הכרעת דין בתיק פ 3752/02

עניינו של כתב האישום, נושא הכרעת דין זו, במעורבותם של הנאשמים - שני אחים, אברהם (להלן- נאשם 1) ושאול (להלן- נאשם 2) במעשי אלימות כלפי שכן בבניין בו מתגוררים המתלונן ונאשם 2.

כעולה  מעובדות כתב האישום, בשעות אחר הצהרים של יום, ברחוב דרך השלום 135 בתל אביב, על רקע סכסוך שכנים, איים נאשם 2 על יצחק בריק (להלן- המתלונן), באומרו לו, שיזהר ושאין הוא יודע עם מי יש לו עסק.

בהמשך הצטרף אליו נאשם 2 ודחף בכוח את דלת דירתו של המתלונן כדי להיכנס לתוכה ותוך כדי כך שבר את מעצור הדלת. בהמשך לאמור לעיל, הסיג נאשם 2 גבול בכך, שנכנס לדירת המתלונן וסירב לצאת על אף שהמתלונן דרש זאת ממנו.

באותן נסיבות, תקף נאשם 1 את המתלונן בכך שדחף אותו ובעט בו ברגליו. כשניסה המתלונן לסגור את הדלת, בעט בה נאשם 1 והדלת פגעה בפניו של המתלונן. גם כשעלה בידי המתלונן לנעול את דלת הדירה הנאשמים לא הרפו והמשיכו לבעוט בה מבחוץ. בהמשך, איימו על המתלונן שהם יטפלו ברכבו ובביתו ודרשו ממנו לרדת למטה. משיצא המתלונן מחוץ לבית כדי לשוחח עם הנאשמים, תקף אותו נאשם 2 בכך שהשליך עליו ביחד עם אחר אבנים ופגע בגבו, ובהמשך לכך תקף אותו נאשם 1 בכך, שהכה בו באמצעות מקל ביד ימין ובגב, עד שהמקל נשבר. כשהגיעה ניידת המשטרה, איימו הנאשמים על המתלונן בכל שאמרו לו: "חכה, חכה, אנחנו נהרוג אותך" (להלן-התקיפה).

כתוצאה מהתקיפה, על פי הנטען, נגרמו למתלונן חבלות של ממש שחייבו טיפול  רפואי. עיקרן - שבר ביד ימין, שגובסה מכף היד ועד המרפק. כמו כן סבל משפשוף גדול אדום באמת יד שמאל, שני סימנים אדומים ארוכים עם שטף דם וקילוף עור וסימן של מקל שהוטבע על גבו.

בגין מעשים אלה הועמדו הנאשמים לדין בעבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להן- החוק) והיזק בזדון- עבירה לפי סעיף 379 לחוק.

נאשם 1 הואשם בנוסף בעבירות של תקיפה חבלנית,לפי 380 לחוק ותקיפה סתם,לפי סעיף 379 לחוק.

נאשם 2  הואשם בנוסף בעבירות של הסגת גבול- עבירה לפי סעיף 447(א) לחוק ותקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) לחוק.

נאשם 2 כפר באשמה. נאשם 1 הודה בעובדות כתב האישום, אך טען כי פעל מתוך הגנה עצמית.

אסקור להלן את גרסאות הצדדים.

ואומר עתה ומיד. פרשת התביעה הינה מקיפה, עקבית, בהירה ומהימנה. עדות המתלונן נתמכת ומחוזקת בעדויות שוטרים ובדו"ח רפואי, והתמונה המצטיירת לעיני בית המשפט, לאור עדויות אלה, הינה ברורה וחד משמעית.

ותחילה לניתוח עדות המתלונן.

בעומדו על דוכן העדים סיפר המתלונן, כרקע להתרחשות נשואת כתב האישום, כי במהלך מגוריו בקומה השלישית בבנין, מעל דירת נאשם 2, נהג להשליך מעת לעת, מבעד לחלונו, מזון לחתולי החצר. נאשם 2 התלונן בפניו, פעם אחת בלבד, שכביסתו הוכתמה כתוצאה מכך, והוא התנצל והבטיח  שהמעשה לא יישנה.

ביום ההתרחשות, בשעות אחר הצהריים, הגיעו הנאשמים לדירתו מלווים באדם נוסף ובפיהם טרוניה, לפיה שפך מים על כביסתם בלילה הקודם. המתלונן הכחיש את המעשה והסביר כי הדבר אינו אפשרי הואיל ובאותו לילה לא שהה כלל בדירה, אך הנאשמים לא שעו לדבריו. לאחר שהפנה אותם לשכן בקומה מעל, שבו השניים לפתח הדירה המשיכו בויכוח ולא הרפו. משלב זה ואילך, התפתח ביניהם דין ודברים, במהלכו המתלונן התריס בנאשם 2, כי דרכו להיטפל בטענות ואשמות סרק, נטולות כל ממש, ולמעשה, הינו דייר בעייתי, המערים תדיר קשיים על כל צעד ושעל ואינו פורע את חובותיו לוועד הבית. לגרסת המתלונן, הדיאלוג האמור נערך בדלת פתוחה למחצה, בעודו לבוש באופן חלקי בלבד. בשלב זה, לדבריו, החל מתפתח הליך אלים. נאשם 1 התקדם לעברו, ניסה לפתוח את הדלת במלואה ובתנועות מאיימות ניגש אליו ואמר: " אתה לא תתערב, זו לא בעיה שלך" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 27). ואז, נכנס נאשם 2 לתמונה, דחף את הדלת וניסה להתפרץ פנימה אל תוך הדירה. בניסיון להדפו דחפו המתלונן בחזרה החוצה, ואז אחיו, נאשם 1, חבר אליו ובעט בו בחוזקה בשתי רגליו. המתלונן הדף אותו בידיו וניסה בכוח לטרוק את הדלת, תוך כדי שהוא מתרה בהם מילולית שיצאו החוצה. אך ללא הואיל. נאשם 1 לא חדל ממעשיו והדף את הדלת בפניו של המתלונן, ורק אז הצליח האחרון, בשארית כוחו, לסגור את הדלת.

