הכרעת דין בתיק פ 3804/03

כתב האישום

עובדות האירוע העומד במרכזה של הכרעת דין זו על פי תאורן בכתב האישום, אינן מורכבות במיוחד. עניינן, אליבא גרסת התביעה, בהתנהגות אלימה של הנאשם כלפי שתי מתלוננות בשעות הצהריים של יום 24.1.02, בחנותו שברחוב בית לחם בת"א (להלן:"החנות").

באותו מעמד, על פי הנטען, תקף הנאשם את רות ג'וסם (להלן: "מתלוננת 1" או "רות") בכך, שבעקבות ויכוח ביניהם בנוגע לבגדים שרכשה רחל אבירן (להלן - "מתלוננת 2" או "רחל") הכה אותה באגרוף לפניה. כתוצאה מהמכה נפלה מתלוננת 1 על הרצפה והנאשם המשיך והדף את ראשה לעבר הרצפה. משהגיעה מתלוננת 2 למקום, ותקף הנאשם גם אותה כשאחז בזרועותיה והפילה לרצפה.

כתוצאה מן האמור, נגרמו למתלוננת 1 שורה של חבלות בדמות המטומות מסביב לעין שמאל ובצד העין עם דימום תת לחמיתי בלחמית עין שמאל, שפשוף מעל מרפק ימין והמטומה בצד ברך ימין וירך שמאל, וכן נשברו לה שתי השיניים הקדמיות- עליונות בצד שמאל.

בגין מעשים אלה הועמד הנאשם לדין בעבירות הנגזרות מהם, שמהותן תקיפה חבלנית ותקיפה סתם, לפי סעיפים 379 ו- 380 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977,  בהתאמה.

תשובת הנאשם לאשמה

תגובת הנאשם לכתב האישום הייתה בבחינת כפירה באשמה ובה בעת הצגה שונה של השתלשלות הדברים, במיוחד לאופן בו נפגעה מתלוננת 1, ולפיה לא רק שלא תקף אותה אלא הותקף על ידה ונאלץ להתגונן מפניה. לגרסתו, הופעת שתי המתלוננות בחנותו לא הייתה אקראית אלא קשורה לגניבת פריטים מעסקו כמה ימים סמוך למועד האירוע. גניבה, שבדיעבד הוא מייחס למתלוננת 2. עניין זה הווה, לטעמו, את המניע לעלילת הכזב שטוו נגדו שתי המתלוננות עת טפלו עליו לשווא את תקיפתן. תחילת האירוע עצמו בהגעת מתלוננת 2 לעסקו עם מספר פריטים - בגדים, ששלושה מתוכם זיהה כגנובים, ובקשתה להחליפם או לקבל תמורתם החזר. בעקבות סירובה לדרישתו להציג קבלה בגין הקנייה, פרץ ביניהם ויכוח. בשלב מסוים הצטרפה אליה מתלוננת 1 שניכר היה בה, לדבריו, כי היא שתויה כלוט. האחרונה התערבה בויכוח בבוטות, קיללה את הנאשם, חוללה פרובוקציות ואף סטרה לו על פניו. משנוכח כי היא מבקשת לחזור ולתקוף אותו ניסה למנוע זאת, ותוך כדי ניסיונו לגונן על עצמו בתנועת יד כשהוא מתקדם לעברה, היא נסוגה לאחור, נתקלה במדרכה, נפלה ונחבלה.

לציין, כי בתשובתו לכתב האישום לא התייחס הנאשם לאשמתו בתקיפת מתלוננת 2.

התשתית הראייתית שהונחה על ידי הצדדים לפתחו של בית המשפט

התמונה העובדתית, יש לומר, לא נותרה כפשוטה לאחר עדותם של העדים שפרשו מן הדוכן את גרסתם לאופן בו התפתחו הדברים. התשתית  שהונחה לפתחו של בית המשפט יצרה סיטואציה ראייתית של גרסה מול גרסה - זו של עדי התביעה אל מול עדותם של עדי ההגנה. ההכרעה ביניהן, כמו במקרים אחרים, הינה פונקציה של מידת האמון שבית המשפט יעניק להן בהתבסס על אמות מידה ומבחנים של היגיון, סבירות, ניסיון החיים והשכל הישר. סבך הראיות והעדויות הותיר לבית המשפט כדי להגיע לחקר האמת את המלאכה של פיזור ענן העמימות והערפול שבקש הנאשם לנסוך על השתלשלות האירוע.

ראשית, לפרשת התביעה.

במרכז פרשתה הציבה  התביעה, כדבר מובן מאליו, את עדויות שתי המתלוננות.

