הכרעת דין בתיק פ 4495/97

1.         הנאשמים בתיק זה הואשמו בכתב האישום המתוקן, כי בינואר 1997 או בסמוך לכך החלו בעבודות בניה ופיתוח בשדרות שז"ר ("בית פריזמה", אשר כונה בהמשך בכתב האישום "הבנין") בבאר-שבע כמפורט להלן:

א.         תוספת בניה ב- 2 קומות מרתף בשטח של 1,336 מ"ר;

ב.         תוספת של בניה בכל אחת משמונה הקומות (א' - ח') בשטח של 69.61 מ"ר לקומה ובסה"כ חריגה של 556.86 מ"ר;

ג.          תוספת של 3 קומות, אשר שטחה של כל קומה נוספת הוא 699.54 מ"ר וסה"כ החריגה לשלוש הקומות 1948.62 מ"ר.

            הכל בהתאם לתשריט, אשר צורף לכתב האישום. עוד נטען בכתב האישום, כי הנאשמים לא קבלו היתר כדין מאת הועדה המקומית לתכנון ובניה של עירית באר-שבע לבנית שלוש הקומות (כאמור בסעיף קטן ג' לעיל - ג'ט"ל), וכי הם חרגו מתנאיי היתר הבניה שניתן להם ו/או בנו בסטיה מן ההיתר כמפורט (בסעיפים קטנים א' ו- ב' - ג'ט"ל) לעיל. עוד הואשמו הנאשמים, כי למרות שהוצאו צווי הפסקת עבודה בימים 11/3/99 ו- 27/4/99 הם המשיכו בעבודות הבניה ולא קיימו אותם צווי ההפסקה המנהליים שהוצאו נגדם. זאת בניגוד לסעיפים, אשר צוינו בהוראות החיקוק כהאי לישנא:

"ביצוע עבודה או שימוש במקרקעין ללא היתר מאת הועדה המקומית לתכנון ובניה כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר, עבירות לפי סעיפים 145 (א) ו- 204 (א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 וכן אי קיום צו הפסקה מנהלי בהתאם לסעיף 237 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965."

            החלטתי לזכות את הנאשמים 2 עד 5 מן האישומים נגדם בתיק זה  ולהרשיע את הנאשמת 1.

2.         א.         הכרעת דין זו ניתנת בעקבות החלטותי מיום 22.3.00 בתיק זה, בהן,

            בין היתר, דחיתי את בקשתה (הרביעית) של המאשימה לתקן את כתב האישום (מלבד תוספת המילה "בע"מ" בסוף שמה של הנאשמת 1). הבקשה לתקן את כתב האישום, אשר נדחתה בעיקרה היתה להוסיף לכתב האישום הנוכחי את הטענה, שהנאשמים 2 - 5 הינם מנהליה של הנאשמת 1 והמחזיקים במניותיה בכל המועדים הרלוואנטיים לכתב האישום. בנוסף, נתבקש תיקון כתב האישום, כדי להוסיף לרשימת העדים את טופס ההודעה על מינוי מנהלים מאושר בידי רשם החברות, את העתירה לבג"צ 4687/99 (היא עתירת הנאשמים נגד המאשימה) והבקשה לביטול ההחלטה במעמד צד אחד, אשר הגישו הנאשמים במסגרת ב.ש. 2652/99.  [בדרך אגב אציין, כי בדומה לנפסק בע"פ 329/68 מדינת ישראל נ' כדורי, פ"ד כ"ב (2) 372, קבעתי, כי אין בבקשה לתקן את כתב האישום, כדי להועיל למאשימה, אשר כבר סיימה להביא את ראיותיה ולא בקשה בדרך כלשהיא להביא עוד ראיות]. אציין, כי משבקשה המאשימה עצמה לתקן את כתב האישום, כדי להוסיף את העתירה ב-בג"צ 4687/99 כראיה ברשימת העדים, ומשנדחתה בקשתה זו לתקן את כתב האישום, מוטב היה למאשימה אילולא בסעיף ג.7 לסיכומיה הפצירה בבית המשפט לפזול לעבר העתירה הנ"ל לבג"צ. זאת, כפי שראוי היה, שהמאשימה לא תגרום להכנסת ב.ש. 2652/99 לתוך תיק זה ללא רשותו של בית המשפט. (ראה את החלטתי מיום 31.1.00 בתיק זה.)

