הכרעת דין בתיק פ 40048/07

כתב האישום בעניינו של הנאשם מייחס לו ביצוען של שש עבירות שבוצעו, על פי הנטען, כאשר הנאשם נהג ברכב שגנב, הגיע למחסום משטרתי, פתח בנהיגה פרועה על מנת שלא לעצור במחסום ונעצר לאחר מרדף.

ביום  17.6.07 הודה הנאשם, באמצעות בא כוחו, בעובדות כתב האישום כולן והעלה את הטענה כי עובדות אלה אינן משכללות עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה (עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977; להלן: "החוק"), אחת משש העבירות שיוחסו לו ומשכך, לא ניתן להרשיעו בעבירה זו.

לאור עמדתו זו הגישה התביעה את סיכומיה, במסגרתם ביקשה להרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לרבות העבירה שבמחלוקת. לחילופין, עתרה ב"כ התביעה להרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329 לחוק), מאחר ולטענתה היתה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.

ב"כ הנאשם טען מצידו כי יסודותיה העובדתיים והנפשיים של העבירה שבמחלוקת לא באו לידי ביטוי בעובדות כתב האישום. לטענתו נוסחו של כתב האישום אינו ברור ולא ניתן להבין לאיזה חלק בהתנהגותו של הנאשם מתייחסת עבירה זו, בייחוד לנוכח העובדה כי בגין אותה מסכת עובדתית מיוחסות לנאשם, בין היתר, שתי עבירות בעלות יסוד נפשי שונה: עבירה של נהיגה ברכב בדרך בקלות ראש (עבירה לפי סעיף 62(2) וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה; להלן: "פקודת התעבורה"), ועבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, שהיא עבירה של כוונה. לפיכך, חזר על עמדתו לפיה אין מקום להרשיע את הנאשם לא בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ולא בעבירה החלופית של חבלה בכוונה מחמירה.

לבקשת בית המשפט הגיבה התביעה לטענותיו של ב"כ הנאשם וטענה כי הפירוש הסביר וההגיוני של העובדות, כפי שהן מתוארות בכתב האישום, מבסס את היסודות העובדתיים והנפשיים הדרושים להרשעה בעבירה זו וכי כל טענה עובדתית החולקת על כך צריך היה הנאשם להעלות בשלב מוקדם יותר, כך שניתן היה לבררה באמצעות שמיעת הוכחות בתיק.

ב"כ הנאשם חלק על דברים אלה בטענה, כי אין מקום לדרוש מן הנאשם לכפור בעובדות שלא צויינו בכתב האישום. לטענתו, בכתב האישום חסר פירוט עובדתי חיוני והתביעה מבקשת להשלים חסר זה בסיכומיה על ידי העלאת טענות עובדתיות שאינן מנויות בכתב האישום.

גדר המחלוקת

ניסוחו של כתב האישום הוא שעומד בבסיס המחלוקת בין הצדדים. הנאשם, שהודה בעובדות כתב האישום במלואן, טען כי ניסוחו של זה אינו מאפשר הרשעתו בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה או בעבירה החלופית של חבלה בכוונה מחמירה. לעומתו גרסה ב"כ התביעה כי אין כל חסר עובדתי בכתב האישום משום שאותם יסודות עובדתיים ונפשיים הדרושים שבבסיס עבירות אלה, עולים בבירור מתיאור פעולותיו של הנאשם בכתב האישום.

להלן נוסחו של כתב האישום, בחלק הרלבנטי למחלוקת בין הצדדים:

" 3.        בשעה 19:46 הגיע הנאשם למחסום משטרתי מספר 110, המוצב בכביש 5 לכיוון אריאל (להלן: "המחסום").

4.         השוטר בכניסה למחסום סימן לנאשם לעצור את הרכב, אך הנאשם התעלם מכך, הגביר את מהירות נסיעתו, עקף את המחסום, סובב את ההגה ימינה ונסע לכיוונו של שוטר נוסף, אשר היה סמוך למחסום, ועסק בפריסת דוקרנים על מנת לעצור את נסיעת הרכב, אך ללא הועיל. השוטר, שהבחין ברכב שנוסע לכיוונו, נמלט מן המקום ברגע האחרון, וכך נמנעה פגיעת הרכב בו.

5.         הנאשם המשיך בנסיעה בכביש 5 לכיוון אריאל. שניים מן השוטרים אשר היו במחסום רדפו אחריו בניידת משטרה. הנאשם נהג במהירות, תוך שהוא עוקף כלי רכב בצורה מסוכנת - נצמד לכלי רכב ועוקף אותם בצורה חדה, וכן כאשר הוא נוסע על שני נתיבים בו זמנית, וכך חייב כלי רכב אחרים לסטות מנתיב נסיעתם, על מנת שלא להיפגע מרכבו של הנאשם.

6.         כל אותה עת, קראו השוטרים בניידת לנאשם באמצעות הכריזה והורו לו לעצור בצד, אך הנאשם התעלם מהשוטרים ומהכריזה.

7.         בהמשך פנה הנאשם מכביש 5 שמאלה לכיוון היישוב ברקן ואח"כ פנה ימינה לכיוון ואדי קנה. בדרך זו נהג הנאשם ברכב במהירות מופרזת, באופן שכמעט איבד את השליטה על הרכב, ונהג באופן שמנע מניידת המשטרה לעוקפו על מנת לעוצרו.

8.         עקב נהיגתו המסוכנת של הנאשם, נגרם לרכב תקר בגלגל, פגע במעקה המצוי בצידו השמאלי של הכביש, פנה ימינה בצורה חדה, פגע בצלע ההר, הסתחרר ונעצר.

9.         בשלב זה, יצא הנאשם מן הרכב והחל לברוח מהשוטרים. השוטרים ששהו בניידת פתחו במרדף רגלי אחרי הנאשם כאשר הם צועקים לעברו "עצור, משטרה" ומאירים לעברו באמצעות פנסים.

10.        כעבור זמן קצר שכב הנאשם על הקרקע בניסיון להתחבא מן השוטרים, ונעצר.

11.        במעשיו המתוארים לעיל, גנב הנאשם רכב, נהג ברכב ללא רשות בעליו כאשר אין ברשותו רשיון נהיגה וביטוח, טיפל ברכב בדרך שיש בה כדי לסכן חיי אדם ונהג ברכב בדרך בקלות ראש."

ד י ו ן

כאמור, טען ב"כ הנאשם כי כתב האישום מייחס למרשו הן עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה והן עבירה של נהיגה בקלות ראש ואף כי המדובר בעבירות השונות ביסוד הנפשי שלהן, לא ציינה המאשימה אילו מעובדות כתב האישום מבססות כל אחת מהעבירות. לפיכך, טען ב"כ הנאשם, כי לנוכח עתירתה של התביעה לייחס לנאשם עבירה חלופית של חבלה בכוונה מחמירה בגין העובדות המתוארות בסעיף 4 לכתב האישום, יש להניח לטובת הנאשם כי סעיף 4 הוא הסעיף בגינו יוחסה לו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה.