הכרעת דין בתיק פ 3892/03

פתיח

בפתח הכרעת הדין הנני מודיעה על החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אלה נימוקי.

האשמה

בכתב האישום נושא הכרעת דין זו הועמד הנאשם לדין בשלושה אישומים בעבירה של איומים.

אליבא העובדות, בשלוש הזדמנויות, על רקע סכסוך עיסקי, איים הנאשם על אשר סאלם (להלן: "המתלונן") לפגוע בו. זירת העבירה בכל המקרים הייתה חנות הממוקמת בבניין ברח' נחלת בנימין 49 בת"א (להלן: "המקום" או  "החנות").

הראשונה ארעה ביום 2.7.02, בשעה 12:00. באותו מעמד, אמר הנאשם אמר למתלונן, כי יפרק לו את כל החנות ולא ישאיר דבר. השניה התרחשה ביום 4.7.02 בשעות היום. באותה פעם איים הנאשם על המתלונן באומרו, כי יהרוג אותו. בשלישית איים הנאשם על המתלונן ביום 9.7.02, בשעה 12:00. מילות האיום שהטיח בו, על פי הנטען, היו: "אני אחסל אותך".

קו ההגנה

תגובת הנאשם לאישומים, עליה חזר בעדותו, הייתה כפירה מוחלטת. מעולם, טען בתוקף, לא איים על המתלונן, וכול שהלה מסר בתלונותיו בשקר יסודם. משפטי האיום המיוחסים לו בכתב האישום, העיד מעל דוכן העדים, אינם משקפים לחלוטין את סגנון דיבורו. ככלל, אין דרכו לנקוט אלימות מילולית וכלפי אנשים מבוגרים, דוגמת המתלונן, בפרט.

מסגרת המחלוקת

ביסוד ראיות התביעה ניצבת עדותו של המתלונן. על אדניה מבקשת התביעה לבסס הרשעת הנאשם בדין, בגורסה כי בעדות מהימנה עסקינן שראוי ליתן לה את מלוא האימון והמשקל הראייתי. הנאשם מבקש לדחותה כעדות שיקרית, חסרת יסוד ורבת פנים וסתירות, בעיקר בשים לב להודאתו בפניו ביום 16.7.02, לפיה לא הקפיד בתלונותיו אמירת האמת, כנגזר מהדברים שאמר לו באותו מעמד והוקלטו על ידי הנאשם (תמליל ההקלטה נ/5). להערכתו, סיבת הפניה למשטרה נעוצה במכתב שנשלח למתלונן על ידי עורך דינו ימים ספורים עובר להגשת התלונה, המתריע על אי עמידתו בתשלום דמי השכירות תקופה ממושכת. באותו מכתב גם הודע לו כי מעתה ואילך עליו לשלם דמי שכירות ריאליים, גבוהים מאלה ששילם משך כל השנים. לטענת הנאשם, החשש כי יאלץ לפנות את החנות היה ולא יעמוד בפירעון חובותיו ובתשלומי שכר הדירה הניעו את המתלונן להגיש תלונה כוזבת למשטרה.

עובדות ה רקע

מעדות המתלונן והנאשם למדתי, כי החנות הושכרה למתלונן במשך עשרות שנים בדמי מפתח. לנאשם חנות סמוכה בעלת קיר משותף ובמשך שנים היו שכנים והיחסים היו תקינים. בשנת 98 רכש הנאשם 50% מהבעלות בחנות  ובשנת 02 רכש 50% נוספים והפך לבעליה. הנאשם  נדרש לבצע שיפוץ מקיף בבניין שנמצא רעוע ומסוכן. לדברי הנאשם הואיל ומדובר בבניין המיועד לשימור הוטלו מגבלות על ההליך השיפוץ במטרה לשמר חזותו, ובכלל זה הוצא צו להריסת חלקים שנבנו שלא בהיתר, דוגמת חלון הראווה בחזית החנות. עובדה אחרונה זו הובאה לידיעת המתלונן על ידי הנאשם וכן נערכו שיחות סביב הליך השיפוץ והשימור. בעקבות החלפת הבעלות ובעיקר שינוי בתקנות נשלח למתלונן מכתב מטעם עורך דינו של הנאשם (נ/1), בו הוא נדרש לשלם דמי שכירות ריאליים תחת דמי השכירות ששילם עד לאותו שלב והוא הוזמן לנהל על כך מו"מ. ביום 9.7.02 נשלח מכתב שני (נ/4) ובו דרישה נוספת לתשלום דמי שכירות ראויים תחת דמי השכירות הקודמים. למעשה, בכך החלה התדיינות בנושא הפינוי. לגרסת הנאשם, על רקע זה נתקף המתלונן בהלה וטווה סיפור דמיוני על איומים למען ירתע מן ההליכים המשפטיים בהם החל.