גדר המחלוקת, כפי שניתן להיווכח, הינה עובדתית בעיקרה, ומטבע הדברים חיצי ההגנה הופנו לעבר אמינותן של עדות התביעה. הסנגור שהגדירן כעדות בעלות אינטרס בהרשעת הנאשם במטרה להציל את עורן כדי להסיר מעל גוון חשדות למעורבות בפלילים, ביקש לקעקע את עדותן בהסתמך על פריכות וסתירות "פנימיות" ו"חיצונית", הגודשות, לטעמו, את עדותן, באופן שלא תצלחנה לשמש בסיס להרשעת הנאשם בדין.

ניתוח עדויות המתלוננות. האומנם, גרסאות רצופות פריכות וסתירות?

רחל - מתלוננת 2

ראשונה עלתה לדוכן העדים המתלוננת 2. הגם שאין מדובר בעדה העיקרית מן הראוי להתחיל בניתוח עדותה, בה הוצגו גם עובדות העומדות ברקע הדברים והובילו להיקלעותן של השתיים לפרשה זו. עניינן, בקניה שערכה כשבוע עובר לאירוע בחנות בה רכשה ארבעה פרטי לבוש. הרכישה, הסבירה, לא נעשתה מהנאשם, אלא מצעיר שעבד במקום. (כאן המקום להעיר, כי ככול הנראה מדובר בבנו שאף הוא עובד בחנות, ונקרא לדוכן העדים לתמוך בהגנת אביו. אמינות עדותו לגבי השתלשלות האירועים תבחן בהמשך, אבל כבר עתה ניתן לומר, שנקודה עובדתית זו עולה בקנה אחד עם עדותו של הבן עצמו).

בהיבט הראייתי ניתן לומר מיד ועתה, כי עדותה של עדה זו מחזקת את עדות מתלוננת 1 בנקודות המרכזיות הנתונות במחלוקת ומהווה לה תימוכין מוצק.

השתלשלות הדברים לגרסת רות

ובחזרה לאירוע הנדון. העדה הסבירה כי כיוון ולא ניתן היה למדוד את הבגדים במקום, לקחה אותם הביתה, שם, נוכחה שרק אחד מהם מתאים למידותיה והשלושה האחרים לא. לכן, שבה ביום האירוע לחנות וביקשה להחליפם. במקום פגשה בנאשם שסירב לאפשר לה להחזיר את הבגדים. לדבריה, נהג בה בבוטות ועלב בה קשות כשהטיח בה כי גנבה את הפריטים וחלקם אינם מחנותו. רגשותיה נפגעו. מחמת תסכולה ותחושה קשה של חוסר אונים להתמודד עמו השאירה את הבגדים בחנות ועזבה בכעס את המקום, בלשונה: "הוא לא רצה להחזיר, מאוד נעלבתי והרגשתי מאוד מתוסכלת וראיתי שאין לי עם מי לדבר. השארתי את השקית ואמרתי לו תודה רבה והלכתי"(ע"מ 17 ש' 8-9 מיום 31.3.05). בלכתה גבר תסכולה ולכן שבה על עקבותיה, חזרה לחנות ואמרה לנאשם כי יום כיפור מתקרב ושיחשוב על זה, והוא השיב לה כי אינו רוצה לראות אותה בחנותו. משם, המשיכה לפגישתה עם חברתה רות. במהלך ארוחת הבוקר המשותפת, סיפרה לה על קורותיה והודיעה כי אינה מתכוונת לחזור לחנות. בהנחה שרחל החליטה לוותר על הבגדים הציעה רות לקחת אותם לעצמה. לפיכך, חזרו השתיים לכיוון החנות, ובעוד מתלוננת 2 עומדת ברחוב עם עגלת התינוק של חברתה, נכנסה מתלוננת 1 לחנות. מכאן, התפתח לנגד עיניה המשתאות של רחל עימות אלים, בו תקף הנאשם בברוטאליות את רות, בלשונה, " אני רואה את רות מוטחת למכונית ולרצפה, הוא ממש חבט בה ברצפה, וצעקתי תעזוב אותה או תצילו". כשהבחין בה והבין את הקשר בינה לבין רות היפנה אלימותו כלפיה: ... פתאום הוא קלט אותי ואמר לי את מי את הבאת לי? אותה את הבאת לי?.". ואז הוא ניגש אליי ואחז לי בזרוע מאוד חזק... צעקתי הצילו ואף אחד לא ניגש אליי...". העדה הטיבה להסביר מדוע נאלמה דום שעה שהותקפה קשות על ידי הנאשם : "הוא גרר אותי על הרצפה ואפשרתי לו לעשות זאת כי ראיתי את רות מדממת, הוא אחז אותי וגרר אותי על הרצפה , פחדתי שהוא יכה אותי, ולכן לא עשיתי כלום " (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 3-12). בסופו של דבר, נחלצה בעור שיניה על ידי בחור צעיר שעבר במקום, ולגרסתה, בא לעזרתה והרחיקה מן המקום.

שתיית קפה ולא משקאות חריפים