הכרעת דין בתיק פ 3388/07

1.         אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

2.         נגד הנאשם, המשרת כשוטר מחלקה לזיהוי פלילי במרחב הנגב, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת גניבה, לפי סעיפים 384 + 383 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. נטען בו, כי בתאריך 15.5.07 ערך קניות בסופרמרקט "מגה" בבאר-שבע (להלן: "החנות"). בתחילת הקניות  נטל הנאשם דג סלמון, מיכל קפה מסוג "ג'ייקובס" ובקבוק שמן זית בשווי כולל של 154.18 ש"ח (להלן: "שלושת המוצרים"), הכניסם לשתי שקיות ניילון והכניסם לעגלה, כשהם מונחים בצורה אופקית, והמשיך להכניס לעגלה מוצרים נוספים (להלן: "המוצרים הנוספים"). בסיום הקניות ניגש הנאשם לעמדת הקופאית, הוציא את המוצרים הנוספים והניחם על המסוע לצורך עריכת חשבון, אך את שלושת המוצרים הותיר בעגלה ועבר את קו הקופות מבלי לשלם עבורם.

  3.       הנאשם כפר באשמה המיוחסת לו וניהל הוכחות, כשלטענתו לא התכוון לגנוב. המחלוקת בתיק מתמקדת, איפוא, בשאלה, האם התביעה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, את האשמה, דהיינו האם  הוכח באמות המידה הנדרשות במשפט פלילי, כי לנאשם היתה כוונה פלילית.

אין חולק, כי הנאשם קנה מצרכים שונים (למעלה משלושים פריטים) בסך כולל של 279.59 ש"ח (ת/6). אין גם מחלוקת שטרם הגיע לקופה, ארז את שלושת המוצרים בשקיות מסוג ת/1, כשאת הדג הוא  מכניס לשקית כפעולה אחרונה לפני שניגש לקופה. מוסכם כי  הנאשם העביר את שלושת המוצרים בתוך העגלה, עבר את קו הקופות, לא שילם עבורם ועשה דרכו על מנת לצאת מהחנות.

4.         בטרם אכנס לעובי הקורה, שומה עלי להתייחס לנקודה  שחשיבותה  רבה. בחנות מצויות שקיות, המיועדות לאריזת מוצרים, והן נחלקות לשני סוגים (ת/1 ו- ת/7). השקיות מסוג ת/1 עשויות ניילון, עם ידיות נשיאה, ועליהן מוטבע הלוגו "מגה" באותיות גדולות ובצבע ירוק. השקיות מסוג   ת/7,  שאף הן עשויות ניילון, ללא ידיות נשיאה וללא הלוגו הנ"ל, הינן שקופות, יחסית, בהשוואה לשקיות מהסוג  השני.  כל קונה שעיניו בראשו מסוגל לאבחן בקלות את השקיות זו מזו . בעוד שהשקיות מסוג ת/1 מונחות מאחורי קו הקופות בקרבת הקופאיות ומיועדות לאריזת מוצרים, שהתמורה בגינן שולמה, השקיות דוגמת ת/7 ארוזות בצורת גליל ופזורות ברחבי החנות בקרבת מקום למוצרים המונחים על המדפים.

5.         ע.ת.1 איסקוב ויטלי משמש כקב"ט בחנות. חשדו התעורר לאחר שראה את הנאשם עומד באיזור שאינו מכוסה באמצעות מצלמות ("שטח מת") ומסתכל לצדדים. לדבריו, קונים המתכוונים לגנוב מצרכים, נוהגים להסתתר ב"שטח המת", הממוקם בסוף החנות. בה בעת, העד אישר גם, כי הלקוחות אינם יכולים לדעת היכן משתרע ה"שטח המת". הוא הבחין, כי הנאשם, בעומדו ב"שטח המת", מכניס דג בצבע אדום לשקית דוגמת ת/1 כשזו הפעולה האחרונה שביצע לפני שהלך לקופה. הקב"ט לא ראה שהנאשם מכניס לשקית את  מיכל הקפה ואת בקבוק השמן. הוא עקב אחריו  עד שהנאשם הגיע לקופה, ואז  ניגש לקופה הראשית, בה נמצא מחשב המאפשר לו לעקוב אחר פעולות הקופאית בקופה, ונוכח לדעת שלא הדפיסה את המחיר  בגין הדג. הקב"ט המתין לנאשם ביציאה מהחנות, הזדהה בפניו, ביקש חשבונית וראה כי אינה כוללת תשלום עבור שלושת המוצרים. לשאלתו ענה הנאשם, שכנראה שכח להוציא את שלושת המוצרים ולשלם את תמורתם. הנאשם גם הציג בפניו תעודת שוטר ואמר לו, כי הוא עובד במז"פ. הנאשם נעתר לבקשתו ושלם עבור המוצרים. הקב"ט הוסיף והעיד, כי הסתפק בדיווח לממונים עליו ולא למשטרה, משום שריחם על הנאשם. הוא שלל את האפשרות שהנאשם פעל בתום לב (עמ' 7 ש' 9-10) והוסיף, כי לדעתו הקנייה לא הייתה הגיונית, שכן חלק מהמוצרים היה מפוזר בעגלה וחלקו היה ארוז. מאידך, העיד, כי אינו יכול לסתור את טענת הנאשם, כי בטעות ובתום לב  הניח  בעגלה את השקיות, שעטפו את שלושת המוצרים, כשהן במצב אופקי.

            הקופאית העידה, ששקיות כדוגמת ת/1 מצויות בקו הקופות, אך תתכן האפשרות שלקוח יכנס לחנות  וימצא שקיות כאלה בתוך העגלה. היא הסבירה, כי הנוהלים מחייבים אותה לקום ממקומה ולבדוק בסיום הקניה אם העגלה ריקה, אך במקרה שבפנינו לא עשתה כן.

6.         הנאשם העיד, כי בד"כ הוא נוהג לבצע את הקניות עבור המשפחה, כי אינו נעזר ברשימה וכי אין לו סדר מסוים בבחירת המוצרים. לדבריו, וכדי למנוע תקלות, הוא נוהג לארוז  בשקיות מוצרי חלב נזילים, מוצרי בשר ודגים המדיפים ריח, ומוצרים הנתונים בכלי זכוכית, העלולים להישבר. הנאשם, לדבריו, היה סמוך ובטוח שבטרם החל את הקניות, היו בעגלה שקיות כדוגמת ת/1, באמצעותן ארז את שלושת המוצרים. עוד העיד, כי הגיע לקופה, הניח את המצרכים על המסוע, כשהעגלה לשמאלו ופניו לכיוון הקופאית. לאחר שהקופאית רשמה בקופה את כל המוצרים , ארז אותם, החל להחזירם לעגלה ואז שלושת המוצרים התערבבו במוצרים ששולמו.

7.         הנאשם דבק בגרסתו וחזר וטען בעקביות, כי רק מתוך טעות כנה ובתום לב לא שילם עבור שלושת המוצרים. בחקירתו במח"ש טען: "אני לא עשיתי בכוונה ואני טעיתי שאולי התערבבו עם השקיות שכבר הודפסו" (ת/8 עמ' 2 ש' 23-24). בבית המשפט העיד: "זה פעם ראשונה שקרה לי משהו כזה, זה בטעות, זה בשוגג, אני בחיים לא עשיתי דבר כזה... זה היה ברגע של היסח הדעת, לא הייתה לי שום כוונה לדבר הזה...אני לא עשיתי במתכוון, בלי שום כוונה. מצבי הכלכלי מצויין. אני ואשתי משתכרים יפה. אני לא אכפיש את שמי בשביל 150 ש"ח... לא הייתה לי שום כוונה לקחת שום דבר, הכל היה בתום לב, לא הייתה לי שום כוונה לבצע את מה שאתם מייחסים לי".

8.         אינני  מייחס חשיבות  להימצאות הנאשם ב"שטח מת", שהרי גם אליבא דקב"ט הקונים אינם מודעים ל"שטח המת". אין  גם נפקות לעילה שגרמה לו לחשוד בנאשם (נ/2 עמ' 2 שורה 4). המכריע לעניננו  הינו  "מבחן התוצאה", המלמד שהחשד שהתעורר בליבו של הקב"ט היה מוצדק והוכיח את עצמו. הא ראיה שהנאשם נתפס על ידו בכף לאחר שלא שילם עבור שלושת המוצרים.

ככלל, התנהגות הנאשם במהלך הקניה אכן מעוררת תמיהות. אעמוד להלן על העיקריות שבהן.  התמיהה הראשונה נובעת ממחירם של המוצרים.  מחירו של כל מוצר, שנכלל בשלושת המוצרים, היה יקר, יחסית, בהשוואה למחיר רוב  המוצרים שהנאשם רכש. הסכום הכולל של הקנייה המקורית עלה לכ-280 ש"ח, בעוד שלושת המוצרים עלו 154 ש"ח, דהיינו מחירם היה גבוה ממחצית סכום הקניה  המקורית. אם הנאשם היה משלם גם עבור שלושת המוצרים, הקנייה הייתה מסתכמת בלמעלה מ- 430 ש"ח. לית מאן דפליג שזו תוספת מחיר משמעותית ובכל זאת הנאשם התעלם ממנה.