ניתוח עדות המתלונן - האומנם  עדות מוצקה ומשכנעת  המצדיקה מתן אמון  בלתי מסויג

התמקדות בעובדות רקע העומדות בשולי הדברים לעומת התייחסות שיטחית לאירועי האלימות

המתלונן, אדם בשנות השמונים לחייו, מחזיק בדמי מפתח מזה כ-40 שנה בחנות, בה הוא מוצא פרנסתו במכירת מוצרי טקסטיל. חרף גילו המתקדם ולמרות נכותו וקשייו הגופניים והרפואיים הוא מתעקש להמשיך ולהפעילה. מדובר, יש לומר, באדם המעורר אמפטיה מעצם נחישותו להתמיד בעבודתו ולעמוד ברשות עצמו. על רקע זה ניתן גם להבין את חששותיו הכבדים לקיפוח פרנסתו, שהלכו וגברו בעקבות שינוי הבעלות בחנות וכניסת הנאשם לתמונה, שנתפס בעיניו כמאיים לשנות סדרי בראשית. העד נתן ביטוי מפורש לחששותיו בעדותו בבית המשפט, ואף הבהיר כי הואיל ונותר אחרון דיירי דמי המפתח הינו משוכנע שהנאשם פועל בדרכים עקלקלות לסילוקו מהמקום. לדבריו, הוא מתאנה ומציק לו על כל צעד ושעל, ובעיקר, עומד מאחורי התרחשויות שתכליתן להשיג מטרה זו, ובכלל זה, גרימת נזקים לחנות, תקיעת מפתחות שבורים ושבירת מנעול, הפסקות חשמל יזומות והפעלת אזעקות שווא. למרות טענתו הנחרצת כי ידו של הנאשם בסדרת פעולות זו הודה העד כי מעולם לא ראהו מבצען בפועל. משמע, ככל שמדובר בעניינים אלה, בפנינו עדות סברה גרידא - חסרת כל משקל ראייתי. חרף זאת, בחינת עדותו הראשית של המתלונן מגלה חוסר פרופורציה ניכר בין אירועים אלה, המהווים ללא ספק את הרקע בלבד, לבין  אירועי כתב האישום, באופן היכול להצביע על מידת החשיבות שייחס להם המתלונן. מרביתה של העדות הוקדש לתיאור הראשונים ורק מקצתה לאחרונים, כאילו עמדו בשולי הדברים, למרות שהיית מצפה אחרת. דא עקא, שלא נמצא כל ביסוס ל"האשמות" שהטיח בנאשם למעורבותו בכל המפגעים הללו. נהפוך הוא. לגבי חלקם נמצא הנאשם סותר עצמו או אחרים. כך למשל, בהודעתו במשטרה וכך גם בבית המשפט טען כי לקוח בשם חודר אליהו ראה במו עיניו את הנאשם מנתק את זרם החשמל, עובדה שהוכחשה חד משמעית על ידי האחרון. בהתייחס לנקודה זו, שוכנעתי, כי הפסקות החשמל היו תוצאה של ביצוע שיפוצים נרחבים בבניין, או נגרמו בשל תקלות שלא הוא גרמן. גם לגבי האשמת הנאשם בשבירת המנעול נמצא המתלונן סותר עצמו. בעוד במשטרה הייתה גרסתו כי ראה את הנאשם "משחק במנעול" הרי בבית המשפט הסביר שרק חשד כי היה זה מעשה ידיו. ואילו הטענה בדבר הפסקת המים נמצאה חסרת שחר משהוכח כי אין כלל ברז מים בחנות. יחוס כל המפגעים הללו לנאשם, בהעדר בסיס של ממש, ממחיש את עוצמת הבהלה שאחזה במתלונן מפני מעורבותו בפינויו מהחנות. חרדה זו הציפה את המתלונן והקרינה על התנהגותו ופעולותיו, ועל כן, לא ניתן לשלול כי הייתה ברת השפעה ומניע להגשת התלונות. על רקע זה, אין אפוא להוציא מכלל אפשרות, כי בהיותו מונחה על ידי פחדים וחרדות אלה נתפס המתלונן להגזמה ולעוות המציאות בהציגו את חיסול החנות על ידי פעילות הנאשם כאיומים מפורשים לחיסולו הפיזי.

ליבת המחלוקת מאופיינת בגרסה תמציתית וחסרה

ברם, ובכך עיקרו של דבר, גרסת המתלונן לגבי נושא המחלוקת העיקרית - האיומים - בעייתית ולוקה בשורה של פגמים מהותיים. לא ניתן להגדירה אלא כגרסה דלה, סכמתית ומעורפלת שאין בכוחה לגבש תמונה בהירה ועניינית של העובדות.

