הכרעת דין בתיק פ 4004/04

האשמה

כתב האישום שבפנינו מייחס לנאשם עבירות של איומים וניסיון לתקיפת קטין, לפי סעיפים 192 ו- 382(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

כעולה עובדותיו, ביום 19.4.2003 בשעות הצהריים, ברחוב באר שבע 16 ביפו, הגיעו גרושתו של הנאשם, נעמי יצחק (להלן- "מתלוננת 1" או "גרושתו"), ובתו, מעין יצחק (להלן- "מתלוננת 2"), לבקר חברה הגרה ביפו, בשכנות לנאשם.

בנסיבות הנ"ל, על פי הנטען, איים הנאשם על מתלוננת 1, באומרו לה "אני לא רוצה שתגיעי ליפו ואם תגיעי אני אהרוג אותך, אני לא אחראי למעשיי". בהמשך, איים הנאשם על מתלוננת 2, בכך שאמר לה "למה נסעת ליפו בלי להודיע", והמשיך ואמר "אתם לא תגיעו היום הביתה, אני ארצח אתכם ואני אקח איתי לקבר עוד עשרה אנשים, אותך ואת אמא שלך בין היתר, זונה וזבל".

באותו מעמד, ניסה הנאשם לתקוף את מתלוננת 2 בכך שהרים אבן ורצה לזרוק עליה, אך היא נמלטה על נפשה.

הנאשם הודה אך ורק בנסיבות הרקע למקרה, בעצם הגעת המתלוננות ליפו, אך כפר ביתר עובדות כתב האישום.

ניתוח עדויות התביעה

פרשת התביעה הושתתה על שלוש עדויות מרכזיות: עדויות שתי המתלוננות והשוטר אשר נקרא לזירת האירוע. להלן התמונה העובדתית המצטיירת ממארג ראיות זה.

גרסת מתלוננת 1

בעדותה, סיפרה המתלוננת 1 כי נסעה להתארח בבית חברתה ביפו, אותה הכיר לה הנאשם. בעת ביקורה. כשיצאה מבית חברתה, ראה אותה הנאשם ואמר לה "שהוא לא רוצה שאני אתקרב ליפו ואין לי מה לעשות ביפו" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 2). מששאלה מדוע, השיב "לפה את לא תגיעי, לא את ולא הילדה" (שורה 3). לדבריה, החל הנאשם לאיים, השתמש במילים גסות ומכוערות והבטיח כי ירצח אותה ואת בתה. לטענתה, איומיו הושמעו בנוכחות השכנים, אשר נזעקו החוצה מביתם לשמע הצעקות.

עדות המתלוננת בהירה, עניינית ופשוטה. אופייה פרופורציונאלי - ללא קוים של הפרזה או דפוסים של הגזמה. הגרסה עקבית ואינה לוקה בסתירות או שינויים מעבר לאלה הנעוצים בטיבעו וחולשתו של הזיכרון האנושי. בעומדה על דוכן העדים, הותירה העדה רושם אמין והקרינה ביטחון ושכנוע בדבריה, המחוזקים בעדות בתה. אמנם, ניכר כי בין בני הזוג לשעבר מתחים וסכסוכים בלתי פתורים, שעשויים היו להשפיע על הלך רוחה, הדברים שאמרה ואופן פירושה את דברי הנאשם. עם זאת, בטחונה בגרסתה והצבעתה על גורמים נוספים אשר יכולים להוות לה תימוכין הוכיחו, כי אין מדובר בניסיון התנכלות או רצון להרע לנאשם על רקע יחסיהם אשר עלו על שרטון, אלא תיאור דברים כהוויתם, פשוטם כמשמעם וכפי התרחשותם במציאות.

גרסת מתלוננת 2- כשהיא לעצמה וכתימוכין לעדות מתלוננת 1

חיזוק משמעותי לגרסת המתלוננת 1 נמצא  בגרסת המתלוננת 2, ששחזרה את השתלשלות העניינים מנקודת מבטה. עדותה מתיישבת עם עדות אמה, מחזקת ומשלימה אותה ומהווה לה תימוכין. השוואת העדויות מעלה תמונה עובדתית זהה. השינויים המסוימים הקיימים הינם מינוריים- לא יותר משינויי ניסוח ולשון- טבעיים לשני אנשים שסגנונם אינו אחיד ואינם מדקלמים טכסט משונן וידוע מראש.

לדבריה, טרם הגעתה עם אמה למקום, בשיחת טלפון עם אביה, סיפרה לו כי הן עתידות להגיע ליפו. תגובתו המפורשת העידה כי הדבר אינו לרוחו, כמתבקש מדבריו המאיימים: " לא מתאים לו שאני ואמא שלי נגיע ליפו, זה הפריע לו, הוא אמר אם את ואמא שלך תגיעו ליפו אני רוצח אותך" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 23-24). למרות זאת, הגיעו השתיים ליפו. משנתגלה הדבר לנאשם, סיפרה מתלוננת 2, הוא התקומם והמשיך באיומיו כשהוא נותן להם ביטוי מוחשי בהתנהגותו. החברה בביתה התארחו בישרה לה שאביה מבקש לראותה בחוץ, אך היא סירבה לצאת מהבית, " אמרתי לה שאני לא יוצאת, אבא שלי רוצה להרוג אותי ולרצוח אותי, הוא לא רוצה שנהיה ביפו" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 5-6). בהמשך, לאור שכנועי החברה, יצאה המתלוננת לפגוש את אביה, וזכתה לאותו יחס מפחיד ממנו כה חששה: " הוא בא לאיים עליי, מרוב פחד ברחתי וצעקתי... פחדתי, הוא המשיך לקלל ולצעוק ולאיים עליי, הוא אמר לי בת זונה, כוס אמק" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 9-11). לטענתה, תוקפנותו המילולית כלפיה אף החריפה לכדי אלימות פיסית ממש:" הוא רצה להרביץ לי אני חושבת, הוא הרים לעברי ידיים, הוא זרק אבנים" (שורות 11-12). גם אחרי שהגיעה המשטרה למקום האירוע, לא נתקררה דעתו ולא חדל ממעשיו ,והוא המשיך בקללות ואיומים כי ירצח אותה.

