הכרעת דין בתיק פ 3537/04

א.    כללי

כתב האישום מייחס לנאשם ביצוע מעשה מגונה בבגיר תוך ניצולו, עבירה לפי סעיף 348(ה) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. נסיבות העבירה כפי שתוארו הן, כי הנאשם שהיה מעבידה של המתלוננת, נגע בחזה ובחלקי גוף אחרים, נשען עליה, ליטף את גופה וניסה לנשקה. באותו מעמד אף התבטא באופן מיני כלפיה.

ב.     ראיות הצדדים

מטעם המאשימה העידו ארבעה עדים: המתלוננת (עת/1),   רויטל גורלשוילי - חברתה של המתלוננת (עת/2) ואבינועם יוסי ומירב וקנין - חוקרים מתחנת אשקלון (עת/3 ועת/4 בהתאמה). כן הוגשה הודעת הנאשם במשטרה מיום 1.4.04 (ת/1).

מטעם הנאשם העידה אופירה אשכנזי - חוקרת מתחנת אשקלון (עה/1) והוא עצמו. כן הוגשו מטעמו הודעות המתלוננת במשטרה (נ/1 + נ/3), דו"ח עימות בינו לבין המתלוננת (נ/2), תמונות הזירה (נ/4) והודעת עת/2 במשטרה (נ/5).

1. עדות המתלוננת

המתלוננת סיפרה, כי עבדה כמלצרית בבית הקפה של הנאשם מספר ימים (עמ' 2 ש' 3 ועמ' 3 ש' 3). בבוקר האירוע במהלך עבודתה, נכנס הנאשם אחריה למטבח, החל לדחוף אותה ולמשש אותה בגופה. היא מפרטת את המקומות השונים בהם נגע, וכן את דבריו כלפיה. (עמ' 2 ש' 4-11). כתוצאה מהאמור השתתקה, לא יכולה היתה לדבר באותה שניה, ואז לקחה את התיק ורצה מהמקום (ש' 12- 13). עזיבת המקום לא היתה סימולטנית בעת שנאמרו כלפיה דברי הנאשם, אלא מיד לאחר שארע המקרה (עמ' 9 ש' 18-19). עזיבתה היתה ללא אומר. בכתה, הלכה ולא דיברה (עמ' 11 ש' 2 וש' 16).  בהמשך התקשרה לחברתה (עת/2), על מנת שתקח אותה לתחנת המשטרה (ש' 15-16). בדרך למשטרה, מס' דקות עד חצי שעה אחרי האירוע (עמ' 12 ש' 17) סיפרה לה את שאירע (עמ' 12 ש' 7-13).  המדובר ברצף של אירועים באותו יום, שהחלו בעמדת שטיפת הכלים שם נגע בישבנה ובהמשך - במטבח, שם בוצעו כלפיה כל יתר המעשים (עמ' 10 ש' 12-15). במיקום המטבח לא יכול היה מי מהלקוחות לראות את הדברים (עמ' 10 ש' 22 ועמ' 13 ש' 15-16).

יום לאחר המקרה, משסיפרה לדודתה אתי, אשר סידרה לה את העבודה אצל הנאשם על המקרה, סיפרה לה דודתה כי גם כלפיה היה מקרה דומה (עמ' 5 ש' 8-9 ועמ' 6 ש' 7). כניסתה למטבח, שם אירע האירוע נבעה לדבריה מעבודתה, עת עמדה מולו (עמ' 13 ש' 1-3) כשהיתה צריכה להביא פיצוחים וגם בשל העובדה כי הנאשם קרא לה להכנס לשם (עמ' 8 ש' 9-18).