למרות בקשות המתלונן כי יחדלו ואזהרותיו כי יפנה למשטרה, המשיכו הנאשמים לדפוק על דלתו, תוך שהם מטיחים בו " שהם לא מפחדים לא מהמשטרה ולא מאף אחד" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 8-9), ולכן מיהר להתקשר למוקד המשטרה. השניים ירדו למטה, התקשרו למתלונן דרך האינטרקום וקראו לו לרדת אליהם על מנת "לסדר את העניינים", תוך איום כי אחרת "יטפלו" בביתו ובמכוניתו. המתלונן נענה, ובהגיעו הציע להם להפסיק לתקוף ולפתור את הבעיה בדרכי נועם. ברם, לא רק שלא היה בכך כדי להרגיע את הרוחות, אלא להיפך. נאשם 2 ואדם נוסף החלו להשליך לעברו מטר אבנים הוא סב על עקביו והאבנים פגעו בגבו. נאשם 1 הצטרף כשבידו מקל של מטאטא וניסה באמצעותו לחבוט בראשו. בעודו מנסה להגן עם ידו על פניו הוטח המקל בכוח בידו, גרם לו שני שברים בזרת, ומעוצמת החבטה - נשבר לשניים. גם עובדה זו, לדבריו, לא הפסיקה את ההשתוללות האלימה. בחלק המקל שנותר בידו המשיך נאשם 1 לחבוט בו ופגע בגבו. הנאשמים לא חדלו והמשיכו בתוקפנותם עד הגעת ניידת המשטרה. אפילו בנוכחות השוטרים לא התמתנה התנהגותם, והם לא נרתעו לאיים עליו, בזו הלשון: " אנחנו עוד נתחשבן איתך, אנחנו נהרוג אותך ונרצח אותך" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 23).

למקום הגיע רכב מגן דוד אדום ופינה את המתלונן אל בית החולים תל השומר. שם, גובס  בידו, מהאצבעות ועד הכתף, למשך שישה שבועות. עוד ציין, כי הפגיעה אירעה לידו הימנית, ידו החיונית יותר, בה  הוא כותב, כך שכתוצאה מהפגיעה הפיסית, סבל אף מפגיעה בתפקודו בעבודתו ובלימודיו. המתלונן דחה כהמצאה את טענת הנאשמים כי פעלו מתוך הגנה עצמית בתגובה על אלימותו ואיומיו בלבנה. כמו כן, הכחיש את טענת נאשם 2, לפיה אך ניסה לתפוס בו לבל יכה את אחיו.

בחקירתו הנגדית המשיך המתלונן לשמור על גרסא אחידה ועקבית, התעקש על דבריו ודייק בפרטי ההתרחשות. גרסתו הסדורה והעניינית לא נסתרה. כשנשאל מדוע נשמט מהגרסה שמסר בזירת העבירה אזכור הבעיטה שספג מנאשם 1, הסביר כי היה שרוי בהלם, המום מההתרחשות אליה נקלע, ולכן לא יכול היה לזכור את כל פרטי המקרה. טענה המתיישבת, יש לומר, עם ניסיון החיים והשכל הישר. השמטת פרט כזה או אחר מתוך השתלשלות סוערת וטעונה הינה דבר מובן ואין בה כדי לערער את אמיתות הגרסה כולה.

ניסיונותיהם של הנאשמים לדלות מפיו של המתלונן אישור בדבר תקיפתו הוא אותם, אשר תחיל לגביהם את סייג ההגנה העצמית, לא עלו להם. התמודדותו עם טענותיהם הניבה תשובות ענייניות וממוקדות, מגובות בסבירות ובהגיון. כך למשל, דחה בציניות על הסף את טענת נאשם 1 כאילו הוא זה שהשתמש במקל ובלבנה כדי לתקוף אותם : "אני הבאתי גם מקל וגם לבנה. זה נראה לך הגיוני ? אני הופך להיות תוקף במקום מותקף, אני הרי נפצעתי" (ע"מ 19 לפרטיכל שורות 9-8). תשובה שהגיונה ניכר על פניה. לו היו הדברים מתרחשים כפי גרסת הנאשמים, הייתכן, כי המתלונן יפצע כה קשה ובגופם של "קורבנותיו" לא יוותר כל מתום? זאת מעבר לעובדה, שהסיטואציה המתוארת על ידי נאשם 1, לפיה אחז המתלונן בלבנה ומקל כדי לתקוף את שניהם, או שמא שלושתם, מופרכת על פניה.  כמו כן, ידע המתלונן לומר כי היה זה נאשם 1 שהביא את המקל וכן לציין מהיכן אספו- מקל שהיה זרוק על המדרכה. הנאשם שב ושכנע את בית המשפט באמינות גרסתו ובמהימנותה, וזו נתמכת ומחוזקת בתעודה רפואית אודות החבלות שספג, וכן בעדות השוטרת שהוזעקה למקום, אשר הבחינה בחבלות ותפסה את שני חלקיו השבורים של המקל, שהוגשו לבית המשפט (ת/4).

עדות המתלונן אינה עומדת בבדידותה. נמצא לה, כפי שיבואר, חיזוק בראיות נוספות.