי באותו יום שררה ביניהם אווירה עכורה וטעונה בעקבות ריב שפרץ עוד בשעות הבוקר, שכרגיל נסב סביב סירובו ליתן לה גט. בקשתה העלתה מחדש את רף המתח והנאשם הגיב עליה בקללות ופנה לעבר חדר השירותים. כשנוכח כי המתלוננת הולכת בעקבותיו התעצבן ודחף אותה בחוזקה, ותוך כדי כך איים עליה  כי לא יתן לה גט אלא כשתהא קבורה עשר אמות באדמה "והילדים שלי יהיו יתומים" (עמ' 2 ש' 6-4 לפרוטוקול). ואציין, בקללות אלה, כפי שיפורט בהמשך, הודה הנאשם כבר בהודעתו במשטרה.

הודעת המתלוננת בתחנת המשטרה העלתה סדר דברים דומה, למעט שינוי קל לגבי מועד האיומים. בעוד בהודעה מיקמה את האיומים בבוקר יום האירוע הרי בבית המשפט ציינה כי  הושמעו צמוד לדחיפתה על ידי הנאשם. שוני זה אינו משמעותי בעיני  ואין בו כדי להעיד על דבר שקר. סביר כי בחלוף זמן רב, על רקע מריבות חוזרות ונשנות דרך שגרה ישמט או ישתנה פרט שולי כזה או אחר מהזיכרון.  וזה טיבו של פרט זה, ועל כן אין בו כדי לפגום במהימנות גרסתה.

בהשיבה לשאלות הנאשם חזרה המתלוננת באופן עקבי על השתלשלות הדברים לפרטיה. לא נמצאו בדבריה סתירות, למעט שינויים מינוריים, כפי שהצביע הנאשם בסיכומיו, הנוגעים לפרטים שוליים דוגמת מספר חדרי השירותים בדירה, שאין בכוחם, לטעמי, להשפיע על מהימנות הגרסה.

דפוס הקפדת המתלוננת להיצמד לעובדות כהווייתן, גם במחיר החלשת גרסתה, מצא ביטויו בחשיפת צדדים לא מחמיאים בהתנהגותה. כך למשל אישרה, כי באחת המריבות הקולניות הרימה והניפה לעבר הנאשם חפץ שהיה מונח על משטח השיש במטבח (עמ' 2 ש' 10-9 לפרוטוקול). זאת ועוד, בחקירתה הנגדית לא הסתירה כי ביום האירוע השני הייתה נסערת וכועסת, ואף העלתה את האפשרות, לפיה אין זה מן הנמנע שבאותו מעמד קיללה וגידפה את הנאשם  (עמ' 3 ש' 23-21 לפרוטוקול). בדברים אלה יש כדי להוות חיזוק נוסף לאמינותה.    

הצורך ברענון זיכרונה של המתלוננת לגבי התאריך המדויק של מקרה זה, טמון לטעמי בזמן הרב שחלף מאז קרות הדברים, שהרי עלה בידה לתאר את האירוע ולהציבו באופן כללי על גבי ציר הזמן. מכל מקום, איני מוצאת בעניין זה כשלעצמו, שבשל טיבו אינו מוטבע בזיכרונם של אנשים, כדי להחליש או לסדוק אמינות גרסתה.