במסגרת חקירתה הנגדית עומתה המתלוננת עם סתירות לכאורה בעדויותיה, בין דבריה במשטרה ובינם לבין דבריה בבית המשפט. כך למשל ניסה הסניגור לברר אם עמדה הנאשמת עם הגב לנאשם או לא ובאיזה חלק בדיוק נגע בגופה. המתלוננת מסבירה כי בעת מסירת הודעתה המשטרתית היתה אחרי טראומה ועל כן אינה יכולה לזכור במדויק כיצד התחיל האירוע, ואולם מה שהיה הוא האמת (עמ' 10 ש' 7-9).

עדותה של המתלוננת נמסרה בהתרגשות. ניכר היה בה שעצמת החוויה המתוארת על ידה טרם פגה והיא אף בכתה במהלך מסירת העדות, עד שהוכרזה אף הפסקה במהלך הדיון, לצורך מתן אפשרות למתלוננת להרגע (עמ' 3 ש' 20 ועמ' 6 ש' 22). ההתרשמות מעדותה היתה חיובית, היא לא סתרה מהותית את דבריה, העידה באופן רציף, קוהרנטי וכן לא ניסתה להרחיב את עובדות המקרה ולהחמירן. כך למשל הדגישה כי לא ציינה באזני חברתה שהנאשם ניסה לאונסה (עמ' 12 ש' 14-15), הדגישה כי הנגיעה באיבר מינה היה מעל הג'ינס (עמ' 2 ש' 11) ועוד.

ב"כ הנאשם, אשר לא חסך כל מאמץ בהגנת מרשו ונראה היה שלא הותיר "אבן על אבן", הן בחקירותיו והן בכלל פעולותיו לטובת מרשו, הרחיב בסיכומיו לגבי סתירות הקיימות בעדותה של המתלוננת, בין הדברים שמסרה במשטרה ובינם לבין אלה שמסרה בבית המשפט. כך למשל קיימים סתירות בדבר הסיבה שנכנסה למטבח (פיצוחים או קריאתו של הנאשם), האם קודם דיבר אליה הנאשם ואח"כ נגע בו או ההיפך, האם יצאה מיד מבית הקפה או שהמשיכה לעבוד, כיצד היה אופן העמידה בין השניים, האם עזבה בבכי או לא, אזכורים מדויקים של מעשי הנאשם שאינם מופיעים בכל גרסאותיה ועוד. לא מצאתי בכל האמור סתירות מהותיות שיש בהן כדי לערער את גרסתה של המתלוננת. יש לזכור שהמדובר באירוע טראומטי למתלוננת צעירה בת 18, שאירע ברצף מהיר של מקרים, כשהנאשם מבוגר יותר מפי שלוש ממנה ומשמש כמעסיקה מזה ימים ספורים. האם קודם דיבר ואח"כ נגע בה או להיפך, האם עמדה בתחילת האירוע (בעמדת השטיפה ובמטבח) מולו עם גבה אליו, מתי בדוק יצאה, האם באותה שניה או שניות ספורות אח"כ, האם איזכרה נגיעה ספציפית באיבר זה או אחר בגופה בכל אחד מהעדויות שמסרה, כל אלה, נראים לי, בכל הכבוד הראוי זניחים לחלוטין, ואינם יכולים לערער את מהימנותה. אדרבא, נראה לי כי לו כל עדויותיה, הן במשטרה והן בבית המשפט היו זהות לחלוטין, היה הדבר מעורר שאלה, האם אכן כך היו פני הדברים, או שהמתלוננת מתארת דברים באופן טכני, מסיבות אחרות. דווקא העובדה, כי אין זהות מוחלטת בתיאוריה, מלמדת לדעתי על אמינות גרסתה, והשינויים הקלים בה, מתחייבים מהזמן שחלף (עדותה נמסרה למעלה משנה לאחר האירוע) ומהעובדה כי אינה "מקריאה" גרסה, אלא מתארת אותה מזכרונה.

