הכרעת דין בתיק פ 440/04

1.         ביום שישי, 27.8.2004, נקלעו ארבעה נוסעים ישראלים בשתי משאיות, האחת של פינוי אשפה והשניה משאית גרר, באיזור מחנה הפליטים קלנדיה. תושבים מקומיים רבים הבחינו, כי האנשים במשאיות הם יהודים והחלו להתגודד ולתקוף את המשאיות. מקצת התוקפים זרקו אבנים לעבר המשאיות, מקצתם טיפסו עליהן, היכו, שברו שרפו, עקרו חלונות ופצעו חלק מהנוסעים. התקיפה הסתיימה כאשר הגיעו למקום כוחות הבטחון ופיזרו את התוקפים תוך שימוש בירי.

            בכתב האישום נטען, כי הנאשם 1 זרק לפחות שתי אבנים לעבר משאיות האשפה, ואילו נאשם 2 זרק לפחות שתי אבנים אשר פגעו בתא הנהג של משאית האשפה, ובכך הם חברו בצוותא חדא עם אחרים, למעשה תקיפה המוני במטרה לפגוע בנוסעי המשאיות בשל היותם יהודים ולגרום להם חבלות חמורות ונזק למשאיות. העבירות המיוחסות לנאשמים הן התפרעות, חבלה במזיד וחבלה בכוונה מחמירה - לפי סעיפים, בהתאמה, 152, 413ה, 329 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

2.         בתשובתו, כפר נאשם 1 בעצם קרות האירוע ובהשתתפות בו.

            בתשובתו בכתב, הודה הנאשם 2 כי באירוע נזרקו אבנים, בקבוקים וברזלים על שתי המשאיות, כמו כן הודה כי זרק שתי אבנים על תא הנהג של משאית האשפה.

            רקע דיוני ועובדתי

3.         כתב אישום זה הוגש נגד שני נאשמים נוספים, נאשם 3 הורשע על סמך הודאתו ודינו נגזר. נאשם 4 מסר כפירה כללית, ואף שבא-כוחו הודיע כי יגיש תשובה מפורטת בכתב - תשובה כזו לא הוגשה.

4.         ב"כ הנאשמים הביעו הסכמתם להגשת חומר הראיות מתיק המשטרה ובכך לחסוך זמן ולהימנע מעדות עדי תביעה. ב"כ המאשימה עמד על כך, שקורבנות האירוע יעידו בעיקר מתוך כוונה שיתארו את רגעי האימה ואוירת הלינץ' בעת התנפלות ההמון. עקב כך העיד בבית המשפט יעקב שבו, נהג משאית הגרר באירוע, שסיפר כיצד שתי המשאיות טעו בדרכן והגיעו לקלנדיה. עד זה תיאר אירוע קשה, בו התפרעו רבים ונזרקו אבנים גדולות, ברזלים, בקבוקים ומקלות על משאיתו, כיצד חבלו בו מקרוב ומרחוק ופגעו קשות בגופו, בנפשו וברכבו (ראה גם ת/1). במהלך עדותו סיפר, כי אחד מהמשתתפים עלה לקבינה תוך כדי האירוע והציע להצילו ואכן עשה כן, עזר לו לרדת מהמשאית והובילו סמוך למחסום צה"ל. באופן ספונטני הצביע העד על נאשם 4 כמי שהצילו. לציין, נאשם 4 אכן אמר כך בהודעתו במשטרה, ועל מנת לאמתה הציגו חוקרי המשטרה את תמונתו של נאשם 4 בפני יעקב שבו, אשר לא הצליח לזהות הדמות בתמונה כמי שהצילו (ת/2), אך זיהה אותו בודאות באולם בית המשפט כשראה אותו פנים אל פנים. מיד לאחר עדות זו, ביום 1.2.05, שוחרר נאשם 4 ממעצר, וביום 10.3.05 בוטל בהסכמה האישום בענינו (עמ' 44 לפרוטוקול).

            העד יעקב שבו לא זיהה מי מהנאשמים האחרים.

5.         לאחר הדברים האלה, הסכימו ב"כ הצדדים להגשת האימרות שמסרו במשטרה שלושת נוסעי המשאיות האחרים, מסמכים רפואיים הנוגעים אליהם, וכן אימרות במשטרה של עדים נוספים שנסעו ברכבים פרטיים והיו בסמוך למשאיות. שלושת הקורבנות הנוספים תיארו את האירוע כקשה וטראומתי, כיצד התנפלו עליהם המון צעירים ופגעו בגופם ובמשאית האשפה. מהמסמכים הרפואיים ת/7 ות/9 עולה, כי נוסעי משאית האשפה נחבלו בחבלות חמורות בגופם ונזקקו לטיפול בבית החולים. כמו כן העידו שני משתתפים אחרים באירוע, שהם נאשמים בתיקים המקבילים, מוסא חזין ולאפי אבו לטיפה וכן חוקרי המשטרה. מטעם ההגנה העיד נאשם 1, ואילו נאשם 2 נמנע מלעלות לדוכן העדים.

