הכרעת דין בתיק פ 4514/03

כתב האישום

כעולה מנוסח כתב האישום הקצר והתמציתי, נושא הכרעת דין זו, העובדות העומדות במרכזו פשוטות למדי ואינן דורשות דיון מעמיק. אליבא גרסת התביעה, ביום 23.12.02, בשעת בוקר, בחניון הסמוך לבניין מס הכנסה שברח' מנחם בגין 19, ת"א (להלן: "החניון" או "מגרש החניה"), תקף הנאשם את אלונה אור-פז (להלן: "המתלוננת") בכך, שדחף אותה, מעשה המהווה עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

תגובת הנאשם לאשמה

תשובת הנאשם לאישום לא הייתה בבחינת כפירה גורפת של כל העובדות, אלא הצגתן באורח שונה, הפוך, יש לומר. לגרסתו, החניון הינו למעשה דרך פרטית שהוא מופקד על שמירתה מפני כניסת כלי רכב זרים ולא מורשים לחנות. בסמכותו לברר את נסיבות חניית כלי רכב במקום ובאותו אופן פעל באותו מקרה. הוא לא התכחש לקיומו של קונפליקט בינו לבין המתלוננת. כשניסה בתוקף תפקידו לברר האם היא רשאית לחנות במקום התפתח בינים עימות במהלכו דחפה אותו. עם זאת כפר כי פגע בה.

מסגרת המחלוקת בין הצדדים

במרכז ראיות התביעה ניצבת, כדבר מובן מאליו, עדותה היחידה של המתלוננת שבעומדה על דוכן העדים סיפרה כיצד נתקלה בנאשם והלה תקפה על לא עוול. התביעה, הגורסת כי עדותה מהימנה וראויה למלוא אמונו של בית המשפט, מבקשת לבסס על אדניה את הרשעת הנאשם. לעומתה, ניצבת עדות הנאשם המכחיש את התקיפה. כך, בסופו של יום, נוצרה סיטואציה ראייתית של גרסה מול גרסה שההכרעה ביניהן הינה פונקציה של מידת האימון שיעניק להן בית המשפט. הווה אומר, הסוגיה העיקרית סביבה נסב הדיון הינה שאלת האמינות - איזו מבין שתי הגרסאות יש להעדיף.

הסנגור הוליך טיעוניו לשני ערוצים - עובדתי ומשפטי. בהיבט העובדתי גרס, כי עדות המתלוננת לוקה בשני פגמים ששילובם גורע ממשקלה הראייתי עד כדי אפסות: סתירות מהותיות ודעה קדומה. הווה אומר, שינויים יורדי שורשי עניין הפורמים מארג גרסתה ומערערים אמינותה עד יסוד כרוכים באחיזה בדיעה קדומה ומוטעית נגד הנאשם כי הינו נוכל הגובה דמי חנייה במרמה, שגרמה ליצירת תמונה מוגזמת ומעוותת אודותיו. בהיבט המשפטי, טען להחלת הגנת "זוטי דברים" על עובדות כתב האישום ועל כן מן הדין לפטור את הנאשם מאחריות פלילית לבצוע העבירה המיוחסת לו ולזכותו מכל אשמה.

ותחילה לפאן העובדתי.

עדות המתלוננת-שאלה של אמון

סיפור המעשה על פי גרסתה

ביום 23.12.02 החנתה המתלוננת את רכבה בחניון, ומשעמדה לצאת מהרכב נתקלה בנאשם. אין חולק, שאין היכרות אישית קודמת בינה לנאשם ומעולם לא פגשה בו. עם זאת, ספרה כי דמותו לא הייתה זרה לה משום שצפתה בו בתוכנית כולבו- טק, בה דווח כי הוא גובה דמי חניה באופן לא חוקי. על רקע זה ניתן להבין את תגובתה לפנייתו אליה בשאלה מהיכן היא באה שאין זה מעניינו. וכשדרש ממנה דמי חניה סירבה לשלם. לגרסתה, מרגע זה ואילך, הפכה התנהגותו תוקפנית כשמטרתו לא לאפשר לה לנסוע מהמקום. תחילה, אחז בדלת הרכב ומנע ממנה לטרוק אותה. כשהתרתה  בו  ודרשה שיחדל, עזב את הדלת, אך אלימותו לא שככה. הוא נטל מוט ברזל והניחו על הקרקע מאחורי הרכב כדי להקשות על הנסיעה. המתלוננת יצאה מהרכב וניסתה להזיז את המוט כדי לפנות את דרכה, ואז החל הנאשם להיאבק בה ולדחוף אותה.

טענת ההגנה של הנאשם, לפיה שטח החניון פרטי והוא זה שהופקד על הפעלתו-או לחלופין הטענה כי כניסת המתלוננת לחניון הייתה בבחינת השגת גבול

החניון, או ליתר דיוק עיסוקו של הנאשם במסגרתו, ממלא תפקיד מרכזי בהבנת האירוע המתואר, במיוחד בשים לב להצגתו את מהות תפקידו במקום.

הנאשם, אדם ססגוני ויוצא דופן, המקפיד כל העת, גם במהלך הדיונים בבית המשפט, לחבוש לראשו כובע של סדרן, טען לשתי עובדות עיקריות העומדות בבסיס הגנתו, לפיה הייתה המתלוננת בבחינת משיגת גבול בעת החנית רכבה על כן, בתוקף סמכותו היה רשאי לפעול לסילוקה ממגרש החניה. ואלה הן העובדות; א. החניון נמצא על שטח פרטי  ב. הוא זה שהופקד מטעמם של בעלי משרדים, חנויות ומחסנים במקום על ניהול סדרי הפריקה והטעינה במגרש החניה. במסגרת תפקידו הינו אחראי להסדרת החניה והכוונת כניסת כלי רכב, ובכלל זה בעל הסמכות להתיר או לאסור חניה של רכבים בתוך גבולות החניון. בהתאם לסמכותו זו נהג כלפי המתלוננת כשדרש כי תמסור לו מאין באה ולאן פניה מועדות. להוכחת האמור הוגשו לבית המשפט העתקים של שני מסמכים בעלי תוכן דומה המתיימרים לבסס עובדות אלה; "תצהיר", ללא תאריך (ת/3)  ומסמך שכותרתו "ייפוי כוח", נושא תאריך 22.11.93. על כל אחד מהם מתנוססות חותמות מחותמות שונות, לא בהכרח זהות, שאמורות, לטענת הנאשם, לייצג את בעלי העסקים הנ"ל.

כבר עתה ניתן לומר, כי אין במסמכים הללו כדי להוכיח דבר. איש מבעלי החותמות קרי, אותם בעלי עסקים עבורם, על פי הנטען, הפעיל הנאשם את החניון, לא הובא לעדות לאשש גרסתו. ועל כן, כל סיפור הרקע נותר עלום, מעורפל ונעדר כל אימות ותימוכין. לרבות, שורת שאלות מהותיות מתבקשת כגון, זהותם של אותם בעלי עסקים, זכויותיהם בשטח החניה ועובדת הפקדת שמירתו וניהולו בידי הנאשם, לא זכתה לשום גיבוי ענייני-קונקרטי ונותרה בגדר טענה בעלמא. לא הובהר מי האנשים המסתתרים מאחורי החותמות, לאילו עסקים וחנויות הם שייכות או מייצגות, האם בכלל היו או הינם בעלי זיקה כלשהי לשטח מגרש החניה מכוח בעלות או החזקה כזו או אחרת, מה מקור זכויותיהם במגרש, אם בכלל, אלו מבין העסקים שוכנים בבניינים הסמוכים לחניון, וכיוצא באלה שאלות רלבנטיות. כולן קשורות במקור סמכותו של הנאשם לפעול בחניון בשמם. יתרה מזו. עיון במסמכים מעלה כי כוסו ב"שטיח" צפוף של חותמות, דוגמתן ניתן להשיג על נקלה בחנויות המתמחות בתחום זה. כך שאין בהן כשלעצמן להעיד דבר בהקשר הנדון. מה גם, שהתאריך המוטבע על אחד המסמכים מתייחס לשנת 93. מאז חלף למעלה מעשור. אפילו אתעלם לרגע משאלת הבעלות על השטח וזיקת בעלי העסקים אליו וסמכותם לחסום אותו בפני הצבור, וגם אם אקבל את הגרסה, לפיה ניתנה לנאשם הרשאה לפעול במקום מטעמם, ספק רב בשים לב לפרק הזמן האמור, אם הן עדיין ברות תוקף ונפקות. הייתי מצפה שהרשאה מעין זו תחודש כל פרק זמן סביר. למותר לציין, כי לא הוגש לבית המשפט נסח מקרקעין להוכחת הבעלות בשטח החניון ומסמכים אלה וודאי שלא יוכלו להוות ראיה קבילה לעניין זה.

לסיכום נקודה זו אומר, כי שני המסמכים חסרי תוקף משפטי ואינם ברי משקל ראייתי, ולו לכאורי, להוכחת שתי העובדות עליהם נסמכת הגנת הנאשם. מעתה אמור, בהעדר ראיה כי מדובר בשטח חניה פרטי נשמט גם הבסיס לטענת השגת הגבול על ידי המתלוננת.

ניתוח עדות המתלוננת לגופם של דברים

המתלוננת שהותירה רושם כן וחיובי מסרה, לטעמי, עדות מפורטת, עיקבית ועניינית, שלא נסתרה במהותם של דברים. חרף חלוף הזמן מעת האירוע שחזרה לפרטים את השתלשלות הדברים מתחילתם עד סופם, ותיארה את הרגשתה ותחושותיה נוכח הסיטואציה הלא צפויה אליה נקלעה. הסנגור הפנה לסתירות בין גרסאותיה במשטרה ובבית המשפט. אין אלה אלא "סתירות לכאוריות", ליתר דיוק, הבדלים מסוימים, מינוריים, יש לומר, הנוגעים לשולי הדברים שקיימים מטבע הדברים בשחזור אירוע בפער של שנים ומקורם בטיבו וחולשתו של הזיכרון האנושי שאין בכוחו לצלם ולשמר עובדות כבתמונה. יותר משיש בהם כדי לערער אמינות המתלוננת בכוחם לחזקה, בהעידם כי אין עדותה פרי שינון או דקלום של טקסט מוכן מראש. אלה טיבן של הסתירות עליהן הצביע ב"כ הנאשם כגון, סדר הדברים מבחינת השלב בו אחז הנאשם בדלת הרכב, או אימתי החל הויכוח, האם כשעמדה להיכנס לרכב או כשכבר ישבה בתוכו. יתירה מזו, מדובר בשינויים שניתן להסבירם גם בטיבו של האירוע. מדובר באירוע דינאמי מהיר וקצר שארך דקות ספורות בלבד. אין לצפות ממי שחווה אותו למקם כל שנייה על גבי ציר הזמן. לא מן הנמנע, שבשל הקצב המהיר של ההתרחשות לא ניתן לזכור כל פרט ופרט מבחינת סדר הדברים. סבורני, כי בנסיבות כאלה פירוקו של האירוע לגורמים, כפי שמבקש הסנגור לעשות, הינו מלאכותי וחוטא למציאות.

סתירה נוספת מוצא ב"כ הנאשם בעובדה שבבית המשפט העידה המתלוננת כי הייתה נסערת ובוכייה בעוד השוטרים שפגשו בה סמוך לאחר האירוע לא התרשמו שזה מצבה. גם סתירה זו אינה מהותית בעיני. תיאור מצבה הנפשי של המתלוננת נשמט לא פעם מדיווחם של שוטרים. מה עוד שלגבי מצבה בעת גבית אימרתה, יש לזכור כי נעשתה פרק זמן לאחר האירוע, כך שאין זה מן הנמנע שאותות הבכי כבר לא הורגשו על ידי החוקרת, בניגוד לסימנים פיזיים שאינם נימחים תוך דקות.

הנני נותנת אמון מלא במתלוננת ומבכרת ללא עוררין את עדותה על פני עדות הנאשם. לא מצאתי כל סיבה כי תטפול על הנאשם, אדם זר לה לחלוטין, עלילת זדון כדי להפלילו בתקיפתה. על פני הדברים אין למתלוננת דבר עם הנאשם. מדובר באשה רגילה "מן הישוב" לעומת הנאשם המותיר רושם של אדם תימהוני ומוזר הליכות. זאת מעבר לפער הגילים הרב בינה לנאשם, הניכר על פניו. היא נתקלה בו לראשונה באותו יום ואלמלא ביקשה לחנות במקום לא היה נוצר ביניהם כל קשר, גם לא מילולי. גם העובדה שחשדה בנאשם כי הוא מבקש לגבות דמי חניה שלא כדין, אין בה כדי להוות מניע לטווית סיפור בדים על נקיטת אלימות מצידו, שהרי גם לדבריה סירבה לדרישתו ולא שילמה לו דבר. אם כך, מה היה לה לטרוח ולהזעיק את המשטרה, אלא אם כן, חוותה אלימות מידיו  ונאלצה לפעול בדרך זו.

עדות הנאשם-רבת פנים והתפתלויות

בניגוד לגרסתה העיקבית והברורה של המתלוננת התאפיינה גרסת הנאשם בתמיהות ותהפוכות. בעדותו בבית המשפט ניכר היה בו ניסיון להתחמק מלהתמודד עם דבריה הברורים והנחרצים של עדת התביעה, והוא עשה כל שלאיל ידו כדי להימנע מהתייחסות עניינית לאירוע הנדון. בעוד במשטרה קשר עצמו לאירוע וגרסתו הברורה בהודעתו, עליה חזר בתגובתו לכתב האישום, הייתה  כי הותקף על ידה, הרי בהתייצבו על דוכן העדים שינה טעמו וטען בנחרצות שלא נותר בתודעתו ולו בדל של זיכרון אודות המקרה. עובדותיו, חזר ואמר בתוקף, אבדו כליל בתהום הנשייה. תחת התייחסות עניינית פתח עדותו בהצהרות לגבי נושאים שאינם ממין העניין, כשהוא מסיט את העדות ממסלולה. להתרשמותי, היה זה תירוץ גרידא. ניכר היה בנאשם שהוא מכיר ומודע היטב לאירוע, אך מנסה להתחמק מלהעיד ולהיחקר אודותיו. הדברים עולים בין השיטין בתשובותיו. כך למשל, למרות טענתו לאובדן זיכרון טוטאלי של האירוע כמו גם המתלוננת, ידע להכחיש כי דרש ממנה פרטים: "לצערי, לא זכור לי אפילו פרט קטן ממה שקרה שם...אני לא זוכר את המתלוננת....