הכרעת דין בתיק פ 40104/05

1.         כ תב האישום

            כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה - עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: " החוק").

2.         על פי עובדות כתב האישום בתאריך 13.4.05 הגיע הנאשם בשעות הבוקר המוקדמות לביתו של המתלונן מצויד בסכין, זאת על רקע חוב כספי של המתלונן לנאשם. באותה העת שהה המתלונן בביתו יחד עם אשתו, שתי בנותיו ובנו הקטין (להלן: " המשפחה"). הנאשם דפק על הדלת בחוזקה ובתו של המתלונן פתחה, כאשר המתלונן בשל חששו מהנאשם נכנס להסתתר במחסן הבית. הנאשם נכנס והתיישב בסלון, צעק על המשפחה וחיפש את המתלונן תוך שהוא מתקשר לטלפון הנייד שלו ומשמיע איומים וקללות כנגדו. למשמע דברים אלה יצא המתלונן מהמחסן לעבר הסלון וכשראה אותו הנאשם קם לעברו ודקרו בבית החזה. לנוכח פגיעתו במתלונן ניגב הנאשם את הסכין בבגדיו ויצא מהבית בעוד המתלונן מצוי בסכנת חיים מתבוסס בדמו והכרתו מעורפלת. המתלונן הובל לבית החולים שם עבר ניתוח ונזקק למתן 18 מנות דם. כתוצאה ממעשי הנאשם נגרם למתלונן פצע דקירה בחזה בגודל 3 - 4 ס"מ.

3.         תגובת הנאשם לכתב האישום

            עובדות שאינן שנויות במחלוקת:

בתשובתו לכתב האישום, הודה הנאשם במרבית סעיפי כתב האישום- אישר קיומו של חוב כספי אשר בגינו הגיע באותו היום לביתו של המתלונן, הודה שהגיע מצויד בסכין, אישר כי בביתו של המתלונן נכחו באותה העת אשתו וילדיו ושהמתלונן אכן הסתתר במחסן ולאחר מספר דקות יצא לכיוון הסלון, הודה שדקר את הנאשם, וגרם לפציעתו.

אין חולק שנגרמה למתלונן חבלה חמורה כתוצאה מהדקירה.

            גדר המחלוקת

בשים לב לתשובת הנאשם, גדר המחלוקת בין הצדדים מצומצמת ומתמקדת בשאלת הכוונה שהייתה לנאשם לדקור את המתלונן ולגרום לפציעתו הקשה. ב"כ הנאשם, עו"ד יוספי טען בשמו כי נעדרה ממנו הכוונה הדרושה לצורך הרשעה בסעיף העבירה. עו"ד יוספי העלה טענה של הגנה עצמית, לטענתו הסכין נשכחה במכנסי הנאשם מיום קודם לכן, עוד טען שהמתלונן יצא מהמחסן כשהוא מחזיק סכין בידו, לפיכך כשראה אותו הנאשם התקדם כצעד וחצי לעברו של המתלונן, כשידו מונפת והוא אוחז בסכין, והדבר הבא שהוא יודע כי אכן הנאשם נדקר.

4.         הוראת החוק הרלוונטית

הנאשם מואשם בעבירה לפי סעיף 329 לחוק, עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. ככל שהדבר נוגע להתקיימות היסוד העובדתי אין חולק כי התקיימו התנאים הדרושים לצורך הוכחת העבירה. אין חולק שהנאשם דקר את המתלונן, באמצעות סכין, בבית החזה. קיומה של  חבלה חמורה כמשמעותה בסעיף 34 כ"ד לחוק, הוכחה באמצעות דו"ח רפואי (ת/22 ).

יחד עם זאת, הנאשם כופר בקיומו של היסוד הנפשי הנחוץ לצורך הרשעה בעבירה, היינו, כוונה מיוחדת, לפיכך התמקד הדיון ויובאו להלן הראיות הרלבנטיות להוכחת קיומה/העדרה של הכוונה.

5.         ראיות התביעה

התביעה העידה מטעמה חמישה עדים, המדובר במתלונן מר יורם קובי ועדי הראיה שהם למעשה בני משפחתו של המתלונן אשר שהו בעת האירוע בסלון הבית יחד עם המתלונן, בת זוגו עדנה דהאן, בתו רינת אלופר, בתו השניה אורטל קובי, ובנו הקטין בן 12 אשר עדותו נגבתה באמצעות חוקר הילדים מר עמית ארז והוגשה בהסכמת ב"כ הנאשם.

6.         אומר כבר עתה, כי עדי התביעה עשו רושם חיובי ביותר על בית המשפט, אמינותם לא הוטלה בספק, לא נתגלו סתירות  בגרסאות העדים, אשר מסרו עדות עקבית, מפורטת, ומהימנה, העדויות לא נסתרו בכהוא זה בחקירה הנגדית , והשתלבו  כמארג זו בזו.      

7.         העדה עדנה דהאן, בת זוגו של המתלונן:

סיפרה שהיא מכירה את הנאשם כיוון שהמתלונן נהג לקנות ממנו כדורים לצורך גמילה מסמים, הנאשם עובר לתקופה האמורה נהג להתארח בביתם.  ע"פ עדותה הגיע הנאשם לביתם בתאריך 13.4.05 בסביבות השעה 8:00 בבוקר, כאשר באותה העת נכחו בסלון הבית כל בני המשפחה. כך סיפרה:

"יוסי הגיע הוא דפק על הדלת, הוא בא מאד מאד כועס, הוא היה עצבני מאוד. הילדה רינת פתחה לו את הדלת. הוא היה כעוס מאוד, עצבני. מאד מאד עצבני, ממש עצבני. איך שהוא הגיע הוא אמר שמחכה להרוג את יורם כבר מלפני 3 שעות מחכה לו בחוץ. הוא שאל 'איפה המניאק הזה, באתי להרוג אותו' במילים אלה... הוא היה מאד עצבני. הוא בא ככה עצבני כאילו לגרום למשהו. כשהוא בא היה לו משהו ביד (סכין) הילדה שלי סימנה לי מאחורה שיש לו משהו. אני לא הבנתי בכלל. לא הבנתי שיכול לקרות משהו כזה. היא סימנה לי שיש לו משהו ביד, אני לא הבנתי את הסימון של רינת... הוא כעס על יורם, רצה את יורם, אמר 'אני אתפוס אותו אני אהרוג אותו', כל מיני כאלה... הוא ישב בסלון, זה היה עניין של כ- 10 דקות, בשלב מסוים הוא התקשר ליורם והשאיר לו הודעה במשיבון. אמר לו 'איפה אתה, יא מניאק' יורם היה במחסן ושמע אותו שהוא מדבר ככה פתח את דלת המחסן, ואמר לנאשם 'על מי אתה מקלל' תוך שניות קרה מה שקרה... ואז הוא ניגב את הסכין במכנס. הוא (הנאשם) עמד מעבר לדלפק המטבח כאשר יורם עמד מעבר השני של הדלפק (מדגימה תנועה של דקירה ולאחר מכן הורדת היד הימנית עם הסכין לכיוון המכנס) ואמר 'אוי אני מצטער, סליחה' והוא הלך".

לשאלת התובעת חזרה והדגישה הגב' דהאן, כי לא קדם לדקירה מאבק כלשהו בין המתלונן לבין הנאשם, שבגינו ניתן לומר שהנאשם היה מצוי בסכנה אשר הצדיקה הגנה עצמית. כך עולה מעדותה: