הכרעת דין בתיק פ 4441/07

1.         כללי:

כתב האישום מייחס לנאשם במסגרת שני אישומים נפרדים עבירות של איומים, תקיפה סתם ותקיפה הגורמת חבלה לפי סעיפים 192, 379 ו-380 לחוק העונשין תשל"ז-1977 בהתאמה.

על פי הנטען באישום הראשון, בתאריך 20.7.05, בשעה 19:00 לערך, על רקע סכסוך שכנים, תקף הנאשם את עינת רז-אל (להלן: "המתלוננת") בכך שהשליך לעברה מרצפות שבורות שחלקן פגעו בה וכן איים עליה באומרו שיסטור לה והוסיף "לכי תתבכייני לאבא שלך, זו רק ההתחלה, לא כדאי לך לחזור לפה, בסוף אני אהרוג אותך".

אליבא הנטען באישום השני, בתאריך 5.9.05 בשעה 15:30 לערך, בחצר הבית המשותף, בעת שהמתלוננת עסקה בפירוק קיר בלוקים שהקים הנאשם בצמוד לדירתה, איים הנאשם על המתלוננת באומרו: "שלא תעיזי לגעת בעוד בלוק אחד נוסף כי את לא יודעת למה אני מסוגל" ואחר כך גם איים באומרו שהבית הזה יהיה הקבר שלה. כמו כן תקף הנאשם את המתלוננת בכך שדחף אותה בחוזקה פעמיים תוך שהוא גורם לנפילתה ארצה. כתוצאה מנפילתה בפעם השנייה נגרמו למתלוננת חבלות של ממש שהתבטאו בשריטות ושטפי דם פנימיים כמפורט בכתב האישום.

המתלוננת מתגוררת בדירה שבקומה הראשונה בבניין בן שתי קומות ברח' הל"ה 32 בגבעתיים ואילו הנאשם מתגורר בדירה שמעליה, כאשר חצר הבניין מהווה רכוש משותף.

אין חולק, כי בין הנאשם לבין המתלוננת היה ועדיין קיים סכסוך על רקע השימוש בחצר המשותפת, כאשר לכל צד טענות כנגד השני. בעוד שלטענת המתלוננת הנאשם השתלט על החצר המשותפת, עיצב אותה לטעמו, הניח בה את חפציו ואפילו העביר צינורות השקיה מאותה החצר דרך חלונות דירתה לדירתו שבקומה השנייה, הרי שלטענת הנאשם לא רק שהוא משתמש בחצר ומחנה בה את מכוניתו ללא כל התנגדות מזה שנים ארוכות, עוד בטרם עברה המתלוננת להתגורר בדירה (שהייתה קודם דירת הוריה), אלא שהמתלוננת היא שנוהגת שלא כהלכה, אינה שומרת על הניקיון ומשאירה אשפה ליד דלת הכניסה לדירתה.

            הראיות והשאלות השנויות במחלוקת:

2.         אין מחלוקת, כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום הניחה המתלוננת בחצר המשותפת ערימה של לבנים שנועדו לבניית גדר. מצבור הלבנים במקום לא היה לרוחו של הנאשם בטענה שהדבר מפריע לו לחנות את מכוניתו.

הנאשם אינו חולק על כך שבמועדים המפורטים בכתב האישום התרחש עימות בינו לבין המתלוננת על רקע אותו מצבור לבנים והדבר אף הגיע לכדי החלפת מילות גנאי הדדיות. ככל שהדבר מתייחס לאישום הראשון, הנאשם מאשר כי שפך על הרצפה את תכולתן של שתי שקיות שהכילו פסולת אבנים בתגובה לכך שהמתלוננת סרבה לפנותן, אך לדבריו, הדבר כלל לא פגע במתלוננת. לגבי המקרה השני, הנאשם מאשר כי הקים קיר ארעי מאותן לבנים בצמוד לדירת המתלוננת מחמת שלטענתו הגיעו מים עד נפש והלבנים הפריעו לו לחנות את מכוניתו. הנאשם גם אינו חולק על כך שבמהלך העימות שהתפתח ביניהם באותו יום המתלוננת נפלה ארצה ויתכן שאף נחבלה כתוצאה מכך כמשתקף בתיעוד הרפואי, אך לטענתו הוא לא דחף אותה ולא נגע בה לרעה . לגרסת הנאשם, הוא אומנם הרים את ידו בגובה צווארה של המתלוננת אך לא היה כל מגע בינו לבין המתלוננת. לדבריו, המתלוננת נפלה מחמת שנתקלה באחת הלבנים שהיו מונחות בחצר ואיבדה את שיווי משקלה. הנאשם כופר בכך שהשמיע מילות איום כלשהן כלפי המתלוננת בהתייחס לשני האירועים.

