הכרעת דין בתיק פ 3789/05

בעובדות כתב האישום נטען כי בעקבות צו מניעה, שקיבל הנאשם לידיו, בגין סכסוך אזרחי שיש לו עם שכנתו, אילנה יוסף (להלן: המתלוננת), הגיע הנאשם לפתח ביתה של המתלוננת, ברח' בר כוכבא, בבני ברק, דפק על דלתה והשמיע איומים לפיהם ישרוף את ביתה, והוסיף ממרפסת ביתו כי: "יראה לה" וכי ישליך לבנה על דלת ביתה, כשלכך הוסיף דברי גידופים. בגין כך מיוחסת לנאשם עבירה של איומים, עפ"י סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

הנאשם מכחיש את המיוחס לו וטוען כי לא השמיע דברי איום כלשהם, כלפי המתלוננת. בישיבת ההקראה טען סנגורו כי הנאשם קיבל את צו המניעה והבין כי השכנה, קרי המתלוננת, נוקטת נגדו בהליך אזרחי ונקש על דלתה, כדי לשאול אותה לפשר ההליך שנקטה נגדו ותו לא (עמ' 2 לישיבת יום 18.9.05).

בעדותה מסרה המתלוננת כי הסכסוך בינה לבין הנאשם החל משעשה בנו של הנאשם דין לעצמו וכרת, בעזרת קרובי משפחתו, עץ בחצר, שהיה יקר לה ובגין כך הוזעקו על ידיה שוטרים לארוע ובהמשך אף פנתה בבקשה להוצאת צו למנוע את המשך גדיעת העץ (ס/2).

על רקע ארועים אלו, שמעה ביום 29.9.04 את הנאשם הולם בחוזקה באגרופיו וברגליו על דלת ביתה, הגם שמותקן פעמון בדלת, כשהוא משמיע את הביטויים נשוא כתב האישום, עליהם חזר משהגיע למרפסת ביתו. כן טענה להתנכלות נמשכת של הנאשם כלפיה.

בנה של המתלוננת, ע"ת 3 -  יצחק יוסף, מסר אף הוא בעדותו כי התעורר משנתו ושמע כי הנאשם שאמר, לאחר שהטיח מהלומות בדלת, כי: "יזרוק לבנה על הדלת" והוסיף לכך דברי גידוף.

גרסת הנאשם הינה כי בחוזרו לביתו, עובר לארוע, נוכח לדעת כי הוגשה נגדו תביעה, מטעם המתלוננת, בגין הארוע הקודם הנוגע לכריתת העץ, ומאחר ומדובר היה בארוע שכלל לא  נכח בו, פנה מיד וירד לדירתה של המתלוננת, כדי לברר פשר התביעה נגדו: "ודפקתי שהיא תפתח לי ולא ענו" (עמ' 11, שורות 15-16). כן הכחיש כי נכנס לביתה של המתלוננת באותו ארוע, כפי שמשתמע מדו"ח שערך השוטר יצחק גלר (ע"ת 4), שעמד בעדותו על כך שרשם אחת לאחת את דברי המתלוננת בפניו (ת/3) ולפיהם אף נכנס הנאשם פנימה לביתה, לאחר שפתחה במעט את הדלת.

עוד טען הנאשם בעדותו כי על קיומו של צו המניעה נודע לו לראשונה לאחר שנקש על הדלת וחזר ועלה לביתו: "כאשר דפקתי על הדלת לא ידעתי שיש צו מניעה" (עמ' 12, שורות 14-15), שאז סיפרה לו אשתו (ע"ה 2) לראשונה על קיומו של צו המניעה. בגרסה זו תמכה אשת הנאשם (ע"ה 2) בעדותה בביהמ"ש (עמ' 14, שורות 26-27). כן הכחישה ע"ה 2 כי הנאשם, בעלה, השמיע דברי איום. אשר לאפיוני  הנקישות על הדלת טען הנאשם: "אני בד"כ דופק חזק" (עמ' 12, שורה 25).

