הכרעת דין בתיק פ 40369/07

הנאשם שירת כקצין במשטרת ישראל בתפקיד סגן ראש מחלק פשעים במרחב דן. ב- 6.8.06 במהלך מעצר חשודים, נתפס כמוצג סכום של 900 $, והוכנס לארון המוצגים במשרד.

הנאשם נטל את הכסף שהגיע אליו מכח עבודתו, ועקב העלמות המוצג, מונה קצין בודק כדי לבדוק את הנסיבות.

ע"מ להעלים את עקבותיו כמבצע הגניבה, התקשר הנאשם ביום 21.8.06 מטלפון ציבורי לרכז המודיעין במרחב, התחזה כמכר של עבריין שהיה עצור, וטען כי עבריין זה הוא שגנב את המוצג.  ב- 23.8.06 התקשר הנאשם פעם נוספת מטלפון ציבורי לרכז, הזדהה שוב כמכרו של העבריין, וטען כי העבריין הוא שגנב את המוצג.

ב- 28.8.06 כאשר הבין הנאשם כי קצין הבודק מתכוון להשיג תצלומים של תא הטלפון ממנו שוחח עם הרכז, הודה הנאשם כי בצע את שיחות הטלפון וכי עשה זאת כיוון שאחד משוטרי היחידה התוודה בפניו שגנב את המוצג, והוא רצה להסיר את החשד מאותו שוטר.

בגין זאת הודה הנאשם בביצוע העבירה של גניבה מידי עובד ציבור לפי סע' 390 לחוק העונשין, כמיוחס לו בכתב אישום  המתוקן.

ההגנה ביקשה שלא להרשיע את הנאשם בעבירה בה הודה, ולפיכך נתבקש תסקיר של שירות המבחן.

לנאשם אין הרשעות קודמות, הוא שירת 12 שנים במשטרה בתפקידים שונים, בשנת 2003 היה עד לארוע אובדני של אחד השוטרים עימו עבד ומאז חלה התדרדרות במצבו הנפשי ובתפקודו. הוא החל לחוש כעס ותסכול מתפקידו, והפסיכיאטר המטפל בו אבחן אותו כסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית וסימפטומים הקשורים לארועים אליהם נחשף בעבודתו בעיקר התאבדות שוטר.

שירות המבחן המליץ שלא להרשיע את הנאשם, כיוון שאינו בעל חשיבה פלילית ולסיום ההליך ללא הרשעה יש אלמנט חשוב בהליך השיקומי.

המדינה דורשת להרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

בע"פ 2669/00 נקבע כי בדר"כ בימ"ש שקבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי נגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. החריג לכלל, מצוי בסעיף 71 א' לחוק העונשין, שלפיו רשאי ביהמ"ש להימנע מהרשעת הנאשם. כאשר ביהמ"ש שוקל מתי להחיל את הכלל  בדבר הרשעה ומתי יוחל החריג של אי הרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האנטרס הציבורי מול נסיבותיו האישיות של הנאשם. מצד אחד יש למצות את ההליך הפלילי בדרך של הרשעה ולהשיג בכך את הגורם ההרתעה והאכיפה השוויוני של החוק, שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים. כנגד השיקול הציבורי, משקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו בוחנים את טיב העבירה וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה.

כשמדובר בנאשמים בגירים, גובר בדר"כ השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות חריגות יוצאות דופן ביותר, תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת העבריין וזאת כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה.

בענייננו, מדובר בעבירה חמורה שבוצעה ע"י קצין משטרה בתפקיד, שמעל באמון שניתן בו, ניצל את מעמדו ותפקידו ע"מ לגנוב סכום כסף שהופקד כמוצג שעליו היה מופקד, והנאשם הגדיל לעשות כדי להסוות את מעשה הגניבה, התקשר פעמיים תוך שהוא מתחזה למכר של עבריין כדי להסיט את כיוון החקירה לכיוונו של אותו עבריין שכביכול גנב את הכסף.

האנטרס הציבורי שבהרשעת הנאשם במקרה זה גובר על הצורך להתחשב בנסיבותיו האישיות כפי שפורטו בתסקיר ובחווה"ד הפסיכיאטרית, ואי הרשעה תהיה בניגוד לאנטרס הציבורי, ולכלל השיוויון.

עניינו של הנאשם אינו מגיע לדרגה שבה יש להעדיף את נסיבותיו האישיות על פני האנטרס הציבורי, על פי המבחנים שנקבעו בע"פ 2669/00 הנ"ל, ועל כן איני מקבל את המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת הנאשם, ואני מרשיע את הנאשם בעבירה של גניבה בידי עובד ציבור לפי סע' 390 לחוק העונשין כפי שמיוחס לו בכתב האישום המתוקן.

ניתנה היום, טז' באלול, תשס"ח (16 בספטמבר 2008), במעמד הצדדים.                                                                              

ג ז ר ד י ן

כפי שפורט בהכרעת הדין, הנאשם שימש כסגן ראש מחלק פשעים במרחב דן במשטרה, וגנב סכום של 900 $ שנתקבל כמוצג במסגרת חקירה.

הנאשם ביקש להסוות את מעשה הגניבה ע"י שיחות טלפון שמהן עולה כאילו עבריין שהיה עצור הוא שביצע את מעשה הגניבה.