הכרעת דין בתיק פ 371/03

1.         בכתב האישום המתוקן הואשם הנאשם, יעקב (יערב) עיאשי בכך שב- 31.8.01, סמוך לשעה 22:30, בחורשה שבכפר קאבול, פגש את עבדלכרים בוקעי, המתלונן. נטען כי הנאשם ביקש מהמתלונן להסיע אותו ברכבו ומשהמתלונן סירב, היכה אותו הנאשם בעינו באמצעות אבן. נטען כי כתוצאה מהמכה נגרם למתלונן שבר באורביטה, היא ארובת העין השמאלית, וכן חתך בגבה השמאלית. המתלונן הובהל לבית חולים, שם נותח ואושפז עד ל- 4.9.01.

            נטען כי במעשים המתוארים לעיל חבל הנאשם במתלונן חבלה חמורה שלא כדין, כשהוא נושא נשק קר.

            הוראת החיקוק על פיה מואשם הנאשם, היא חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 335 + 333 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

2.         עדויות

            אביא להלן את עיקר עדויות המתלונן, הנאשם והעד מאהר בוקעאי, את עיקר דבריהם במשטרה ומסמכים רפואיים הנוגעים לענין.

המתלונן, עבדלכרים בוקעי, תושב כפר קאבול, מסר בחקירתו במשפט כי בסוף אוגוסט 2001 הסתובב ברכבו, אופל אסקונה שנת ייצור 84' כסופה, בכפר, והגיע למגרש כדורגל שם היו שני חבר'ה, האחד, וואליד חמדוני, והשני, יערוב עיאשי (להלן: יערוב או הנאשם). הדבר היה בשעות הערב והשניים סימנו לו בידיהם לעצור, הוא עצר ויערוב ביקש שעבדלכרים יסיע אותו לטמרה. מדברי המתלונן עולה כי גם וואליד חמדוני ביקש זאת. המתלונן מוסר כי לא הסכים להסיע אותם לתמרה ואזי התחילו השניים לקלל אותו ויערוב, הנאשם, תקף אותו. המתלונן מוסר כך:-

"הוא תקף אותי עם אבן, הוא החזיק אבן עם היד שלו, התחיל ויכוח ביני לבינו שאני לא רוצה לנסוע כי כל הכפר יודע שהם מתעסקים בדברים אחרים, בסמים. הוא ביקש ממני שאסיע אותם לתמרה ולא הסכמתי, אמרתי שאני לא מסיע נרקומנים באוטו שלי, לא התכוונתי למשהו חס וחלילה, סתם אמרתי מילה כזאת. אחרי זה יערוב אמר לי "חרא עליך ועל האוטו שלך" ואז התחיל ויכוח, אני לא זוכר כל כך טוב, עבר כבר 5 שנים, יערוב עמד ליד החלון של המושב שלי, רציתי לרדת מהאוטו והוא תקף אותי עם האבן בעין השמאלית.

לא היו לי יחסים עם יערוב. לא היתה לי שום התנגדות איתו ולא היה לי שום סכסוך איתו". (עמ' 54).

            לאחר מכן הוסיף כי בזמן הויכוח נשאר יושב באוטו וכשהויכוח התחיל להתחמם רצה לרדת מהאוטו ואז הנאשם תקף אותו עם אבן:-

"כשאת מבקשת ממני להדגים איך הוא תקף אותי, אני מסביר שישבתי באוטו, רציתי לצאת מהאוטו, פתחתי את הדלת של האוטו, הוא היה רחוק ממני מטר אחד. רציתי לרדת מהאוטו והוא היה מחזיק ככה משהו ביד, אבן, והוא הכניס את האבן ככה בעין שלי השמאלית, קירב את ידו לעין שלי כאשר בכף היד היתה אבן.

האבן היתה בגודל כמו שאני מראה, זאת היתה אבן שרואים אותה"    (עמ' 54).

            המתלונן סיפר כי  במקום, רחוק יותר, במרחק של 15 מ' מרכבו, ישבו גם אחיו של הנאשם, ערפאת עיאשי, ושלושה אנשים נוספים - בוקעאי וואסים, בוקעאי נאסים ומאהר בוקעאי (עמ' 54, 62).

            המתלונן מסר עוד כי באופן כללי היה חשוך אבל היתה תאורה של מגרש הכדורגל, וגם פנסי הרכב האירו ואפשר היה לזהות מי נמצא במקום.

            המתלונן מסר כי כשקיבל את המכה שם את ידיו על הפנים, כיסה את עיניו ואת הלחיים והתכופף לרצפה (עמ' 55) ולאחר מכן מסר כי נפל לרצפה ו"נרדם קצת" והתעורר קצת בתמרה ולאחר מכן בבית החולים (עמ' 58).

מי שלקח את המתלונן מהמקום לקבל טיפול רפואי במוסד בשם חיאת בתמרה ולאחר מכן לבית החולים רמב"ם, הוא מאהר בוקעאי.

            המתלונן אישר כי עת מסר את הדברים במשטרה, זכר אותם יותר טוב (עמ' 59). לדבריו קיבל מכה אחת בלבד בעין שמאל ולא קיבל מכה נוספת. לדבריו, ראה את האבן בידו של הנאשם עוד כשישב בתוך האוטו (עמ' 60).

            המתלונן עמד על כך שלא היה שיכור וכי באותו יום לא שתה אלכוהול ולא היה שתוי (עמ' 60). המתלונן אישר עם זאת, כי בדרך כלל הוא שותה אלכוהול (עמ' 61).

            כשנשאל האם מישהו ראה את הנאשם נותן לו מכה בעין, השיב שבטוח שחברו של הנאשם שהיה איתו, וואליד חמדוני, ראה את הדברים אך לא דיבר שכן רצה להגן על הנאשם (עמ' 62).

3.         אין חולק כי המתלונן הגיע עוד ב- 31.8.01 למוקד רפואי בשם חיאת (1991) בע"מ בתמרה     (נ/3). במסמך מצוין כי סוג הפציעה הוא קטטה, ובתיאור הפציעה מצוין כי לדברי המתלונן "נחבל...אדם אחר ללא הקאות או איבוד הכרה מתלונן על כאבי ראש וסחרחורת נראה סובל מכאבים. מצח חתך עמוק מעל לעין שמאל באורך כ- 8 ס"מ עם נפיחות בפנים משמאל".