6.         האירוע, או חלקו, צולם על-ידי מצלמות טלויזיה. סרטי הצילום הועברו למחלקות החדשות של ערוצים שונים, שערכו את הסרטים המקוריים לכדי כתבה של מספר דקות. הסרט הערוך הוגש כראיה (ת/15) וממנו ניתן ללמוד על עצם האירוע וחומרתו. אין רואים בו מי מהנאשמים בתיק שלפני.

הכרעה בענינו של נאשם 2

7.      ב"כ נאשם 2 טען, כי המאשימה לא הוכיחה את יסודות העבירה לפי סעיף 329 לחוק. לדבריו, הנאשם נקלע למקום האירוע רק במקרה, בדרכו לחתונה, כאשר האירוע היה כבר בעיצומו, לכן אין לאמר כי נאשם 2 השתתף בתכנון מוקדם, דבר השולל שותפות קלאסית או ביצוע בצוותא. השהות של נאשם 2 היתה מקרית, קצרה, וכיוון שעמד מאחורי המשאית וזרק אבנים, אין תשתית ראייתית מספקת להוכחת הכוונה לפגוע, הדרושה כיסוד מיסודות סעיף 329 לחוק.

8.         להוכחת אחריות של שותף לעבירה כמבצע בצוותא, אין צורך להוכיח ביצוע של מכלול ההתנהגות הפלילית ודי בעשיה פיזית המהווה אחת מהעבירות המהוות את המכלול לפיכך " הרכיב ההתנהגותי הנדרש להרשעה במכלול העבירות המבוצעות במהלך התפרעות המונית אינו נוצר בהכרח על יסוד תוכנית פלילית מוקדמת אלא רכיב התנהגותי זה מאופיין בהצטרפות ספונטנית של המון, אשר כל אחד מעודד את ההתנהגות הקבוצתית ומושפע על ידה" (ראה ע"פ 807/99 מ"י נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5), 747, סעיף 7 לפסק הדין של כב' השופטת דורנר).

9.         באשר למעשי נאשם 2 והשתתפותו באירוע, אנו חיים מפיו, מתשובתו לכתב האישום ומאמרתו במשטרה שהוגשה בהסכמה. כאמור, בתשובתו לאישום הודה הנאשם, כי " זרק אבנים על תא הנהג של משאית האשפה". באמרתו ת/16 אמר הנאשם 2, כי ידע שבמשאיות יש יהודים וראה " כשלושים נערים מיידים אבנים, בקבוקים וברזלים לעבר שני רכבים" ואז עצר רכבו מאחורי משאית האשפה " ולקחתי שתי אבנים וזרקתי אותן אחד אחרי השני על הקבינה של הנהג". בתשובה לשאלה הסביר, כי זרק שתי אבנים בלבד כי היה לבוש יפה בדרכו לחתונה ולא רצה להתלכלך וגם בגלל שהגיעו חיילים והחלו לירות. עוד הוסיף נאשם 2, כי אם היה מדובר ברכב של ערבים, לא היה זורק אבנים וכי לא רצה שיקרה כלום עקב זריקות האבנים.

10.       די בדברים אלה כדי לדחות את טענות הסניגור. נאשם 2 ראה נערים רבים זורקים אבנים על משאיות, הוא העמיד רכבו, יצא ממנו והצטרף ספונטנית אל ההמון, והפך חלק ממנו. בכך שזרק אבנים אל עבר המשאית - הוכחה כוונה לפגוע. בכך שזרק אבנים אל עבר הקבינה בה היה נהג - הוכחה כוונה לגרום חבלה. נאשם זה לא הסתפק באבן אחת, אלא כיוון שתיים למקום החשוב והרגיש ברכב בו ישב יהודי ובו רצה לפגוע. הנאשם לא רק הושפע מהתנהגות ההמון, אלא הפך מיידית חלק ממנו, כשהוא מסמן עם האחרים המטרה המשותפת - פגיעה במשאית ובנוסעיה. גם אם לא הוכח שהאבנים שזרק הן דווקא שפגעו ביושבי הקבינה, עצם ההצטרפות להמון וזריקות האבנים לקבינה, הופכת נאשם 2 למבצע בצוותא ושותף לנזק שנגרם למשאית ולפציעת יושבי הקבינה, שהרי בהתנפלות המונים כזו לא ניתן לקבוע בדרך כלל איזה אבן, מבין כולן, גרמה את הנזק. הכוונה המיוחדת ונדרשת להרשעה בסעיף 329 לחוק, הוכחה מתוך מעשיו של הנאשם 2 שרצה לפגוע דווקא ביהודים, ומכך שזרק שתי אבנים דווקא לקבינה.