9.         תמיהה נוספת נובעת מהאריזה. לאריזת שלושת המוצרים בשקיות, דוגמת ת/1 דווקא, קיימת חשיבות רבה לביסוס הכוונה הפלילית  המיוחסת לנאשם. לא בכדי השקיות בחנות נחלקות לשני סוגים, שעל ההבדלים בינהן עמדתי לעיל. קופאית הרואה שקית כזו, עלולה לטעות כי שולמה התמורה בגין המוצר שבתוכה. לכן, שקיות אלה מקומן מעבר לקו הקופה ומקובל לעשות בהן שימוש לאחר התשלום.

 אני נכון לקבל את טענת הסניגור, המבוססת כדבעי על העובדות שהוכחו (עדות  הקב"ט והקופאית), כי יתכן  שכתוצאה מקניה קודמת, שקיות דוגמת ת/1  השתרבבו ונותרו בעגלה. מקובל עלי שבנסיבות שתוארו לעיל אריזת שלושת המוצרים  היתה סבירה והגיונית  שכן מדובר במוצרים  שנארזו באריזה שבירה או מדיפי ריח חריף.

 ואולם, עיתוי אריזת הדג, שהיתה פעולת הקניה האחרונה  שבוצעה  בסמוך לפני שהנאשם הלך לקופה, מעורר שאלה. הנאשם מנוסה ובקי, שכן לדבריו הוא נוהג לקנות בחנות בתדירות של  פעם או פעמיים בשבוע. גם אם אצא  מתוך הנחה  שהדג הדיף ריח חריף, הנאשם היה אמור לדעת, שבתוך זמן קצר יוכל לארוז אותו בתוך שקית המצויה בקופה,  מה גם שבקופה לא המתינו קונים נוספים. לא היתה כל מניעה מבחינתו, מיד בהגיעו לקופה, להניח את הדג על המסוע, לשלם עבורו ולהכניסו לשקית.

תמיהה נוספת מתבקשת מגודל המוצרים. אין מדובר, דרך משל, בקופסת סכיני גילוח או  בחבילת גומי לעיסה, שגודלן ס"מ בודדים, שאינן בולטות לעין  ויתכן שניתן להתעלם מהן.

10.        למרות הנסיבות המחשידות שפורטו לעיל, החלטתי בסופו של יום להנות את הנאשם מהספק ולזכותו מהנימוקים להלן.

הגניבה נמנית על העבירות המחייבות מחשבה פלילית. לא ניתן להרשיע נאשם בעבירה זו אלא אם כן  הוכח, מעבר לכל ספק סביר, שבמעשה טמון יסוד של כוונה. הנאשם חזר בעקביות על גרסתו, כי רק  כתוצאה מטעות, שנגרמה בהיסח הדעת, לא שילם עבור שלושת המוצרים.

נסיון החיים מלמד, כי פעולת הנחת מוצרים על מסוע הקופה והורדתם חזרה לעגלה הינה פעולה פשוטה, כמעט אוטומטית, שאינה מחייבת מחשבה מעמיקה. רוצה לומר, שאדם המבצע פעולה כזו, מסוגל בעת ובעונה אחת  לחשוב על דברים שאין בינם לבין הפעולה ולא כלום, ושיסיחו את דעתו ממנה. משום מהות הפעולה וטיבה ובנסיבות שהוכחו, אינני יכול לשלול את גרסת הנאשם, שכתוצאה מהיסח הדעת לא שם לב לשלושת המוצרים שנותרו בעגלה. ברגע שהנאשם החל להחזיר לעגלה מוצרים שכבר שולמו, חל עירבוב בינהם וכבר לא ניתן היה להבחין בין מוצרים שתמורתם שולמה לבין שלושת המוצרים, משום שכל המוצרים היו עטופים בשקיות דוגמת אלה  המצויות בקו הקופות. נוצרה כאן סיטואציה שעלולה הייתה לגרום לטעות.

מכל מקום, ולאחר שנתתי לבי לנסיבות המחשידות ובחנתי אותן בקפדנות, אינני יכול לקבוע  ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי, כי הנאשם אכן התכוון לגנוב. "כי האדם יראה לעיניים ויהוה יראה ללבב"(שמואל א טז ז).