ב.         עוד בהחלטתי מיום 22.3.00 דחיתי את טענת הנאשמים, כי אין להשיב לאשמה. בסיום החלטתי הנ"ל כתבתי : "...בהמשך המשפט תיבחן השאלה אם ראיות אלו מגיעות לכדי רמת ההוכחה הדרושה כדי להרשיע בפלילים, וזאת לאחר שמיעת מלוא הסיכומים הן של התביעה והן של הסניגוריה לגבי מקור האחריות הפלילית הנטענת."  (ההדגשה אינה במקור - ג' ט"ל).

ג.          עתה בסיכומיה הבהירה המאשימה, מה מקור אחריותם של הנאשמים 2 - 5 לבניה הבלתי חוקית הנטענת ולהפרת צווי ההפסקה המנהליים מיום 11.3.99 ומיום 27.4.99. כאמור בסעיפים א.6, ד.1.ג, ד.1.ד  ו- ד.3 לסיכומי המאשימה, התביעה סומכת את אחריותם של הנאשמים 2 - 5  על הוראות הסעיפים 208 (א) ו- 253 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

ד.         לדידי הסניגור המלומד, הטענה, שהנאשמים 2 - 5 הינם אחראים, כאמור, היא בגדר "שינוי חזית" ויש בה כדי לפגוע בהגנת מרשיו. עוד לפי הטענה, רק בשלב הסיכומים התבקש בית המשפט להרשיע את הנאשמים 2 - 5 על בסיס אחריותם לפי הסעיפים 208 (א) ו/או 253 לחוק התכנון והבניה. נטען, כי יש בכך בקשה להרשיע את הנאשמים 2 - 5 בגין עבירות, שלא נטענו בכתב האישום בלא שהיתה להם הזדמנות סבירה להתגונן. זאת בניגוד לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").

3.         סעיף 208 (א) לחוק התכנון והבניה קובע, כי כאשר מתבצעת עבירה בניגוד לסיעף 204 לחוק הנ"ל  (קרי, עבירת בניה), ניתן להאשים את שמונת בעלי התפקידים, הנמנים בסעיף 208 (א) הנ"ל. למי מבעלי התפקידים האלו מתכוונת התביעה במקרה דנא? סתמה התביעה ולא פרשה הן בכתב האישום , הן בפרשת התביעה והן בסיכומיהם. אין זה מתפקידם של הנאשמים 2 - 5 לנחש, מה כוונת התביעה, כדי שיוכלו להתגונן כראוי. על כן, אין מקום להרשיעם בשל האחריות על פי סעיף 208 (א) הנ"ל.

4.         סעיף 253 לחוק התכנון והבניה קובע, כי נעברה עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה (עבירת בניה) על ידי תאגיד, יואשם בעבירה גם כל אדם, אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל...  או פקיד באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אם לא הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו בכל האמצעי הסבירים להבטחת שמירתו של חוק התכנון והבניה. לענייננו טענת המאשימה היא, כי הנאשמים 2 - 5 נושאים באחריות פלילית בהיותם מנהלי החברה ומחזיקי מניות בה. (בסיכומיה לא טענה המאשימה ולו במילה אחת לאחריותם של הנאשמים 2 - 5 על פי סעיף 253 לחוק התכנון והבניה בשל תפקיד מלבד התפקיד של מנהלי החברה.) לכן, בבקשתה (הרביעית) לתקן את כתב האישום, אשר נדחתה (בנסיבות המתוארות בסעיף 2.א לעיל), רצתה המאשימה לטעון, כי הנאשמים 2 - 5 הם מנהליה של הנאשמת 1  והמחזיקים במניותיה בכל המועדים הרלוונטיים לכתב האישום. בסופו של דבר לא נטענה טענה זו בכתב האישום. מה, אם כן, הובא במסכת הראיות, כדי להוכיח, שהנאשמים 2 - 5 הם מנהלים פעילים של

