הכרעת דין בתיק פ 40291/05

על פי הסיפא לסעיף 182 לח.ס.ד.פ [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 (להלן:" ח.ס.ד.פ"), אודיע על זיכויים של הנאשמים בדין, הזיכוי הוא מחמת הספק הסביר שנמצא לאשמתם.

כתב האישום ותשובת הנאשמים לו:

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום ביום 30.9.05, על פיו הואשמו שניהם, בעבירות הצתה בניגוד לסעיף 448 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין"), הובלת נשק ללא היתר כדין על פי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, ירי באזור מגורים לפי סעיף 340 א. לחוק העונשין, כאשר כל העבירות הללו ביצעו בצוותא על פי סעיף 29 (ב) לחוק. נאשם 1 הואשם בנוסף גם בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 23.9.05 בסמוך לשעה 22.00 במתחם ג'ואריש 42 ברמלה (להלן:" המתחם"), התפתח דין ודברים בין נאשם 1 לחליל אלעוברה (להלן:" המתלונן" או " חליל"), במהלכו סטר המתלונן לנאשם 1, שהניף את ידו לעברו.

הנאשם 1 אמר למתלונן " אני אראה לך מה זה" בכוונה להפחידו או להקניטו ונסע מן המקום.

באותו יום בסמוך לשעה 22.45, הגיעו הנאשמים בצוותא חדא ברכב ניסאן למתחם, כשברשותם אקדחים. נאשם 1 התיז חומר תבערה לעבר משאית מס' 3417415, השייכת למתלונן (להלן: " המשאית") ואשר חנתה בחצר הבית, כאשר נאשם 2 לצידו והשניים הבעירו ושרפו חלקה הקדמי של המשאית.

הנאשמים עלו יחדיו לרכב, החלו לסוע מהמקום, אך רכבם נתקע ואז יצאו מהרכב כשבידם אקדחים, ירו מספר יריות, בעת שהמתלונן וקרובי משפחתו בקרבתם ונסעו מן המקום.

הנאשמים בתשובתם לאישום ביום 25.12.05, מפי בא כוחם, כפרו במיוחס להם בכתב האישום. נאשם 1 טען טענת "במקום אחר הייתי" בטוענו, כי עובר לארוע הנטען בכתב האישום, נסע לרהט עם אחיו אחמד והיה אצל אחותו מרים, שם.

נאשם 2 לא טען אליבי, אך אמר שלא היה במקום. לטענת הנאשמים ספק כלל אם התרחש הארוע כנטען בכתב האישום, הן לענין ההצתה והן לענין הירי.

ראיות התביעה - כללי

התביעה העידה להוכחת העובדות, את המתלונן ועוד ארבעה בני משפחתו (שהינם אף קרובי משפחה של הנאשמים) נהד, סאלח בן מוחמד, יוסף וסאלח בן חסן.

ראוי לציין, בראשיתם של דברים, שכל עדי התביעה האחרים (להבדיל מאנשי המשטרה) למעט האחרון סאלח בן חסן, היו במידה זאת או אחרת, עדים שהוכרזו על ידי בית המשפט כעוינים לתביעה, על פי סעיף 179 לח.ס.ד.פ, והתביעה ביקשה והגישה את אמרותיהם על פי סעיף 10 .א. לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 (להלן:" פקודת הראיות"). לדברי אותם עדים עוינים, נערכה "סולחה" במשפחה ולכן אינם רוצים להפליל את הנאשמים.

עם זאת, מידת עויינותם של עדים אלה היתה שונה ממקרה למקרה. העד חליל (המתלונן) אמר בראשית עדותו, כי כל שמסר במשטרה (ת/5) אמת ונכון, אך משהתעקש הסנגור לומר לו שהנאשמים מבקשים שיעיד, השיב לשאלותיו בהתאם לגרסתו בחקירה.

העד נהד אלעוברה (ע.ת.3) עמד על עויינותו לאורך כל עדותו, אם כי לשאלות ספורות שהוצגו לו על ידי הסנגור, השיב.

סאלח בן מוחמד כמעט ולא השיב לשאלות באי כוח שני הצדדים, ואילו יוסף אלעוברה ענה חלקית לשאלות הסניגור בחקירה הנגדית ובאופן מלא לתובע בחקירה חוזרת.

כן העידה התביעה אנשי משטרה ממגזרי הסיור והחקירות. פקד יגאל עזרא, ראש משרד החקירות והמודיעין במשטרת רמלה, אשר היה אחראי על החקירה וניהלה, העיד על כך שלמשטרה נודע על האירוע כבר ביום 23.9.05, אך חקירות העדים חליל ויוסף אלעוברה, נערכו רק ביום 25.9.05 לאחר השעה 20.00. האחרים נחקרו אף מאוחר יותר ואילו סאלח בן חסן אלעוברה נחקר בערב האירוע.

לטענת עד זה, הנחה לזמן העדים כבר בליל האירוע, אך לא יכול היה להסביר מדוע לא נמצאו בתיק החקירה הזמנות המאשרות גרסתו זאת, (עמ' 15 שורות 20-21 לפרוטוקול). באשר לאי חקירת נשים שהיו עדות לאירוע (סועד אמו של ע"ת יוסף אלעוברה ואחותו שרה), הסביר כי לא היה שיתוף פעולה בענין זה, כנהוג בנושא חקירת נשים במגזר הבדואי (מזכר ת/3).

פקד יגאל עזרא הכחיש את הגרסא, שהועלתה על ידי ההגנה, כי היה ירי גם לעבר הנאשמים וטען שאף נתן הוראה לחפש תרמילי הכדורים, לשלוח אנשי מ.ז.פ. לצלם המשאית השרופה, אך לא ידע לאמר מה נעשה באשר לאותן פעולות ואלו ראיות נתפסו בזירה. כך לא היתה לעד תשובה ממשית, מדוע לא נלקחו לתיק החקירה תמונות המשאית מן המתלונן (או בדרך אחרת: מוסך, חברת ביטוח).

העד לשאלות הסניגור (עמ' 18 לפרוטוקול), העיד על כך שנבדקה טענת האליבי שמסר נאשם 1, אך משהתברר שיש סתירה בין גרסתו לגרסת נאשם 2, הסתפקה החקירה בחקירת אחיו של נאשם 1 אחמד, שלא אישר את גרסת האליבי של נאשם 1.