3.         ראיות התביעה לגבי השתלשלותם של האירועים המתוארים בכתב האישום מבוססות בעיקרן  על עדות המתלוננת, כאשר חיזוק לעדות זו מבקשת ב"כ התביעה למצוא בעדותו של  רואי זרחיה בעלה של המתלוננת וכן בקלטת של מצלמת האבטחה שהייתה ממוקמת בחצר הבית ותיעדה את האירועים (ראה CD -ת/5). עוד הפנתה ב"כ התביעה לגרסת הנאשם בהודעתו במשטרה אשר בה גלומה, הודאה בדחיפת המתלוננת וכן למזכר שערך השוטר שי קוצר ת/3 שגם בו יש משום ראשית הודייה מצד הנאשם.

4.         ב"כ הנאשם עתרה שלא ליתן אמון במתלוננת בשים לב לכך שלא מדובר בעדה ניטרלית אלא במי שהייתה מונעת ברצון לפגוע בנאשם עקב הסכסוך ביניהם. עדותה של המתלוננת אליבא ב"כ הנאשם הייתה מופרזת, תוך שניכרה נטיתה להעצים את מידת פגיעתה באירוע השני. אשר לאירוע השני נטען עוד,  כי אין בסרט שצולם  משום ראיה ברורה לכך שהנאשם דחף את המתלוננת והספק בעניין זה צריך לפעול לטובת הנאשם. ב"כ הנאשם ביקשה שלא לראות בדברי הנאשם במשטרה משום הודאה בטענה שדבריו תועדו שלא כהווייתם במצב שבו החוקר מלחיץ אותו ושם מילים בפיו.

דיון ומסקנות:

5.                  המתלוננת מסרה בבית המשפט עדות ברורה בעלת הגיון פנימי ודבריה לא נסתרו בחקירה נגדית. על פניו, לא ניתן להצביע על סתירות או פרכות שבגללם יש לדחות את דברי המתלוננת כבלתי אמינים.

בניגוד לטענת ב"כ הנאשם, לא התרשמתי כי המתלוננת הפריזה או ניסתה להעצים את מעשי הנאשם. דווקא התרשמתי, כי המתלוננת (ואף בעלה) תיארו את סכסוך השכנים עם הנאשם בכנות, מבלי לכחד ממעשיהם או להסוות את חלקם באותו עימות. כך למשל, המתלוננת לא התכחשה לכך שחתכה את צינורות ההשקיה שהעביר הנאשם לדירתו ואפילו נאותה לאשר כי הנחת הלבנים בחצר נועדה אומנם לבניית גדר, אך גם כדי למנוע מהנאשם לחנות מתחת לחלון חדר השינה שלה. המתלוננת גם לא הכחישה התבטאויות מעליבות מצדה כלפי הנאשם ובני משפחתו בתגובה למילים שהוא אמר לה. הדרך הגלויה והבלתי מתחמקת בה תיארה את מצב הדברים מוסיפה לטעמי על אמינותה.

ב"כ הנאשם ביקשה לראות בעצם קיומו של סכסוך בין הצדדים מניע מצד המתלוננת להפליל את הנאשם לשווא, ואולם, מקום שבו קיומו של סכסוך אינו שנוי במחלוקת, ובמצב שבו לכל אחד מהצדדים היה לכאורה אינטרס זהה להזיק לשני, אין הצדקה א- פריורי להתייחס בחשדנות דווקא לעדותה של המתלוננת. בהקשר זה יודגש, כי חלקו של הנאשם בסכסוך לא היה פאסיבי כלל ועיקר ולא מדובר במי שנגרר באל כורחו לעימות.  הנאשם אינו חולק, כי מתוך כעס הוא פיזר את תכולת שקיות האשפה בשטחה של המתלוננת וגם לא היסס, במקרה שני, להקים בשעות הלילה קיר לבנים בצמוד לקיר ביתה של המתלוננת ובבוקר שלאחריו הוא חסם עם קיר לבנים חדש את הכניסה לדירתה.

ככל שהדבר מתייחס לאירוע הראשון, המתלוננת סיפרה כי הנאשם השליך לעברה את אותם חלקי פסולת שלטענתו הוא שפך ארצה, ועם זאת היא אמרה מפורשות שלא כל הפריטים פגעו בה והיא גם לא נחבלה פיזית. היא תיארה בצורה עניינית אירוע מינורי יחסית, וקשה לומר שתיאוריה היו מופרזים או מנופחים. 

            כמו כן, לא התרשמתי שהמתלוננת ניסתה להעצים את הנזק שנגרם לה כתוצאה מנפילתה באירוע השני. התעודה הרפואית ת/1, כמו גם המזכר של השוטרת אסנת אבסקר (ת/4) מדברים בעד עצמם וממצאיהם עולים בקנה אחד עם דברי המתלוננת. העובדה שהמתלוננת התהלכה מספר ימים עם צווארון מתיישבת עם תלונותיה בדבר כאבים בצוואר, כמשתקף בתעודה הרפואית ת/1.

6.         דברי המתלוננת לגבי נסיבות האירוע השני מוצאים תימוכין ברורים בסרט הצילום שהוגש לעיוני.

            צפיתי בסרט מספר פעמים, גם תוך הרצתו בהילוך איטי, תמונה אחר תמונה, והמסקנה המתחייבת היא שאכן נפילת המתלוננת (בפעם השנייה) הייתה תוצאה של דחיפה בידי הנאשם.