רוצה לומר. בעדותו מן הדוכן לא היה כדי לעבור ולו את המשוכה הראשונה של הצגת העובדות. המדובר בקטעי דברים היוצרים ערבוביה של אירועים לכדי מקשה אחת, ללא אבחנה מבדלת וברורה בין מקרה למקרה. למעשה, עדותו הראשית של המתלונן אינה עולה בקנה אחד עם העובדות המתוארת בכתב האישום. החל במועדי ביצוע העבירות, דרך נוסח משפטי האיום וכלה במספר המקרים בהם אוים. כך לדוגמה, בניגוד לאמור בכתב האישום, לפיו מועד האירועים חל בחודש יולי 02, הציבם המתלונן שנים קודם לכן, וגם זאת מתוך בלבול ושגגה, בלשונו " שנת 98 בערך, לפני שלוש שנים". אם ניתן היה לראות באי דיוק זה עניין שולי יחסית, הנובע מגילו המתקדם ותוקן לאחר רענון זכרונו, אין זה טיבם של הפגמים הנוספים בהם לוקה עדותו. בראשם, השמטת שניים מתוך שלושת אירועי כתב האישום; המתוארים באישומים הראשון והשלישי. אירועים אלה לא הוזכרו בעדותו הראשית ולא הוכחו כלל. ואילו שיחזור האירוע הנותר היה תמציתי וקצר, בבחינת "מצוות אנשים מלומדה", ללא כל פירוט והתייחסות קונקרטית.

ואם לא די בכך כדי לקעקע היסודות תחת עדותו הוגש לבית המשפט תמליל שיחה בין הנאשם למתלונן, בו הוא נשמע מכחיש כי התלונן במשטרה שהלה איים לרצוח אותו:

  "אני אומר אמת, מה שאמרתי אמרתי לך, אבל לרצוח  אני לא הבאתי את זה ולא דברתי את זה.זה הכול... היא אמרה לך אבל היא הראתה לך משהו כתוב? אמרתי לך הכל שקר, שקר, ושקר ושקר, אני לא אמרתי מה שאמרתי שאמרתי". כמו כן, אישר בעקיפין כי הגזים בתיאור הדברים, בלשונו: "מגדילים את הדברים".

המתלונן נשאל על ידי התובעת אודות דבריו באותה שיחה. בבית המשפט לא יכול היה להסביר את פשרם. הוא אף ניסה לטעון תחילה כי הקלטת לא הושמעה לו. בסופו של דבר, חזר וטען כי אמת דבר במשטרה.

בחקירתו הנגדית לא רק שלא נמצא מענה לסימני השאלה, אלא להיפך. הם הלכו והעמיקו. העד אישר אמירת הדברים ולא יכול היה ליישבם. זולת תירוצים סתמיים כגון, בלבול ואובדן זיכרון לא יכול היה המתלונן לספק תשובות ענייניות לדברים שאמר לנאשם באותו מעמד.

התביעה שנדרשה אף היא לתמיהה המתבקשת למקרא הודיה זו נימקה זאת בסיטואציה המלחיצה בה היה נתון המתלונן אותה שעה שעוררה חשש ואי הנעימות להתעמת עם הנאשם. איני סבורה כי יש בהסבר כדי לספק. ראשית, השיחה התקיימה בנוכחות עוד אנשים, ובהם עד ההגנה - אמיר איטח שאינו מעורב בעניין. עובדה זו כשלעצמה שוללת את האפשרות שהיה יסוד לחשש כי יבולע לו מידי הנאשם, בעיקר כשמוסכם על הכול שמעולם לא פגע בו פיזית. מה גם שהשיחה בין השניים נשמעת נינוחה על פניה, עובדה שאוששה על ידי איטח שמסר כי האווירה הייתה רגועה ולא חש בשום עוינות. שנית, בתשובותיו של המתלונן אין ולו שמץ של ניסיון להתמודד עם הדברים הקשים שמטיח בו הנאשם, אף לא ברמז. לו היה ממש בגרסתו כי אוים, יכול היה להזכיר זאת לנאשם, ולו בעקיפין. ברם,  הוא לא עשה כן ואפילו לא הלך סחור סחור, אלא הודה במפורש כי לא אמר אמת. מכל מקום, גם אם אקבל את טענת התביעה עדיין יהא בדברים שאמר כדי להקים ספק סביר. לבטח נוכח פגמיה האחרים של עדות יחידה זו. אמנם, אשת המתלונן עלתה לדוכן העדים ואיששה את גרסתו, ברם, התברר שלא הייתה עדת ראיה או שמיעה לאיומים, ועל כן אין בעדותה כדי לחזק את עדות בעלה. זאת מעבר לעובדה, שהינה עדת בעלת עניין, הן מכוח קרבתה למתלונן והן בשל האינטרס הזהה שיש לה בהפללת הנאשם.

לאור האמור, איני רואה להרחיב בעדות הנאשם, שהגם שאינה כליל השלמות לא מצאתי בה סתירות ופגמים מהותיים לערער אמינותו. גם לו סברתי שאין ליתן בו אמון לא היה בכך כדי לחזק את האין שבגרסת בתביעה.

סוף דבר, הנני קובעת כי התביעה לא הוכיחה את האשמה, ולפיכך מן הדין לזכות את הנאש

ניתן היום ט' באייר, תשס"ה (18 במאי 2005) במעמד הצדדים