לאור האמור, יש להרשיע את הנאשם 2 בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

הכרעה בענינו של נאשם 1

11.       כאמור, נאשם 1 אמר, כי לא היה כלל במקום האירוע, ובא-כוחו טען בסיכומיו כי עצם האירוע לא הוכח כלל. שניים ממשתתפי האירוע מסרו באימרתם במשטרה, כי הנאשם היה במקום ונטל חלק באירוע. בעדותם בבית המשפט חזרו בהם, ואמרותיהם במשטרה הוגשו על פי הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. ב"כ המאשימה מבקש להסתמך על אמרות אלה כאמרות מפלילות. ב"כ הנאשם טען נגד קבילותן, ולחלופין נגד משקלן, וביקש להעדיף את דברי העדים בבית המשפט.

12.       העד מוסא חזין, יליד 1985, מסר במשטרה שתי אמרות. באמרה ראשונה מיום 30.9.04 (ת/20) תיאר את מקום האירוע, שתי המשאיות, האחת של אשפה והשניה גרר, שהיו במקום. חזין ראה כיצד צעירים רבים זורקים אבנים לעבר משאיות של מתנחלים, ואף הוא עצמו זרק אבן. העד מסר 13 שמות של משתתפים ובהם הנאשמים 1, 2 ו-3 (ברשימתו מספרים 10, 12 ו-5). אמרה זו נרשמה בשפה העברית אף שהשאלות והתשובות היו בשפה הערבית. מיד אחרי שחתם על האימרה הנ"ל, רשם העד מסמך בכתב ידו בשפה הערבית ובו ציין כי השתתף בידוי אבנים על המשאיות ורשם 13 שמות של משתתפים שהוזכרו באמרתו (ת/19). יש לציין, כי סדר שמות המשתתפים במסמך זה (ת/19) שונה מהסדר באמרה (ת/20). מוסא חזין מסר במשטרה אמרה נוספת מיום 3.10.04 (ת/21) בה הוצג לו סרט הטלויזיה (ת/15) והוא זיהה שמות מספר משתתפים שצולמו באירוע.

            בעדותו בבית המשפט אמר חזין, כי הוא עצמו זרק אבנים על משאית הזבל, ואף שהיו במקום אנשים רבים, הוא אינו מכירם ורק הוא זרק אבנים (עמ' 55). לדבריו, כיוון שלא מסר שמות המשתתפים באירוע, החוקרים קיללוהו, הפעילו לחץ, ואז הקריאו לו את שמות המשתתפים. כאשר הוצג במהלך עדותו מסמך בכתב ידו בשפה הערבית (ת/19), ובו הוא מודה בהשתתפות באירוע ואף רשם שמות של משתתפים אחרים, אמר העד כי לא כתב דבר אך החתימה היא שלו. אחר כך התכחש לחתימתו ובסוף אישר כי זו חתימתו (עמ' 57-58). לדבריו, חתם שמו כיוון שהכריחו אותו וכדי להשתחרר. התפניות החדות בדברי העד בבית המשפט מלמדות, כי נסיונו להתכחש לכתב ידו ולמסמך הוא נסיון נפל. חזין אמר עוד, כי אינו מכיר את נאשמים 1-2, אך מיד אחר כך אישר כי הוא כן מכיר את נאשם 2 ואף עבד עמו (עמ' 59). כאשר נשאל כיצד מסר את שמו המלא של נאשם 1 באמרתו הראשונה, אמר שאינו מכירו ולא ראה אותו זורק אבנים באירוע. חזין אמר בעדותו, כי לא נטל חלק במסדר זיהוי חי, כי דיבר עם החוקר בערבית ואינו יודע לקרוא עברית, כי האירוע היה ביום שישי, וכי אינו יכול לזהות אנשים כי היה רחוק ממקום האירוע, זאת למרות שהודה בזריקת אבן על המשאית. אחר כך שב ואמר כי חוקרי המשטרה הכתיבו לו את השמות, לרבות הכינוי של נאשם 1, מחמד עיישה, על שם אמו (עמ' 66-67). מהאמור עולה, כי עדות חזין בבית המשפט רצופה סתירות שמקורן בנסיון בולט שלא לאמר דבר מפליל בענינו של נאשם 1.