הנאשמת 1?  להזכירכם, כי הדרישה כאן היא כפולה, דהיינו גם הוכחת היותם מנהלים בחברה וגם הוכחת היותם פעילים. עיינתי בעדויותיהם של ע.ת.1 ושל ע.ת.2 עיון היטב. גם עיינתי ב -(ת/ 7) , הוא מוצג פרוטוקולי הדיונים ב-ב.ש. 2652/99. אין בחומר זה כל ראיה להיות מי מן הנאשמים 2 - 5 מנהליה של הנאשמת 1. והרי, אין לבית המשפט ידיעה שיפוטית לענין מינויו של מאן דהוא כמנהלה של מגדלי הקריה ב"ש בע"מ. ואם תמצי לומר, כי בפרוטוקול (ת/7) קיימת הודאה שלוחית  לביצוע עבירות על-ידי המנהלים, הרי אין לנו אלא את אשר עינינו רואות.  המירב שיש בפרוטוקול (ת/7) הוא הודאה , ששלוש הקומות העליונות לבית פריזמה נבנו ללא היתר [עמ' 3 שורה 25 ל- (ת/7)]. ואולם, אין שם כל הודאה על-ידי הנאשמים 2-5 ביסוד העובדתי, המשמש את הבסיס לאחריותם על-פי סעיף 253 לחוק התכנון והבניה, שהרי איש לא הודה שם, שהוא משמש מנהל פעיל של הנאשמת 1.

5.         מן המקובץ עולה, כי בכתב האישום המתוקן, בעדויות העדים ובתיק המוצגים אין דבר וחצי דבר, שיש בהם כדי לבסס את הטענה, שהנאשמים 2-5 הינם אחראים לעבירות הבניה הנטענות של הנאשמת 1.  אין תימה, כי בנסיבות אלו טען הסניגור המלומד, כי בקשתה של המאשימה להרשיע את הנאשמים 2-5 על בסיס סעיף 253 לחוק התכנון והבניה, היא בקשה להרשיעם בגין האחריות, שלא ניתנה להם ההזדמנות הסבירה להתגונן לגביה. הגם, שהיות הנאשמים 2-5 מנהלים פעילים כלל לא הוכח, באשר לא הובא שמץ ראיה, כדי להוכיח, שמנהליה של הנאשמת 1 המה.  מכאן זכוים של הנאשמים 2 עד 5 בתיק זה.

6.         עתה לעניינה של הנאשמת 1. בתחילת פרק זה אציין, כי אין כל טענות הסניגור המלומד ראויות להתייחסות, דוגמת טענותיו כנגד קבילות המסמך (ת/7), אשר כבר נתקבל כמוצג. מטבע הדברים התייחסותנו תהיה לשאלה, אם נעברו עבירות, ואם כן, על-ידי מי ומתי. התייחסותנו לא תהיה לפי הסדר הזה.

7.         כתב האישום המתוקן מייחס לנאשמת (לאור מסקנתנו בסעיפים 3 עד 5 לעיל לא נתייחס עוד לנאשמים 2-5) זאת, שבינואר 1997 או בסמוך לו החלה בעבודת בניה כמתואר בכתב האישום הנ"ל בלא שקיבלה היתר כדין ותוך כדי החריגה מתנאיי היתר הבניה שניתן לה ו/או תוך הסטיה מן ההיתר, כאמור. כמו כן, כתב האישום המתוקן ייחס לנאשמת את המשכה של עבודת הבניה בניגוד לצווי הפסקת העבודה, שניתנו בימים 11/3/99 ו- 27/4/99. באופן עקרוני הבניה היא פעולה מתמשכת, ולכן, עבירת הבניה הבלתי חוקית היא בעיקרון עבירה מתמשכת. כתב האישום המתוקן אינו רק מתאר את תחילת הבניה בינואר 1997 או בסמוך לו ללא היתר (סעיף א.1 לכתב האישום המתוקן), אלא גם את המשכה בלא שנתקבלו ההיתרים לבנית שלוש קומות נוספות ואת בנית שתי קומות המרתף ואת שמונה הקומות (א' - ח') בחריגה ובסטיה מן ההיתר שניתן (סעיף 2 לכתב האישום המתוקן). מטבע הדברים, המשך הבניה הנטענת הוא כל אותן עבודות הבניה, אשר בוצעו עד להגשת כתב האישום המתוקן ביום 9/5/98. (אציין מתוך בקורת עצמית, שהמענה בתיק התקיים ביום 15/9/99). על כן, הזמן הרלוואנטי לכתב האישום המתוקן הוא אותה התקופה החל מינואר 1997 וכלה ביום 9/5/98. בנוסף, הובאו ראיות, המתייחסות למצב הבניה ביום 9/7/99 (ת/4) ובסמוך לפני יום 12/5/99 [הוא יום הדיון ב-ב.ש. 2652/99 (ת/7) ]. משלא התנגד הסניגור המלומד להגשת ההיתר (ת/4) ולא התנגד לפרוטוקול הדיון (ת/7) מבחינת קיבלותו (עמ' 27 שורות 6-7 לפרטיכל), נסללה הדרך להוכחת מצב הבניה מינואר 1997 ועד למועד הסמוך לפני יום 12/5/99 בתיק זה.

8.         הסניגור המלומד טען, שכלל לא הוכח קיומה של הנאשמת כאישיות משפטית ואת קיומה בזמן הרלוואנטי לכתב האישום. באשר לעצם קיומה של הנאשמת, הרי (ת/4) הוא היתר הבניה, שניתן לבעלת ההיתר בשם "מגדלי הקריה ב"ש בע"מ", שמענה הוא רחוב הרצל 28 בבאר-שבע. לעניין עצם קיומה של חברה בשם מגדל הקריה ב"ש בע"מ, בהבאתה את תוכן ההיתר (ת/4) כראיה, העבירה המאשימה את נטל הבאת הראיות לידי הנאשמת. [לעניין נטל הבאת הראיות בהליך פלילי ראה: א' הרנון דיני ראיות (חלק ראשון, תשל"ט) 190-191].  משלא הביאה הנאשמת כל ראיה בנושא, נשאלת השאלה, אם יש בהיתר הבניה (ת/4), כדי להוכיח את קיומה של הנאשמת כאישיות משפטית. ההקשר של היתר הבניה (ת/4) הוא פנייתו של מי, שרצונו בהקמת בנין, לקבלת היתר על פי סעיף 145 (א) (2) לחוק התכנון והבניה. על-פי פניה זו ניתן היתר הבניה (ת/4) לגוף בשם מגדלי הקריה ב"ש בע"מ. זאת, לפי פרטי בעלת ההיתר הרשומים במוצג (ת/4) עצמו. ראיה זו מתחזקת בשל אי-הבאת עדים מטעם הנאשמת (סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי). [אין האמור בסעיף 161 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (שבית המשפט יסביר לנאשם את תוצאת הימנעותו מלהעיד על-פי סעיף 162 לאותו החוק) בגדר תנאי לתחולתו של סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר הנאשם הינו מיוצג על-ידי עורך-דין, כפי שהנאשמת דנן היתה מיוצגת]. בנסיבות אלו, הריני קובע, כי הוכחה קיומה של הנאשמת 1 באמצעות ההיתר (ת/4).