סתירות נוספות עליהן מצביע הסניגור הוסברו בדבריה. כך למשל לגבי השאלה מתי סיפרה לה דודתה אתי על כך שהנאשם ניסה לנגוע גם בה, האם לפני המקרה או אחריו, מדגישה המתלוננת עוד בחקירתה המשטרתית, שהדבר היה אחרי המקרה, עניין המתיישב אף עם הגיונם של הדברים (ר' נ/1 מיום 4.4.04 ש' 5-7). לעניין הדלת שהיתה או לא היתה בכניסה למטבח, לא הובאו ראיות של ממש, שכן אין מחלוקת כי בוצעו שינויים במבנה על ידי בעליו הנוכחי. בעניין זה קיימות גרסאות המתלוננת כי היתה דלת ושל הנאשם לפיה לא היתה כזו. אין בעובדה זו כדי להשפיע על מסקנתי.

אציין כי לא הובא בפני כל מניע של ממש, זולת השערה (שלא הוכחה בשום צורה) שמשפחתה של המתלוננת הינה מעולם העבריינות ויתכן שמבקשת להתנקם בנאשם, שעבד בעברו כשוטר. לכשעצמי, לא התרשמתי כי קיים מניע כאמור ואינני סבור כי בחורה צעירה, שאך התחילה לעבוד במקום עבודה ושאין כל ראיה בדבר מחלוקת כספית כזו או אחרת, איום לפטרה וכיוצ"ב, תבקש להעליל על מעבידה עלילת כזב מסוג זה.

סוף דבר, התרשמתי מאמינות עדותה של המתלוננת ולא מצאתי בסתירות כביכול משקל של ממש כדי לפגוע בה.

כידוע עפ"י סעיף 54 א לפקודת הראיות [נח] תשל"א - 1971, בוטל הצורך בסיוע לעדות יחידה בעבירות מין.  בנסיבות אלה מספקת היתה לכאורה עדותה של המתלוננת. ואולם, התביעה לא הסתפקה בעדותה זו והביאה עדויות נוספות המחזקות את גרסתה.

2. עדות רויטל גורלשוילי

עדה זו נפגשה עם המתלוננת דקות ספורות לאחר האירוע, לאחר שהוזמנה על ידי המתלוננת לקחתה לתחנת המשטרה. היא מתארת כי המתלוננת אמרה לה שצריכה אותה דחוף (עמ' 17 ש' 7). היא מספרת על הדברים ששמעה מהמתלוננת, נגיעה בחזה, בישבן ונסיון פתיחת הכפתור. היא אף מוסיפה שנאמר לה שהנאשם ניסה לאנוס אותה. (עמ' 17 ש' 9-10).

מצבה הנפשי בשיחת הטלפון, תואר על ידי העדה כלחוצה ונסערת. כשנפגשו, נראתה לה המתלוננת מפוחדת (עמ' 17 ש' 11-12 , עמ' 18 ש' 9 ועמ' 19 ש' 18).  בחקירתה הנגדית אף הסבירה כיצד זיהתה את מצבה הנפשי של המתלוננת (עמ' 18 ש' 12-18).

אין ספק כי מצבה הנפשי של המתלוננת כמתואר על ידי העדה, מהווה חיזוק של ממש לעדותה. גם עדה זו עשתה רושם אמין, לא שינתה מגרסתה ולא ניסתה להחמירה. כך למשל הדגישה כי אינה זוכרת שהמתלוננת אמרה שהנאשם ניסה לנשק אותה ולא סיפרה כי נגע לה באיבר המין (עמ' 20 ש' 7-10 ועמ' 21 ש' 3-5).

העובדה כי העידה שהנאשם ניסה לאונסה, יכולה להיות מוסברת באחד משני האופנים, או שאכן היתה התבטאות כזו שהמתלוננת אינה זוכרת, או שכך הבינה זאת העדה, על רקע הדברים ששמעה. מכל מקום, הנאשם אינו מואשם בנסיון אונס והדברים שהעידה משתלבים בתמונה הכללית ובהגיונם של המאורעות, ועל כן אין לנתון זה משקל של ממש בהשפעה על הכרעת הדין.

3. עדויות אבינועם יוסי ומירב וקנין.