גרסתה של המתלוננת בכללותה לגבי אפיוני התנהגותו של הנאשם באותה תקרית ראויה להתקבל כמהימנה. לעניין זה ראוי לציין כי תימוכין של ממש לגרסת המתלוננת, בכל הנוגע לטיב ואופי התנהגותו של הנאשם בתקרית, מצויים בגרסת הנאשם עצמו. כך מאשר הנאשם כי משנודע על קיומו של כתב תביעה נגדו, כגרסתו בביהמ"ש, פנה באחת, לדירתה של המתלוננת והחל להלום בחוזקה על דלת ביתה ולא זו בלבד אלא שהוסיף בעדותו, כי לא נתקררה דעתו, משלא נענה, ובחוזרו לדירתו, קרו ההתרחשויות הבאות: "אז עליתי למעלה והתווכחתי עם אשתי, אז היא כנראה שמעה שאני סתם מאיים עליה והיא הלכה למשטרה" (עמ' 11, שורות 20-19). נמצא כי הנאשם מאשר בעדותו התנהגות מתלהמת מצידו כלפי המתלוננת, ששורבבו בה גם דברי איום, שאת אמירתם סייג לחלקה השני של התקרית, מיד עם חזרתו לדירתו, כפי ששמע דברים אלו גם בנה של המתלוננת (עמ' 7 לפרוטוקול), שגם עדותו מתיישבת עם דפוסי התנהגות שפרט הנאשם בעדותו.

באשר לעילה בגינה פנה הנאשם לדירת המתלוננת נתגלתה סתירה בדבריו. כך בחקירתו במשטרה אישר הנאשם כי פנה לדירתה של המתלוננת עקב צו שקיבל אישית, לידיו: "היום בא אחד עם וספה ונתן לי צו שלא הבנתי מה זה בכלל" (ת/1, שורה 1), גרסה המתיישבת עם האמור בישיבת ההקראה, כפי שהובא לעיל. אלא שבעדותו בביהמ"ש טען כאמור כי לא ידע כלל על קיומו של צו המניעה, עובר לתקרית.

גרסאות משתנות אלו יש בהן כדי לגרוע מגרסת ההכחשה של הנאשם, כפי שנטענה בביהמ"ש. בחקירתו במשטרה הכחיש גם כי הלם בחוזקה  על דלת ביתה של המתלוננת ואילו בעדותו בביהמ"ש אישר כי לא כך היו פני הדברים וכי ממנהגו אכן לנקוש בחוזקה על דלתות.

אין אני מוצא מקום לטענה כי המתלוננת טפלה בנאשם האשמות שווא, על רקע הסכסוך המתמשך ביניהם. המתלוננת דבקה באותן אמירות, ששמעו אוזניה והחרידו אותה, כפי שפרטה בתלונתה המיידית בפני השוטר (ע"ת 4) (ת/3) ולא הוסיפה ולא גרעה מהן בעדותה בביהמ"ש. היא אף חזרה והבהירה כי, ככל הנראה, לא הובנו נכונה, ע"י השוטר, דבריה בדבר פתיחת הדלת. מכל מקום, אין בסתירה זו לכאורה, בין גרסתה ובין דברי השוטר, כדי לשלול מאמינותה, בנוגע לאפיוני התנהגותו של הנאשם, שנמצא מאשרם, רובם ככולם, בגרסתו הוא, כמפורט לעיל.  בנסיבות אלו אין גרסת אשת הנאשם, יכולה לעמוד לימין הנאשם ואין מקום לקבלה כעדות המאיינת מגרסת המתלוננת.

נוכח המכלול שלעיל, יש לקבוע כי היה בהתנהגותו הכוללת של הנאשם, במהלך הארוע, כפי שהוכחה ותוארה לעיל, כדי למלא אחר קיומה של עבירת איומים נשוא סעיף 192 לחוק העונשין. לאמור, הוכח היסוד העובדתי בעבירת איומים, קרי המעשה הפיזי של ביצוע האיום, כאשר תוכן דבריו של הנאשם, עפ"י מהותם, הינו דברי איום, שהופנו כל כולם כלפי המתלוננת. ממכלול הנסיבות האמור עולה כי מדובר בביטויים שיצאו מפיו, לצד התנהגותו המתלהמת, שנשאו אופי מאיים ומפחיד בעליל. כמו כן, הוכחו היסודות הנסיבתיים הכרוכים בעבירת האיומים, כשדבריו של הנאשם במהלך הארוע נועדו עפ"י טיבם ותוכנם להפחיד את המתלוננת גם משנאמרו, עפ"י טענתו הוא, בהגיעו לדירתו שלו ולא ניתן לקבל את גרסתו, בשים לב להתנהגותו מלכתחילה, כי אמר דברים שנבעו מסערת רוחו וכוונתו אך כלפי אשתו ולא נועדו להגיע לאוזניה של המתלוננת (ראה ע"פ 2038/04 לם נ' מ"י תק' על 2006(1), 66).

על כן משהוכחו יסודות העבירה, כמפורט לעיל, מורשע הנאשם בעבירה עפ"י סעיף 192 לחוק העונשין, כמיוחס לו.

ניתנה היום, כ"ד בטבת, תשס"ו (24 בינואר 2006), במעמד הצדדים .                                                                             

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: