הכרעת דין בתיק פ 40006/08

הנאשם התבקש לדין בעבירה של גניבת דבר דואר לפי סעיף 89 לחוק רשות הדואר תשמ"ו-1986 ועבירת מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין. מן ההיבט העובדתי הודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום. לאמור הנאשם מודה כי בין נובמבר 2005 לבין פברואר 2006, בהיותו עובד כממיין דואר ברשות הדואר גנב דברי דואר של חברת מדיה דירקט שהנמענים שלהם לא אותרו ואשר הגיעו לידיו מכח עבודתו בכ-20 הזדמנויות שונות ובמועדים נפרדים. דברי הדואר שנגנבו בידי הנאשם כללו תקליטורים (דיסקים), ספרים ותוכנת מחשב.

באת כח הנאשם מבקשת שאמנע מהרשעת הנאשם ושאגזור לו עונש בלי הרשעה. התביעה מבקשת שהנאשם יורשע בדין.

הסניגורית תומכת יתדות בקשתה בתסקיר שרות המבחן. התסקיר מציג מסכת חיים לא קלה של הנאשם. הוא אדם כבן 38 גרוש ללא ילדים. מוצאו ממשפחה שהתגלעו בה קשיים לא מעטים כך שהנאשם חווה דחיה והיעדר תמיכה בילדותו. הוא ואחיו סובלים ממחלה תורשתית של ניוון עצבי הראיה במח. הוא אמנם ביצע שרות צבאי מלא וגם סיים 12 שנות לימוד במסגרת מקצועית, אבל עם נישואיו לפני מספר שנים התגלעו קשיים רבים במערכת היחסים הזוגית והנאשם נאלץ להתגרש, בין היתר, בשל האפשרות שלא יוכל להביא ילדים לעולם.

הנאשם עבד למעלה מ-10 שנים ברשות הדואר, תחילה כדוור ובהמשך בשל בעיות בריאות הוצב במשרד מיון דואר לעבודה במשמרת לילה. העבודה לא היתה קלה וגם היו לה השלכות על שלום הבית. על רקע זה וחרף העובדה שעברו של הנאשם תקין לחלוטין התחוללה בפרק זמן קצר יחסית מסכת העבירות דנן. שרות המבחן מעריך שהנאשם "פעל בצורה מכשילה בדרך לא מודעת" כדי לעורר את תשומת לב מעסיקיו למצוקותיו האישיות ולרצונו להקל בתנאי עבודתו שאינם נוחים. שרות המבחן התרשם שאף על פי שהנאשם הוא אדם חלש מבחינה רגשית, ערכיו תקינים ועל ידי העמדתו במבחן ורקימת תהליך טיפולי פסיכולוגי אפשר יהיה להרחיב את תפיסת המציאות שלו וללמד אותו להתמודד עם נסיבות כגון אלה שגרמו לביצוע העבירות.

עמדת התביעה היא שמדובר בעבירה חמורה הן מצד ההגדרה שבדין (עבירה שעונשה המירבי 10 שנות מאסר) והן בשל ממד הפרת האמון שגורם ציבורי, ולמעשה הציבור כולו נתן בנאשם. התנהגות הנאשם איננה "חד פעמית", פרי כשלון "רגעי" אלא היא משקפת מעשה עבירה חוזר ונשנה תוך התפרשות על פני מספר חודשים.

התובעת הצביעה על שתי פרשיות דומות בעקרון בנסיבותיהן לפרשה דנן שבהן הרשיעו בתי משפט את הנאשמים וגזרו להם עונשי מאסר לנשיאה בעבודת שרות (ת.פ. [חי'] 3072/04 מ"י נ' ברגר; ת.פ. [שלום י-ם] 4758/04 מ"י נ' רבי). הסניגורית מצידה הצביעה על שתי פרשיות שנסיבותיהן דומות ושבהן נמנעו בתי המשפט מהרשעה (ת.פ. [י-ם] 394/97 מ"י נ' הנקין; ת.פ. [שלום י-ם] 4067/00 מ"י נ' קריאף).

הכלל הוא שבגין ביצועה של עבירה פלילית יש לתת את הדין ונתינת דין פירושה הרשעה בדין אם נמצא שיסודות העבירה הוכחו ובעקבותיה גם נשיאה בעונש הולם. אכן, החוק מכיר בהיתכנות נסיבות שבהן שיקולים אישיים יגברו על האינטרס הציבורי של הרשעת עבריינים וענישתם. השאלה כמובן היא האם במקרה דנן מצויים שיקולים אישיים שעוצמתם חזקה כל כך עד כדי התגברות על האינטרס הציבורי.

תשובתי לכך שלילית. אמנם הנאשם נעדר עבר פלילי ואני נוטה להניח שהוא לא יוסיף עוד לפשוע. עדיין אין בטחון בדבר שכן גם לפי הערכת קצינת המבחן יש צורך שהנאשם יעבור תהליך טיפולי על מנת לחזק את תפיסת המציאות שלו באופן שלא ייכשל בעתיד. אי אפשר כרגע להעריך בוודאות או בוודאות סבירה שהתהליך יצליח ושנסיבת של ביצוע העבירה לא יחזרו על עצמם בעתיד. עם זה, כיוון שעד גיל 38 לא נכשל הנאשם בעבירה, וכיוון שאפשר להניח שהוא למד את לקחו מן הפרשה הנוכחית מתקיימת סבירות מסוימת שביחד עם הטיפול והחיזוק הנפשי תצלח הדרך בידי הנאשם בעתיד.

הרשעת הנאשם בדין אינה דבר של מה בכך ועם זה אין בה משום פגיעה שהשלכותיה עשויות להיות בלתי מידתיות. הטיעון העיקרי של באת כח הנאשם היא שהוא מקווה ורוצה לחזור ולפעול בשרות הדואר ברמת הפקידות הזוטרה שבה הוא פעל. אלא שהנאשם כבר מושעה מעבודתו שם משך שנתיים וחצי וכלל וכלל לא ברור שניתן יהיה להחזיר אותו לעבודה בשרות הציבורי ההוא גם אם אמנע מהרשעתו. שהרי מדובר באדם שהודה בכך שהוא מעל באמון מעסיקיו ובאמון הציבור וגנב את מה שגנב מתוך דברי הדואר.

לדעתי הימנעות מהרשעה במקרה זה מגמדת באורח לא מידתי את החומרה שבעצם העובדה שמי שמופקד מטעם הציבור על שרות לציבור מועל באמון ושולח ידו ברכוש לא לו.

על כן על בסיס הודאת הנאשם בעובדות אני מרשיע אותו בעבירה של גניבת דבר דואר לפי סעיף 89 לחוק רשות הדואר ובעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין.

ניתן היום, ז' באלול, תשס"ח (7 בספטמבר 2008), במעמד הצדדים.

גזרדין

תארתי למעלה מכאן את נסיבות ביצוע העבירות ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם. אין צורך שאחזור על כך.

שקלתי את הנסיבות והשוותי אותם לאותן ארבע פרשיות שהוצגו מצד התביעה ומצד ההגנה והגעתי לכלל מסקנה שהעונש הראוי הוא עונש "אמצעי" (האמצע שבין מאסר לנשיאה בעבודות שרות מצד אחד לבין עונש בלי הרשעה מן הצד השני).

אני דן את הנאשם לעונשים כדלקמן:

א.      6 חודשי מאסר מותנה למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע.

ב.      העמדת הנאשם למבחן למשך שנה אחת.