ההתרגשות ניכרה בקולה של המתלוננת 2, והיא אף הגיעה לכדי דמעות בעדותה. סערת רגשותיה ובכייה מעידים, לדידי, על כנות דבריה, תחושות הכעס והעלבון שמעשי הנאשם הותירו בה, ומהווים אותות אמת לגרסתה. דומה, כי האירוע יצר בה תחושות קשות כלפי אביה, תחושות אשר גיבשו בה את היכולת להצהיר בבית המשפט כי אינה רוצה כל קשר עימו וכי היא מבקשת להרחיקו ממנה ככל הניתן. רק דברים או מעשים חמורים, כגון אלה אותם פירטה, אשר התרחשו במציאות, בפניה, יכולים היו לעורר בה תגובה אמוציונאלית כה קשה וקיצונית.

ניכר כי עדויות המתלוננות, אם ובתה, משתלבות היטב זו בזו, ויוצרות יחדיו תמונה מלאה ומגובשת של הנעשה ביום האירוע. מן הדברים עולה אווירת המועקה והפחד בה היו שרויות באותו יום, תחושות אשר הפכו מוחשיות לבית המשפט עם שמיעת גרסאותיהן ויצרו מצג משכנע ואמין.

מצבה הנפשי של המתלוננות  - ראית חיזוק

תימוכין נוספים לנאמר עד כה מצאתי בעדות קצין המשטרה שהגיע למקום במועד המקרה. הקצין חזר על גרסאות המתלוננות, כפי שהשמיעו בפניו בסמוך להתרחשות, ואף ציין כי הנאשם לא חדל ממעשיו והוסיף לקללן גם בנוכחותו, " בנוכחותי הוא אמר זונות, שרמוטות ומזדיינות עם ערבי" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 15), כהמחשה להלך רוחו הסוער והטעון. לדבריו, התרשם כי המתלוננות מאוד מפוחדות, עד כדי שחששו לצאת מן הבית. בדברים אלה, יש כדי להמחיש אף יותר את התמונה שתוארה בפני בית המשפט, ולשוות לה נופך מציאותי. סביר, כי בלהט הדברים שצעק, לא הצליח, או לא רצה, הנאשם, לרסן עצמו, אפילו כששוטר נכח במקום- מעשה המאשש ומחזק עוד יותר את הטענה כי נהג באלימות כלפי המתלוננות.

מן המקובץ  הנני קובעת, כי עלה בידי התביעה לטוות מארג ראיות המוציא מכדי ספק את העובדה כי הנאשם נהג באלימות, באיומיו ובניסיונו לתקוף את המתלוננת 2. עדויות עדי התביעה הוסיפו וחיזקו זו את זו ולא מצאתי כל סתירה ביניהן, אשר יש בה כדי להפחית ממשקלן ומאמינותן. אוסיף ואציין, כי נוכח העובדה שקהל שכנים התאסף בזירת האירוע, לו היה ממש בטענת הנאשם כי לא היו הדברים מעולם, סביר להניח שהיה רואה לנכון למצוא, ולו עד אחד מבין שכניו, אשר יוכל לטעון בזכותו ולחזק את גרסתו. העובדה כי הנאשם לא צלח בהבאת עדי הגנה אך מוסיפה ומחזקת את גרסת התביעה ואת אמינותה.

עדות הנאשם- אין בכוחה לערער, או אפילו לנטוע ספק סביר בראיות התביעה

עדות הנאשם ניצבה בודדה ולא צלחה בגיבוש הגנה מספקת, אשר יהא בה כדי לסדוק את גרסת התביעה ולהטיל בה ספק סביר.

את דבריו בבית המשפט פתח בהצהרה סתומה וכוללנית, בזו הלשון " אני לא איימתי ולא עשיתי שום דבר" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 4), ולא השכיל לתאר בפני בית המשפט את ההתרחשות לגרסתו, אשר לאורה ניתן יהיה ללמוד כי יש טעם בדבריו. בהמשך, בחקירתו הנגדית, טען כי בעת האירוע שהה מחוץ לביתו, מקום המרוחק כ- 100 מטר מבית חברתה של גרושתו, ומשם ניהל את ההתקשרות המילולית עם המתלוננות. זאת, בניגוד להודעתו במשטרה, בא ציין " היום הגעתי לבית של כוכבה ברחוב באר שבע וקראתי מבחוץ למעין" (עמ' 1 להודעה, שורות 19-20). הנאשם הודה כי קילל את המתלוננות, "מתוך עצבים", לדבריו, אך הכחיש את השמעת האיומים כלפיהן. לדבריו, כל אשר נטען בעניינו, מעבר להשמעת קללות, הינו בגדר הפרזה הנובעת ממניפולציות מטעם המתלוננת 1.